היום, כשמייקל לואיס מביט אחורה, הוא מבין שהפרידה מהדוגמנית ניבר מדר עשתה לו רק טוב. נכון, היא עזבה אותו והשאירה אותו עם לב שבור, אבל גם הכינה עבורו את הקרקע למפגש עם הדוגמנית הברזילאית, סוראיה טורנס. הפרידה מניבר, הוא מודה, גרמה לו להתאפס על חייו ובעיקר ללמוד כמה דברים בסיסיים על אהבה, ובעיקר אהבה עצמית. וידויים קצת מפתיעים כשהם מגיעים מהאיש והקוביות, סמל המין מייקל לואיס.

"הרגשתי מאוד אבוד עד שסוראיה נכנסה לחיים שלי", הוא מספר. "הלב השבור שלי דימם בתוך מערכת היחסים שלנו. לא היה לה פשוט עם זה. אני חושב שסוראיה מאוד מתאימה לי. אני לומד ממנה כל כך הרבה על אהבה בין גבר לאישה וגם על איך לאהוב את עצמי. היא גם מלמדת אותי איך להגיד 'לא' כשצריך, משהו שלא ידעתי לעשות כי כל הזמן רציתי לרצות את כולם. אני מוצא בה סוג של איזון, שקט, שפיות. היא יפה מאוד מבחוץ, אבל מבפנים היא עוד יותר מיוחדת. אם במערכת היחסים הקודמת נתתי לעצמי להיות מובל, כאן אנחנו מובילים את מערכת היחסים שלנו יחד, יד ביד. למדתי לקח".

טורנס ולואיס מאוהבים כבר שמונה חודשים. הפגישה הראשונה התרחשה כשלואיס ליווה חברה טובה למכון לסידור גבות ("אתה מרים גבה מהסיפור הזה", הוא צוחק). טורנס הייתה שם. הם החליפו מילה־שתיים ונעלמו זה לזו. "זרקתי לה כמה מילים בפורטוגזית: 'נעים מאוד, קוראים לי מייקל, איך היה לך בגבות?' ונעלמו דרכינו", הוא צוחק. "חצי שנה אחרי זה ראיתי אותה באינסטגרם ושלחתי לה הודעה. היא הייתה באותו הזמן בלוס־אנג'לס, ובמשך שלושה חודשים רק דיברנו בטלפון. כשהיא חזרה לארץ נפגשנו והיה קליק. הפשטות והרגישות שלה פשוט כבשו אותי".

זהו, כבר איחדתם כתובות?

"הייתי שנה בדיכאון"

לואיס, 29, הוא לא רק קוביות בבטן ופנים יפות מאוד. כאשר מדברים איתו, מגלים רגישות וכנות מפתיעים. "אני בן מזל קשת, ומצבי הרוח שלי עולים ויורדים כל הזמן. אני יכול להתבאס מהר מאוד, ואני יכול לשמוח מהר מאוד".

להתבאס? להיות בדיכאון?

"יש לי גם הרבה רגעי דיכאון. כשגרתי בניו־יורק, כשברחתי מכאן, הייתי בדיכאון שנה שלמה, עד שהתרגלתי למקום, לאווירה, לקור, לאוכל, למנטליות השונה".

איך בא לידי ביטוי הדיכאון שאתה מדבר עליו?

"בחוסר מעש ובחוסר רצון לעשות דברים. חוסר רצון לחיות את הרגע, חוסר יכולת ליהנות. הרגשתי לא מסופק. הרגשתי פִספוס. אני גם קושר את זה לעובדה שלא הייתי מפוקס באותן שנים. בין הגילאים 23 עד 28 היו לי שנים חשוכות מאוד. התרוצצתי בכל העולם ופשוט יריתי לכל כיוון, מתגלגל מכאן לשם. איך חברה טובה שלי אומרת? 'אתה רק צריך זוג תחתונים ותיק גב. אתה וגבונדו הנווד — שניכם עם המקל על הכתף'. וזה מה שהיה באותן השנים. ברור שהתגעגעתי הביתה, אבל גם הייתי צריך את הלבד הזה כדי להתגבש ולהגיע למה שאני היום. אם לפני עשר שנים הייתה לי את צורת ההתנהלות שיש לי היום, הייתי מצליח לעשות הרבה יותר דברים בפרק זמן קצר יותר".

מה השתנה?

"מייקל שלפני עשר שנים קיבל הזדמנות ולא ניצל אותה נכון. היום אני פחות מתעצל, אני מבין שהזמן הוא משאב מאוד חשוב, ושצריך לנצל אותו בחוכמה, ולא בטיפשות ובחוסר אחריות כמו שנהגתי. בעבר הייתי פלקט, נתתי לדברים לקרות מעצמם, בלי לשים לב לבחירות שלי, ויתרתי הרבה על השמחה שלי ועל האני הפנימי שלי. ניסיתי לרצות אחרים, לא העמדתי אנשים במקומם אם הם התייחסו אליי בחוסר כבוד, אם העליבו אותי או ביזבזו לי את הזמן", הוא אומר בכנות הכובשת שלו, ואני שוכח לרגע שהגעתי לכאן כדי לשאול את השאלות הקשות, ופשוט מתחשק לי לחבק אותו.

"אנשים רואים אותי כבחור יפה תואר, עם קוביות בבטן, ושוכחים שיש גם משהו מאחורי האימאז' הזה", הוא ממשיך. "הקושי של אנשים שנראים טוב, הוא כל הזמן להוכיח שיש להם גם משהו בין האוזניים. שיש לי דעה. שיש לי רצונות. שאני לא פלקט. נשים התייחסו אליי כאובייקט מיני, כך גם גברים, ולא ראו את האדם. הייתי יותר סקס איידול. זה הכניס לי כסף ושירת אותי טוב מאוד, אבל זה ממש לא מספיק".

הטרידו אותך מינית?

"הרגשתי כמו שבחורה מרגישה כשגברים נועצים בה מבטים. זו לא רק העובדה שכולם היו נוגעים בי ורוצים לראות את הקוביות שלי ולמשש אותן, זאת האנרגיה שהופנתה אליי. בתור בחור צעיר שרוצה לכבוש את העולם, לא חשבתי על זה, אבל היום, כשאני מסתכל על המייקל ההוא, אני מודה: 'כן, הייתי כמו בחורה שכולם רוצים לזיין אותה'. בהתחלה גם נהניתי מזה, כי לא קיבלתי הרבה תשומת לב כילד ולא הייתי פופולרי בבית הספר. היו הרבה מצבים לא נעימים. הרגשתי שנשים רק רוצות להתחיל איתי. היו גם הרבה מקרים שגברים התחילו איתי, בלי שידעתי איך לחסום את זה. היום הייתי בא ומעיף אותם".

בטח גם נהנית מהעובדה שנשים חיזרו אחריך.

"לפעמים. נשים היו מתנפלות עליי, נוגעות בי. לא היה פור פליי. זה פשוט היה 'יאללה קח אותי'. היו פעמים שהלכתי עם זה והיו פעמים שלא. אני לא מתבייש בזה שאני נראה טוב ושיש לי קוביות בבטן, אני מבין שקיבלתי מתנה ואני משתמש בה, אבל היום אני מחפש את הבאלנס".

לואיס בהצגה "אלאדין והנסיכה יסמין" | צילום: רונן אקרמן

"הייתה סביבי הרבה קנאה"

ובזכות הבאלנס הזה, לואיס מרגיש עכשיו שהוא שוב בדרך למעלה. הרבה מפני שלמד להכיר ולדייק את הבחירות שלו. את השבועות הקרובים הוא מקדיש לחזרות של המחזמר "אלאדין והנסיכה יסמין" בו ישתתף בחנוכה, וזאת לאחר שחזר לדגמן במרץ ("עשיתי ארמני"), ולאחרונה אף סיים צילומים להפקה הבינלאומית על מבצע אנטבה.

ואפרופו אנטבה, לואיס מקווה שיפסיקו סוף סוף להזכיר לו את העובדה שלא שירת בצבא. כולם ידעו שהוא סבל מבעיות בלב, אבל המשיכו להטריד אותו. "העליהום עליי היה משהו יזום מצד אנשים שיש להם הרבה כוח בתחום ורצו לפגוע בי", הוא אומר. "ביום שלא יהיה לי מה להפסיד, אני אפתח את הפה ואספר הכל. גיליתי שיש מסביבי הרבה מאוד קנאה. אנשים שחשבתי שהם חברים שלי התגלו כלא חברים. ואני בנאדם שמאמין בטוב הלב של האדם. היום אני מבין שאני צריך להיות יותר מחוספס".

את החספוס הזה הוא מקווה להביא איתו עכשיו גם לעולם העסקים. אחרי ניסיון קצרצר כשותף במכון כושר ("נפרדנו בגלל ענייני אגו"), הוא הפך לשותף בבר המיצים "ג'וסבוקס" המצליח ברחוב בן יהודה 81 בתל־אביב, ומעביר חלק גדול משעות היום שלו מאחורי הבלנדרים המרעישים. "המטרה שלי היא לפתוח סניפים נוספים וגם להוביל מודעות לבריאות דרך ספורט ואורח חיים בריא".

אבל בחנוכה אתה לא עושה שייקים, אתה על הבמות.

"ברור. בשנה שעברה עשיתי את 'מלך הג'ונגל' והייתי הכוכב הראשי. הפעם אנחנו חמישה כוכבים על במה אחת — עדי הימלבלוי, טוביה צפיר, אסף הרץ וחובי סטאר — וזה הולך להיות מאוד כיף. אני מאוד נהנה בחזרות. אני גם שר כשצריך. בעיניי אני יותר שחקן מאשר דוגמן, ועכשיו חובת ההוכחה היא עליי. אני בהחלט מאמין בעצמי ושעוד ישמעו עליי במשחק".