מחקר שנערך לפני כשנה בארה"ב בקרב 19,000 משתמשי "בלה בלה קאר", אתר שמציע לאנשים להצטרף לנסיעות ברכבים של זרים תמורת תשלום, גילה ש־88% מהם סומכים על המשתמשים האחרים באתר ומאמינים למידע שמופיע בפרופילים המפורטים שלהם. לעומת זאת, רק 58% מהם אמרו שהיו סומכים על קולגה מהעבודה, ו־42% בלבד היו סומכים על שכן.

כל הקטע של אתרים ואפליקציות של כלכלה שיתופית למיניהם הוא לפרמט את היסוד השיתופי של אנשים ולגרום להם לחלוק מוצרים ושירותים עם זרים, כאילו היו הקולגות או השכנים שלהם. אם כך, נשאלת השאלה איך ייתכן שהאמון של משתמשי "בלה בלה" בזרים שהם פוגשים באתר הוא גדול משמעותית מהאמון שלהם באנשים שהם באמת מכירים?

התשובה טמונה בשם האתר. "בלה בלה קאר" מדרג את משתמשיו לפי מידת הנטייה שלהם לברבר במהלך הנסיעה, וכך מנטרל את החשש של משתמשים מהאפשרות להיתקע בטרמפ עם חפרן. כלומר, זו דוגמה לכך שפלטפורמות הכלכלה השיתופית השונות כמו בלה בלה קאר (וגם Airbnb, Uber, HomeExchange ועוד) מאפשרות לאדם להתחבר ליצר הסולידרי והחברתי שבו, אבל בלי אלמנט בולט של סולידריות וחברתיות – הלא נודע.

הכלכלה השיתופית נמצאת בפריחה זה כמה שנים בעולם המערבי. כל יום צצים עוד ועוד אתרים ואפליקציות שממסדים אקטים שהיו נהוגים בעולם הישן ומפרמטים אותם לתוך מערכת האינטרנט – אירוח בחינם, השאלת ציוד, סעודה בבתים של זרים, וכאמור גם טרמפים.

ד"ר ערן פישר מהאוניברסיטה הפתוחה, שחוקר את הקשר בין האינטרנט לקפיטליזם, מסביר שהתהליך הזה נקרא Platform Capitalism, והכוונה היא לחברות ענק טכנולוגיות שמציעות פלטפורמות נקיות ומסודרות שבהן מוזמנים הצרכנים לנהל את השוק בעצמם. "ועדיין", טוען פישר, "לאנשים יש צורך ב'מבוגר אחראי', בריבון, שתמורת לקיחת חלק מהחופש שלנו ייתן לנו ביטחון וכתובת להתלונן בה אם נפגענו. במקרה של כלכלה שיתופית הריבון הם פייסבוק, Airbnb ודומיהם. צריך רק לזכור, שבניגוד לריבון המקורי, המדינה, פלטפורמות השיתוף האינטרנטיות הן לא דמוקרטיות ולא שקופות ואין לנו באמת מושג איך הן עובדות, האם הן מייצרות אפליה ואיך".

ואכן, באחרונה יש יותר ויותר טענות נגד ענקי הטכנולוגיה כמו גוגל ובעיקר פייסבוק – שבתחילה נתפסו כסוכנים שמעודדים דמוקרטיה, חופש ושיתוף בעולם (למשל התפקיד שמילאה פייסבוק באביב הערבי) – שהם אינם דמוקרטיים, אינם שקופים, מחזיקים במידע רב על כולנו ועלולים להשתמש בו כרצונם, וכו'.

בכל מקרה, הצמיחה האדירה של הכלכלה השיתופית ניכרת גם בהפנמה של הטרנד על ידי הרשויות בחלק מהערים והמדינות. "יותר ויותר ערים בעולם מגדירות עצמן 'ערי שיתוף'", אומרת אילה צורף, יועצת ומרצה בנושא כלכלה שיתופית. "בסיאול הוחלט שאחוז מסוים מהמשאבים העירוניים יושקע בלגרום לאנשים לשתף רכבים ואופניים ולהשאיל אחד לשני ציוד דרך ספריות ציוד עירוניות. גם עיריות מונטריאול, אמסטרדם וברלין פעלו באופן דומה".

השלב הבא, כך נראה, יהיה ניסיון של ערים ומדינות למסות את הפעילות הכלכלית שנעשית בפלטפורמות האינטרנטיות האלה. בדנמרק זה כבר קורה, כשהממשלה מציעה מענקים של 6,000 דולר בשנה לאזרחים שידווחו לרשויות המס על הפעילות שלהם ב־Airbnb, ומענק שנתי של 800 דולר למי שידווח על הכנסותיו מ־Uber, המאפשרת לנהגים לקחת טרמפיסטים תמורת תשלום (לא בארץ).

תהליך של מיסוי הפעילות באתרי הכלכלה השיתופית עשוי להעלות את המחירים עבור המשתמשים מצד אחד, ומצד שני להכניס הרבה כסף לקופה הציבורית, לייצר רגולציה בתחום ולספק למשתמשים ריבון נוסף שאליו יוכלו לפנות במקרה שהמטבח בדירה ששכרו לא מזכיר בכלל את התמונות שהוצגו באתר. אין מה לעשות, מיגור ה"לא נודע" עולה כסף.