בדרך לחופשה האחרונה ביוון עידו רוזנבלום היה משוכנע שהוא הולך למות. זה בסדר, זה רגיל אצלו. "אבל עכשיו, כשיש לי ילדים, אני לא יכול לטשטש את עצמי קודם. ובטיסה לאי, המטוס כבר היה ממש עפיפון. וכל מה שאמרתי לעצמי הוא, אנחנו הולכים למות. ולא, אני לא הולך להתרסק עם הילד שלי על פארוס!" הוא משחזר. "מנסה להחזיק, ומתפלל, שרק לא יוציאו אותי בסוף כפות. 'עידו רוזנבלום הורד בכפייה מטיסה, מורדם ומורגע'", הוא מנסה לנחש את הכותרת בעיתון המחרת. ועושה הנחה לעצמו. כי זה היה, סליחה: "עידו רוזנבלום, בעלה של מגישת חדשות ערוץ 2 יונית לוי, הורד בכפייה מטיסה ליוון".
אז כן, חרדות יש, בלי עין הרע. גבהים? בכיף. "זה משתק אותי. קומה חמישית או שישית, בסדר, בוא נשתולל. אבל 46? פשוט לא מגיע. הזמינו אותי פעם למסיבת גג נוצצת. כל הערב ישבתי בדירה למטה. אני והסרוויס. עזוב אותך מהמעקה - אפילו למרכז הגג אני לא מוכן להגיע!" חרדות מוות, גם. של אהוביו, כמו כולנו. אבל עוד לפני, שלו עצמו. רצח רבין, הוא נזכר, טילטל את עולמו. "הבנתי שיש חיות טרף בעולם. מסתובבות בינינו וטורפות. חרדה איומה. גם בתקופת הפיגועים זה היכה בי. הייתי מקפיד ללכת רק דרך רחובות צדדיים. כי יש מפלצות. מה הפתרון לזה? רק להפנים שזה קיים".
15 שנה הוא בטיפול. "והפסיכולוג שלי אמר, אחרי שאבא שלי נפטר, 'לצערך תצטרך להתיידד עם המוות. אחרת לא תוכל לחיות'. פשוט להתרגל לקיום שלו, כמו הכיסא של אליהו הנביא, הנה, הוא כאן", הוא מגלה. רוזנבלום, בעצמו אח של פסיכולוגית ומטפלת, חסיד של טיפולים. "כי כל אחד צריך לטפל בעצמו, בין אם זה בציור או בריקוד או בשיחה". כימיקלים? "איך אמר ג'ון לנון, 'כל מה שעוזר לך לעבור את הלילה, זה בסדר'. רק אל תעבור על החוק ואל תפגע באנשים אחרים".
ואין חשש שזה יקרה. רוזנבלום הוא נייס גאי. כזה שבמפגש קצר, אין לך סיכוי לדעת אם זו רק הפרסונה שהוא מחזיק צמוד־צמוד, צ'ארמר, יודע לרצות את האורח, קליל, צוחק ביחד איתך, ולא פעם על עצמו; או שהוא פשוט באמת כזה, כמו שהעידו בפניי כמה ידידים משותפים. ומתחת לחזות הקול הנונשלנטי, הוא הראשון להעיד, מסתתר "סחי בלאטה. הרבה יותר סחי ממה שאתה חושב".
לא סיגריות, לא סמים. אלכוהול אוהב, "צוחקים עליי ב'גב האומה' שאני שותה שם. אבל ליאור גילה להם: הדרינק שלי, בארבע תוכניות, זה אותו דרינק. כי אני משתכר נורא מהר. היה פעם מקרה אחד, בגיל צעיר, ששתיתי ברציפות 14 טקילות עם ספרייט, כמו שהיו מקפיצים פעם. התעוררתי בבוקר, עם ה־14, ופצע יבש ליד העין. וזהו. מאז גיל 18 לא השתכרתי ככה".
עוד רסיסים מהפסיפס שבוחר להרכיב עידו רוזנבלום. הוא משמיע ברקע לבקשתי את אלבום האי הבודד שלו, 'אקסייל און מיין סטריט' של הרולינג סטונז, מעריץ גדול. את דבריו הוא מתבל במובאות קולנועיות, וחוזר לא פעם על המוטו שינק מ'שיר מחאה' - של להקת כוורת. "הסתובבתי בעולם ולמדתי דבר אחד: אנשים הם גם בני אדם".
מתישהו הוא מבקש לספר לי "סיפור ממש מטורף", על איזו מסיבת סילבסטר שהוזמן אליה פעם. "הדלקת אותי עכשיו", הוא אומר, ומספר איך ביקש לשבת על כיסא כלשהו, מישהי אמרה שהוא תפוס, רוזנבלום אמר שיפנה אותו כשהבחור יגיע. וכשהבחור הגיע, הוא דווקא היה נחמד ואמר לעידו שהוא יכול להישאר לשבת. "ורק אחרי זה הבנתי שזה היה ריאן גוסלינג. לא מטורף?" בורקות עיניו. רוקנרול.
חוץ מזה, בספורט הוא תמיד אוהד את האנדרדוג. מעולם לא הלך מכות ממש, "שרטתי וברחתי". מרד נעורים - לא היה לו, במסיבת הרווקים שלו - הלכו לבית של חבר ושיחקו טקסס הולדם. אבל בהזדמנויות אחרות הלכו דווקא על ההארדקור: פיינטבול. הזבוב על הקיר עף מזמן למסיבה המקבילה של יונית. שם מן הסתם קראו את שייקספיר בטוגה. משגיח על הבריאות, כל חצי שנה בדיקות, רמת סוכרים, כי הוא באוכלוסיית סיכון. יודע לבשל, גם גורמה, מרק דגים, סינטה. ואוהב מאוד להיות בבית. "הבית זו הממלכה, המשפחה, הילדים. ומהרגע שאתה הורה, יש לך את השעות שלך, 11 עד 1 בלילה. אקס־בוקס, באטלפילד ופרו־אבולושן. מלחמת העולם הראשונה, יושב אונליין מול חבר, והאוזניות עליי, כמו חננה אמיתית". ואם עוד נשאר טיפה זמן, אז לפני השינה, חיכיתם לזה בסבלנות - דומינו באפליקציה.
אנשים שואלים, האם זה באמת עידו רוזנבלום, או שזו פרסונה, דמות שהוא משחק? האם אתה מחזיק שם משהו, מתחת לכל החיוכים, והסחבקיות, והאנדרדוג הנחמד שיודע היטב לרצות את כולם?
"אתה יודע, כשהתחלתי לעשות את 'מונית הכסף' הייתי נבוך. כי אתה פתאום מפתיע אנשים, בספייס שלהם, באמצע החיים. והיה חשוב לי לשמר את המציאות, שבא האיש, עצר מונית ברחוב ונכנס פנימה. אין שום סיבה שהוא ירגיש רע עם עצמו. והמינימום שאתה יכול לעשות כמגיש הוא להתעניין בו באמת.
"אז האם זה אני? לא, זה רק חלק מסוים ממני. ברור שאני מגלם דמויות בתוכניות האלה. ומה שאני מנסה לעשות הוא להתייחס לטלוויזיה כמו לצליל, לטון. אתה מכיר את ההרגשה הזו כשאתה פותח טלוויזיה בחו"ל, רואה תוכנית, ואומר לעצמך, נורא בא לי להיות איתם בפמיליאריות הזו, ולהבין את הסאונד? זה מה שאני רוצה בטלוויזיה. נורא חשוב לי שהצופה יבין על מה מדברים - לא מעליו ולא מתחתיו, אלא ישירות אליו. ואני הצופה הראשון של התוכנית שאני מנחה. ואני חייב לאהוב ולהבין את מה שאני רואה. וכן, זה מן הסתם גם קשור לבעיות שלי בהבנה, מילדותי.
"לייצר וייב שמביך אותי? להיות יותר מרושע? לא. כי אני לא יכול להיות במקום שהוא לא המים שלי, ולהתרשע, פשוט אין לי את המנגנון הזה. ובמקום שבו אתה, יהודה, יכול להתרשע כלפיי, אני יכול להיעלב עד עמקי נשמתי, ובמילה אחת, חיוך, אימוג'י, אפשר לשפר את המצב רוח. וגם אם תגיד לי, 'זה מזויף', אז אוקיי, זו הבחירה שלי. ותעשה עם זה מה שאתה רוצה".
* * *
אנחנו יושבים במשרד המאוד כיפי שלו במרכז תל־אביב, קפה ומוזיקה וספות נוחות, וכל מיני עבודות תלויות על הקיר, שמהדהדות את הייחוס המשפחתי המפואר שלו. זה, ביחד עם הדמיון המדהים לאביו - עדיין בלי קסקט, אבל מגפי רוקנרול וזקנקן. נהג המונית של המדינה, שבא בעצם מהאליטה, ולבסוף זכה במלכת הכיתה.
באנו לדבר על תוכנית דייטים חדשה, 'חתונה ממבט ראשון', שהוא עומד להגיש בשידורי קשת; אבל רוזנבלום אפילו לא מוכן לשתף את האומה הרוטטת מניסיונו שלו, ולגלות מה קרה בדייט הראשון עם יונית. "כי זה שלנו. אתה מבין? ואני רוצה שזה יישאר רק רגע שלנו", הוא מסביר, ולא בלי היגיון.
רוזנבלום הוא בחירה אידיאלית לתוכנית הזו, ולא רק בשל סגולותיו כמגיש שעשועונים מיומן. הזוגיות המפורסמת שלו היא תוצר של שידוך, פרי מוחה של החברה המשותפת גל גבאי. בזמן אמת, הוא מספר, הוא ויונית חלקו את אותה חצר בגלי צה"ל. רוזנבלום כש"ג, שביקש להתקדם, ולוי בתור הסטאר שסומנה מלכתחילה. "ולא הכרנו אז בכלל. שום דבר", הוא מגלה.
איך הסתכלת עליה אז?
"כמו שכולם הסתכלו (צוחק). אבל לא עשיתי כלום. יונית שאלה אותי לאחרונה, 'אם היו אומרים לך אז, בגל"צ, שהאהבה של החיים שלך נמצאת פה - מי היית חושב שזה?' ועניתי, אני מניח שליאון רוזנברג".
'חתונה ממבט ראשון' תעלה ביום שני הקרוב בערוץ החדש של קשת, 12, ואז תנדוד לימי רביעי. ריאליטי היכרויות המבוסס על הפורמט המצליח, Married at First Sight: קודם מתחתנים ואז מכירים. זה הולך ככה: שורה ארוכה של מבקשי זוגיות נקבצים אל בית התוכנית. ארבעה מומחים, בסיוע כל מיני מבחנים ובדיקות, פוסלים כל מיני מועמדים בשל חוסר התאמה, ומשדכים מראש זוג מתאים. שם הם מודיעים להם שהם יינשאו תוך מספר ימים, בלי לחשוף את זהותם כמובן. הזוג מכיר זה את זה בחתונה עצמה (בגרסה הישראלית - לא חתונה אורתודוקסית, אלא ברית זוגיות), חתונה שמתקיימת עם כל המשפחות והטקס בישבן. ואחר כך, יש להם שישה שבועות כדי לראות, ולהראות לנו כמובן, אם זה עובד באמת.
"קודם מתחתנים ואז מכירים? לא המצאנו שום דבר, זה נקרא 'שידוך'. והדבר הזה עבד במשך מאות שנים, זאת אומרת, למה לתקן מה שעובד", צוחק רוזנבלום. "וברצינות, ההיכרות ההפוכה הזו, קודם להתחתן ואז להכיר זה רדיקלי ומדליק בעיניי. לטלוויזיה יש יכולת למתוח את הגבולות למקום חדש".
רוזנבלום מעיד על עצמו שלא היה מגיש את התוכנית לולא האמין בפורמט ובסיכוי למצוא בו זוגיות אמיתית. "הלוואי על כולם מומחים כאלה, כמו שיש בתוכנית, כדי לגלות על עצמם קצת יותר. והמטרה של המומחים היא להוציא אותך מהמצב הטיפוסי הזה ברווקות. כי כרווק, אתה נופל הרבה פעמים באותו לופ, אותם סיבובים, נכנע לאותן חולשות. פה בא מישהו ואומר לך, אנחנו נמצא לך מישהו מחוץ לטבעת הזאת".
היית מימיך בבליינד דייט?
"בטח! כלום לא צלח מזה. אז נכון, יש מבוכה כשברור לך מההתחלה שאין פה פוטנציאל, אבל אתה בא ואומר, לפחות ניהנה מהסיבוב. והיה לי גם המצב ההפוך, ברור. רציתי ולא רצו אותי, זרקו אותי, נשבר לי הלב - בדרכי אל מי שאני היום, עברתי הכל".
כמה קשה היה?
"קשה. כולל פרידות קשות ולהיזרק. פעם אחת אמרתי לה, בלי שמות, 'הרגשתי ששיחקנו באקדח של אבא. וירית לי בלב'. כן, היה קשה, וגם מאוד מעליב ומלא כישלונות. אבל אתה מתמודד. אני לא רוחני, אבל יצירה בנויה על המון כישלונות. כל אדם יוצר יודע את זה".
היית הולך לתוכנית כזו? דייט מול מאות אלפים?
"בטח! אני באמת משתדל לעסוק במה שאני אוהב, גם במה שנראה לך, הביקורתי, אולי בתור ז'אנר רע. רק אין ז'אנר רע בטלוויזיה, יש רק ביצוע רע".
אתה יודע את מי היו משדכים לך שם. תמר איש שלום.
"שנייה, יש התאמה? (צוחק) תקשיב, מה שאתה מציע נקרא חילופי זוגות".
אז הנה לך פורמט מנצח, אתה מתעסק הרי בפיתוח פורמטים: אתה ונדב אייל מתחלפים לשבוע.
"לא, לא, לא, הלו, אתה הולך רחוק מדי! (צחוק ארוך) תשמע. יש עכשיו תחרות גדולה. תציע את זה לקשת".
למה ב'חתונה ממבט ראשון' הישראלית אין חתונה ממש? הוצאתם את העוקץ.
"תראה, השיקול לא לעשות חתונה יהודית כדת משה וישראל הוא כדי לעזור לזוג שלא רוצה להמשיך יחד באקט הגירושים. בעולם זה אחרת, כי שם גם החתונה היא אחרת. אנחנו עשינו חתונה שדומה לחתונה אזרחית, ברית זוגיות. ולא נראה לי שהשתפנו. ראית את האנשים שם, הם נמצאים במעמד הזה, הם מגמגמים, מתרגשים. עוברת עליהם חתונה ממש".
יהיו זוגות להט"ב?
"אולי לא העונה אבל בהמשך, אני מאוד מקווה שכן. נראה לי הגיוני ומדליק".
וזוגות בין־דתיים? יהודי ולא יהודי?
"מבחינתי הכל הולך. מה זאת אומרת, להגיד למישהו לא להיות עם מישהו בגלל איזשהו עניין?"
זה נקרא מדינת ישראל. ניוז פלאש: יהודי ולא יהודי לא יכולים להתחתן פה.
"אז שיתחתנו לא כאן. כן, זה מעצבן ומטורף, אבל יש הרבה דברים כאלה, ולא רק פה. תשמע, קשה לחיות בעולם הזה. קשה להיות מיעוט, מהגר, עני, זה באמת קשה. אתה רוצה לבוא ולגשר בין אנשים בתוך זה, יופי - אבל גם זה קשה! רומיאו ויוליה, מה, הם אפילו היו על אותו רחוב! אנשים צריכים לעשות שינוי בתוך המסגרות הקיימות, ואני לא אומר שהמצב לא טראגי. הוא כזה. אז עכשיו מה?"
למה קפריסין? אנשים רוצים להתחתן פה עם אהוב ליבם, בדיוק כמו כל אחד אחר. למה להרגיש סוג ב'?
"אני מבין לגמרי. אבל אתה הולך למסעדה מסוימת, ותשמע, זה מה שהם מגישים! אתה יכול לעמוד מחוץ למסעדה ולהפגין שיחליפו את התפריט - אבל זו מסעדה בת 4,500 שנה. התפריט לא השתנה. תראה: הלכת ומצאת אהבה. היית בר מזל מספיק כדי למצוא את בן הזוג שלך בעולם. אתם אפילו רוצים להתחתן - אז עכשיו, על זה תריבו, איזה טקס? יש כל מיני אופציות. אפשר לנסוע לקפריסין. ואפשר אפילו להגיד, אהוב שלי, אני לא צריך שום דבר בעולם. זה רק אנחנו!"
אתה אוהב ללכת לחתונות?
"אני מאלה שאומרים, 'אם לא תזמין אותי, תקבל צ'ק יותר גדול'. הולך, נו. רוקד? אתה רציני? נראה לך שייראה טוב בנאדם בגובה 1.91 רוקד? מה פתאום. אולי ברגע שיש רף אלכוהול מסוים האגן זז. אבל אני לא מרים".
הוא עצמו, כזכור, נישא ליונית בבית, עם 60־70 איש, הוא מעריך. "זה היה או זה, או 5,000", הוא משחזר. החתונה האינטימית לא מנעה את הניסיון של כל העולם להרים מסוקים ולהגיע לכמה תמונות נחשקות בכל מחיר. "רציתי חתונה כי בכנות, משחר החתונות שהלכתי, הרגע הזה בחופה - זה דמעות. זה רגע אמיתי ואתה נרגש, אין שם טיפת ציניות", הוא מעיד. "ופשוט הרגשתי שזה הדבר שאני רוצה. ומאוד הצחיק אותי שהרגשתי את הצורך הזה. ושאלתי את עצמי, האם זו אבולוציה או שזה חברתי".
ועשית חתונה אורתודוקסית.
"כן. תשמע, מה שעשו ההורים של אבא שלי, המרחק שעברה אמא שלו, משכונת מאה שערים בירושלים לרמת־גן - גדול הרבה יותר מכל מרחק שאי פעם אעשה. אני כבר אדם חופשי. ומכאן באה הבחירה שלי: כי אני אוהב את זה. אני חושב שזה יפה, ומרגיש שייכות, במובן הכי פשוט של הזהות שלי. אבל כמו שאמרתי, אין ז'אנר רע בעיניי, יש רק ביצוע רע. לכן, ביום אחר, הייתי יכול להתחתן עם יונית גם אצל אלביס בלאס־וגאס. מה אתה מדבר, צונחים לתוך החופה. בטח! כלומר, אם רק לא הייתה לי חרדת גבהים".
* * *
שש שנות הנישואים המאושרים שלו ושל יונית הביאו עד עתה לעולם את יונתן, 4, ואני, שנתיים. וכמו שהתבשרנו השבוע, בעזרת השם יגיע בקרוב גם ילד שלישי. "מה? אין לי מושג כרגע. כמו הבדיחה שאומרת, קודם כל שאדע מי האבא", צוחק עידו ברוזנבלומית.
עידו, 40, הוא בן למשפחה עם ייחוס, שמודע היטב לפריביליגיות שלו. "ריפדו לי את הקריירה? תשמע, אני מאמין, שלא משנה מה המוצא שלך, מהעבר או מהעתיד, מזרחי או אשכנזי, דו־חי או תלת־ממדי - תפקיד ההורים הוא לדאוג לך. אז דאגו לי, בהחלט. אבל מה עשיתי עם זה, זה רק אני", הוא מודה בכנות. אמו תבדל"א היא הצלמת והאמנית אריאלה שביד. אביו המנוח הוא אדם ברוך, מאנשי הרוח, האמנות, התקשורת הדגולים שהיו כאן, שחסרונו כה מורגש.
"אדם ברוך", אגב, בעצם שם העט של ברוך רוזנבלום, מה שלא מנע תקלות משעשעות בגוון מזרחי בעבר. "כשהייתי קטן ושלחו אותנו לאחת הקייטנות, אחת האימהות שם רשמה את שמות הילדים. ופתאום אמרו, 'עידו ברוך'. ונורא שמחתי: יא, יש עוד עידו! עד שמישהו בצד אמר, 'אידיוט, זה אתה'", צוחק הבן. "'עידו ברוך' יכול לסלול קריירה מזרחית אתה אומר? לא מאוחר, לא מאוחר". בכל מקרה, תמונה אייקונית מרשימה של זהר ארגוב מפארת את אחד הקירות במשרד שלו. פחות מופרך מהקשר בין עופר ליונית לוי.
עידו, האח הקטן אחרי עמליה הבכורה (ויש עוד אח מנישואיו השניים של האב), נולד ביפו, "עג'מי צפון" הוא קורא לזה, רחוב הדולפין, מטר מאבו־חסן, עוד לפני ששמו את ה־ג' בג'נטריפיקציה. "באייטיז צילמו המון סרטים ביפו, 'מחץ הדלתא', 'לא בלי בתי', 'רמבו 3'. כשהייתי בן תשע־עשר צילמו את 'מחץ הדלתא', ובגלל כל הרעש והפיצוצים, שלחו את כל השכונה לסופ"ש בהילטון. ושם שמתי לב שאת הערבים השאירו בשכונה. ובתור ילד אמרתי, וואי, פאק איט. כי פתאום הבנתי את הדבר הזה, שלא מדברים עליו. אפרופו מה שאמרתי קודם, כמה קשה לחיות בתור מיעוט".
הצל הגדול של אביו, הוא אומר, ומשא הציפיות, אף פעם לא הונחו עליו. "מעולם לא חשתי שהטילו עליי משהו, כי ממש לא הייתי במקום הזה. עמליה היא היהלום. אני? כשהוצאתי 65 פתחו שמפניות. ולא היו לי אישיוז עם ההורים. אני שואל את עצמי, האם קיבלתי מהם כלים לעמוד באכזבות ומשברים? כן, ומשניהם. עבורי הם היו ההורים הטובים בעולם, חד וחלק".
עמליה, אגב, ניסחה עבורו את הסמסים הראשונים, כשהחל לצאת עם יונית. את היחסים עם אחותו, הנשואה היום ליובל בנאי, ומבוגרת ממנו בשנתיים וחצי, הוא מגדיר כריקוד. "בגיל צעיר היא לא ספרה אותי. בגיל 16־17 היה בינינו איחוד כוחות, כשההורים נפרדו". פרידה שהוא מגדיר כבריאה וטובה. "אתה רואה אנשים שלא טוב להם, ובתור הבן שלהם אמרתי לעצמי, אני רוצה שיהיה להם אחרת".
אגב, איפה אתה במשפחת בנאי? מהיותר מוכשרים?
(צוחק) "אתה יודע, מה שמצחיק זו המחשבה שאהרן, הבן של עמליה ויובל - סבא אחד שלו זה יוסי בנאי, והשני אדם ברוך. שניהם לא בחיים, שניהם חתיכת דמויות, שני המופאסות האלה יושבים שם בעננים ומלווים אותו. נו, מה אתה רוצה שאגיד בקשר למשפחת בנאי? לא, אני לא אוכל כנאפה עם אהוד. ועם יובל, כמו שני אנשים רגילים. מת עליו".
נאלצת לחבב את להיטי משינה?
(צוחק ארוכות) "האמת, אני שומע עכשיו את משינה באוטו, כשאני לוקח את יונתן ואהרן. תשמע, יש בינינו אהבה גדולה מאוד".
הוא ועמליה עובדים עתה על סרט דוקומנטרי, על האב המפורסם, עוד סיבה מדוע הוא מקמץ בדיבור עליו. אבל מוכן לגלות שהוא עדיין נמצא בהדחקה על הדבר הזה, עד היום. "אני לא מוצא את קריית שאול כשאני מגיע. ולא חולם עליו, עמליה ניכסה את החלומות. אני מדבר איתו ביומיום. כמו ב'המלט', הוא נמצא פה", הוא אומר, ומצביע על הספה.
החלומות שלו היו פעם להגיע ל־NBA. היה כדורסלן מוכשר, שיחק בהפועל תל־אביב, אפילו כיכב בפרומו של הליגה הטובה בעולם, "איי לאב דיס גיים", מטביע את הכדור, סרטון שהוא שומר עד היום בסמארטפון שלו. "סוגר פרומו של ה־NBA, יותר מזה?" הוא מתגאה. במעבר בין קבוצת הנוער לספורט האמיתי חתך. "התחלתי להבין ששם זה פוליטיקות. המקום שאתה אומר, אההה, הבנתי, ואני לא רוצה את זה", הוא נזכר. "אימוני טרום־עונה, ומישהו מתחיל לזרוק מהחצי כדי להרשים, והוא לא מוסר לך - וזה פתאום שבר אותי. לא רוצה! ושם למדתי, שאתה יכול להיות הכי טוב שהיית בחיים שלך, ולהפסיד".
המגרש היה עבורו תחליף למרד הנעורים, וגם מקור הביטוי. כי רוזנבלום דיסלקטי קשה, יחד עם היפראקטיביות. "נורא קשה לי לקרוא. מתחיל לקרוא והשורה קופצת. קורא משפט והוא פתאום מופשט, אני מבין כל מילה אבל זה לא מתחבר לי. לעבודה אני יכול, אבל לשבת ולקרוא סתם ככה - קשה לי. וזו נכות שיוצרת בורות", הוא מגלה. "יש לי מחשבה לכתוב סיפור על איש שמעולם לא קרא, ובזקנתו יש לו פיליפיני, שמקריא לו את כל הקלאסיקות. שמישהו יקריא לי את כל העולמות המופלאים האלה".
ריטלין הוא לא לקח, לא היה לו נעים. במקום זה החליף בתי ספר. תשעה במספר, והוא מתאמץ להיזכר: גורדון, טבע, אליאנס, קריית שרת חולון, אנקורי, עירוני ה', הבית של תמר, ג'ריקו היי סקול בניו־יורק, ועוד אחד שהוא שכח כי בכל זאת, דיסלקטי, כשנתיים בכל אחד. אחרי שנטש את חלומות הכדורסל, ריסק את הרגל ושוחרר מהצבא, התנדב לגל"צ. שם הפך לש"ג, עד שהמפקד שלונסקי קרא לעובדי המנהלה ואמר, התחנה פתוחה בפניכם. ומאז, גם לאחר לימודי קולנוע בקמרה אובסקורה, הלך והתפתח לטאלנט החביב שכולכם מכירים ('סינגלס', '48 שעות', 'בום' שיצר ושנמכר לחו"ל, ועד ימינו אנו שבהם הוא מככב כמעט בכל הערוצים בו־זמנית עם השעשועון 'המרדף' בכאן 11, 'חתונה ממבט ראשון' ו'מונית הכסף' בערוץ 12 ו'גב האומה' ב־14) או בעצם, לא ממש.
"למדתי דבר מעניין בטלוויזיה. כשאנשים רואים תוכנית שמעבירה להם חצי שעה בבידור טוב, זה המון בשבילם. חצי שעה שחדרת לו הביתה ועשית לו טוב - זה המון", הוא אומר. "בבידור יש ערך עליון. ומי שצופה, גם לא עושה שום דבר רע בעולם. איך אמר סארטר, 'הגיהינום הוא הזולת'. אל תצא מהבית! לא תעשה למישהו אחר שום דבר רע".
אבל אתה רואה גם טלוויזיה ממקום אחר. איך אתה מתמודד עם ההתקפות המגעילות על יונית?
"כן, חוויתי את זה קצת. ואני גם לא קורא יותר טוקבקים. הבנתי, נקסט. כשאנשים נמצאים במעמד מסוים, תוקפים אותם. יונית פעם סיפרה לי, 'הייתי בשידור חוץ, ואנשים קיללו אותי ככה וככה'. אוקיי, ומה קרה אחרי השידור? 'אה. הם ביקשו להצטלם'".
אתה לא חושש ממשהו יותר רציני, חס וחלילה?
"לא. סטטיסטית, 90 ומשהו אחוז מהאנשים שנפגעו, הכירו קודם את מי שעשה להם רע. אז אני לא באמת יכול להיות מודאג מהדבר האקראי הזה, ולא באמת חווה מתחים. ותשמע: יונית עושה את התפקיד הכי קשה בעולם. זה לנהוג במכונית הכי מסובכת בעולם".
ומכל האנשים בעולם, שידכו אותה אליך.
"אתה מבין איזה אפגרייד? אידיוט מי שלא חושב שהוא הרוויח כשהוא התחתן. במקרה שלי, ברור שאני זכיתי".
