זובין מהטה אוהב להיזכר בפגישות שלו עם מנהיגים ישראלים. איך ישב עם בן־גוריון בחתונה של דניאל בארנבוים, איך גולדה מאיר הקשוחה באה לקונצרטים, איך יצחק רבין אמר לו שלהנהיג מיליוני יהודים שלכל אחד דעה אחרת זו העבודה הכי קשה בעולם. אבל נדמה שיותר מכל הוא מתגעגע לאריאל שרון.
"שרון אמר לי פעם: 'אתה לא באמת מכיר את ישראל, אתה רק מנגן את המוזיקה שלך'", נזכר מהטה, כשהוא יושב בקומה גבוהה של בניין משרדים מפואר במרכז מנהטן, "ומהרבה בחינות הוא צדק".
כמה טוב הכרתם?
"היינו חברים, למרות שהיו לנו ויכוחים פוליטיים גדולים. הכרתי אותו עוד לפני שהוא היה ראש הממשלה. הוא היה בא לקונצרטים ומשלם על הכרטיסים שלו. אחר כך, כשהיה ראש ממשלה, הגעה לקונצרט הייתה כרוכה בפרוצדורת אבטחה מסובכת, היה צריך להזמין את הקהל שעתיים מוקדם יותר, וזה כאב ראש גדול. אז הוא פשוט בא בלי להודיע. ישב באחת השורות האחרונות בהיכל התרבות עם שני מאבטחים, לא ידענו אפילו שהוא היה שם. אני חושב שהוא היה נפלא ואשתו לילי בישלה נהדר".
אין לך קשרים כאלה עם המנהיגים היום.
"לא ממש".
את שרת התרבות, מירי רגב, אתה מכיר?
"לא פגשתי אותה אף פעם. התקשרנו להזמין אותה לפחות ארבע פעמים לקונצרטים והיא מסרבת לבוא. אולי אם היא הייתה באה לקונצרט היא הייתה מבינה. יש מקום לכל סוגי התרבות והמוזיקה במדינה. היא חושבת שהתרבות הספרדית מקופחת בישראל. אני מבין את זה, אז תעזרי להם. אבל למה העזרה לתזמורת האנדלוסית צריכה לבוא דרך פגיעה בנו?"
מה פתאום מנצח הודי?
זובין מהטה כבר בן 81. הוא לא נראה ככה, ובטח לא מרגיש ככה, אבל הוא מבין שזה ככה. בעוד שנתיים יסגור 50 שנה עם התזמורת הפילהרמונית של ישראל, שאותה לקח מהמדבר של המזרח התיכון עד למרומי היכלות המוזיקה החשובים בעולם, ויעביר את השרביט למי שיקבל את הברכה והקללה של הכניסה לנעליו. 50 שנה זה נצח, מהטה בטוח שאין עוד מי שניהל תזמורת פילהרמונית לאורך יותר ממחצית חייו. "אני מרגיש מצוין, עובד המון, אבל 50 שנה זה כל כך הרבה. לא הרגשתי איך עברו השנים".
ההחלטה לפרוש קלה?
“לא קלה, אבל שלמה. האנשים היחידים שהתייעצתי איתם היו אשתי, מזכ"ל הפילהרמונית אבי שושני וחבר הנפש שלי, דניאל בארנבוים. אני מנצח עכשיו על דור שלישי של נגני הפילהרמונית. זה די והותר. ושנתיים זה מספיק זמן למצוא מחליף.
עד שזה יקרה מתכוון מהטה למצות את כל הזמן שנותר. והוא גם יודע שמעכשיו כל קונצרט הוא מסיבת פרידה קטנה. בשבוע שעבר פתחה הפילהרמונית את סיבוב ההופעות שלה בצפון אמריקה בקונצרט מול קהל נלהב בקרנגי הול, וזה היה רק הראשון מבין ארבעה קונצרטים שמתוכננים לה במקדש של המוזיקה הקלאסית בלב מנהטן. חברים טובים של מהטה, הכנרים יצחק פרלמן ופנחס צוקרמן, באו לעשות כבוד, והמרחק מתחילת הדרך לפני 50 שנה לא היה יכול להיות גדול יותר.
כמה שונה התזמורת של היום מזו שהתחלת איתה?
"הו, אין שום דמיון. כשהתחלתי לנהל אותה ב־1969 היו בה אנשים שהגיעו בשנות ה־30 לפלשתינה, נגנים יהודים, רובם יוצאי גרמניה, שבאו כי הם הבינו מה עומד לקרות באירופה. הטרגדיה הייתה שחלקם חזרו לשם היישר למשרפות. הייתה גברת מבודפשט שהצטרפה לתזמורת באמצע הדוקטורט שלה, אמרה שהיא חייבת לחזור לשם כדי להשלים אותו ולא שמעו ממנה יותר. היו הרבה טרגדיות סביב הדור ההוא, אבל הוא זה שהניח את היסודות".
בשנות ה־70 פרשו כל הנגנים האלה, עתודה לא הייתה והדאגה לגורל התזמורת הייתה אמיתית. "העלייה מחבר העמים הצילה אותנו", אומר מהטה, "חד־משמעית. עכשיו גם הנגנים האלה פרשו ואת מקומם תופס דור של ישראלים. היום מכבדים אותנו, אנחנו מצליחים להביא סולנים שמסכימים להופיע בשביל עשרה אחוזים מהשכר שהם מקבלים בכל מקום אחר. זו תזמורת אדירה".
סיפור האהבה יוצא הדופן בין המנצח הכריזמטי ממומבאי לתזמורת הפילהרמונית של מדינה קטנה במזרח התיכון התחיל ב־1958, אז שלח משרד החוץ מכתב להנהלת התזמורת והציע להזמין מנצח הודי צעיר ומוכשר. הרעיון התקבל בגיחוך מתנשא עם ניחוח גזעני. מה פתאום מנצח הודי? אבל שלוש שנים לאחר מכן, התזמורת בעצמה כבר לא הייתה יכולה להתעלם מהמנצח ההודי הזה.
מהטה היה צעיר תפרן כשהגיעה הטלגרמה שהזמינה אותו לבוא מיד ולשמש מנצח מחליף בתזמורת בתל־אביב. "לא עשיתי אז שום דבר, הייתי צריך את הכסף, מועט ככל שהיה, ובאתי. הייתי בן 25 וזו הייתה הזדמנות לנצח על תזמורת פילהרמונית בפעם הראשונה. היום אני יכול להגיד שאלה לא באמת היו קונצרטים טובים. מנצח צעיר מקבל הזדמנות אחת וזהו, אבל הם הזמינו אותי שוב, אחרת לא הייתי יושב כאן היום. עשיתי איתם עוד שני סיבובים והקשר הפך לבלתי שביר".
מה ידעת על ישראל לפני שהגעת?
"כלום. שמעתי על מבצע סיני".
הכרת מישהו במדינה?
"החבר היחיד שלי היה דניאל בארנבוים, שאותו בכלל הכרתי באיטליה, והמשפחה שלו בארץ אימצה אותי".
הדבר הראשון שהרשים את מהטה בישראל היה כמויות המים שזרמו מסביב. "נדהמתי לראות ממטרות במדבר משקות צמחים, הן נראו לי כמו בלרינות", הוא מחייך. "את המדינה הכרתי לאט־לאט, נסעתי לירושלים, פגשתי את טדי קולק. אפילו הלכתי יום אחד למשפט של אייכמן. הכרתי את בן־גוריון כשהוא בא לחתונה של בארנבוים, וכך נוצרו הקשרים, גם עם אנשים וגם עם הארץ. כשנמצאים הרבה בישראל קשה שלא להתאהב. גם מנטלית היה לי קל, הרגשתי בבית מהרגע הראשון. הודים וישראלים מאוד דומים, כולנו נכנסים אחד לשני לדברים ולכולנו יש דעה על החיים של אחרים".
החיבור של מהטה עם ישראל היה מיידי וכמעט רומנטי. במלחמת ששת הימים הוא הגיע לארץ במטוס תובלה של אל על, כשהוא יושב על ארגזי תחמושת ומתפלל למהטמה גנדי שלא יתפוצצו באוויר. הוא שהה במלון המלך דוד בתוך הקרבות ולילה אחד חדר כדור של צלף ירדני לחדר וננעץ בתמונה שמעל מיטתו. המשפחה שלו יצאה מדעתה מדאגה, אבל מהטה התאהב. עד גבול מסוים. הוא מעולם לא חשב להתגייר, לעשות עלייה או להחליף אזרחות. "אני הודי", הוא אומר. "זה לא השתנה ולא ישתנה".
ב־1969 קיבל מהטה הצעה להיות המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית, אבל היה לו חוזה בלוס־אנג'לס שאסר עליו לשמש בתפקיד דומה במקום אחר. "המצאנו לי את התואר 'יועץ מוזיקלי' ואחרי כמה שנים שינינו ל'מנהל מוזיקלי'. מאוד הפתיע אותי שרצו אותי. זה אף פעם לא היה חוזה, זו הייתה לחיצת יד, מזל וברכה, ולעבודה".
שגריר במגננה
הזיהוי המוחלט של מהטה עם ישראל הופך אותו לשגריר בעולם, ובשנים האחרונות גם שם אותו יותר ויותר במגננה. "אני צריך להסביר את ישראל כל הזמן, במיוחד בעשור האחרון", הוא אומר. "הדבר הראשון שאני אומר למבקרים זה, 'לפני הכל אתם צריכים להודות שזו הדמוקרטיה היחידה באזור, ובגלל זה אני יכול להגיד באופן חופשי מה שאני חושב'. ישראלים לא יודעים מה קורה בחוץ או מה אנשים בעולם חושבים עליהם. במבצע 'צוק איתן' הייתי בגרמניה ובימים הראשונים הייתה סימפתיה לישראל, אנשים אמרו שהם מבינים שצריך להגיב אחרי שנים של ירי רקטות. אבל התגובה של צה"ל הייתה כל כך מוגזמת, שכל הסימפתיה נעלמה במהירות. כל מה שראו שם זה בתי ספר ובתי חולים מופצצים. המחבלים מתחבאים מאחורי הילדים שלהם, אבל כל העובדות האלה לא עוזרות מול תמונות של ילדים הרוגים מהפצצות מטוסים. אני אומר שלא היינו צריכים בכלל להגיע למצב הזה, היה צריך לפתור את זה לפני עשרות שנים".
אף פעם לא חששת להעביר ביקורת פוליטית על ישראל.
"האמת היא שכאשר אני מדבר עם זרים, כשאני בעולם, אני יותר מגן על המדינה מאשר מעביר ביקורת, אבל כשאני מדבר עם ישראלים, אני חייב להיות כן כי אני מאוד מודאג. אני מסתובב ורואה איך ישראל בודדה את עצמה. הישראלים מאוד שאננים. הכלכלה בסדר, ההיי־טק מעולה, התרבות פורחת, הצבא חזק. הכל נראה טוב, אבל זה לא יכול להימשך ככה. הפלסטינים חיים תחת כיבוש מאז 1967 והם צריכים שיהיה להם בית. ישראל הייתה יכולה לעזור להם הרבה יותר, לפני שנים, ולמנוע את מה שאנחנו רואים עכשיו. אני זוכר את האופוריה של אחרי ששת הימים. אופוריה מוצדקת, זה באמת היה אקסטרה־אורדינרי. אבל הניצחון הזה גרם לישראל לחשוב ששום דבר לא יכול לקרות לה, וזו תחושה שנשארה עד היום. מישהו היה צריך להגיד אז: 'אוקיי, אנחנו והפלסטינים בשטחים שכבשנו חיים באותו שטח מאוד קטן, בואו נדבר ונראה איך אפשר לחיות יחד'. גולדה מאיר הייתה צריכה לשים את זה בעדיפות, אבל היא התעלמה מזה לגמרי. שמעון פרס היה אומר לי שוב ושוב, 'מדוע לא עזרנו יותר לפלסטינים כל השנים? למה לא דאגנו שיהיו להם בתי חולים ואוניברסיטאות? לא עשינו כלום'".
מהטה נמצא בישראל חודשים ספורים בשנה ומנצל את המעמד שהגיע אליו כדי לבקר בביטחון במקומות שישראלים שומרים מהם מרחק. "אני מגיע לרמאללה לעיתים קרובות ומחלון המלון רואה התנחלויות חדשות, פורחות, עם שפע של מים זורמים. מהצד השני אני רואה בתים ברמאללה שאוספים מי גשמים. האנשים האלה רואים ממש ממול את כל היישובים היפים עם המים הנקיים, איך אפשר לצפות שהם לא יתמלאו זעם? פעם נסעתי לשכם. אני מסתכל על הגגות ורואה חיילים ישראלים מכוונים על הפלסטינים שהולכים בכיכר. לעולם לא אשכח את השנאה בעיניים של הפלסטינים האלה. כששאלתי מישהו אם אני יכול להביא את התזמורת להופיע שם, הוא אמר, 'אני חבר של ישראלים, אני עושה איתכם עסקים, אבל אם תבואו לנגן כאן נזרוק עליכם אבנים'".
איך זה שלמרות הביקורת החריפה שאתה מעביר, המעמד שלך בישראל לא נפגע?
"לא יודע. לאורך השנים לפעמים אמרתי לעצמי, 'למה אתה מדבר כל כך הרבה?' אבל אני לא יכול שלא להביע דעה. אולי אנשים מבינים שאני אומר את זה מתוך אהבה גדולה למדינה. אני מסכים במאה אחוז עם הביקורת של דניאל בארנבוים, אבל תמיד אומר לו: 'אתה צריך להגיד את הדברים האלה ממקום של אהבה למדינה'. הוא סובל מאוד, אבל ממשיך לנסות. האקדמיה היהודית־ערבית )בארנבוים־סעיד) שהוא הקים בברלין זה דבר נפלא, אז למה לא לחבק את זה? אני לא מבין, אבל אולי כבר לא אבין לעולם".
אתה מאוכזב מהמנהיגות הנוכחית?
"רבין השתנה ושרון השתנה. כשהם הפכו לראשי ממשלה, הם לפחות ניסו לעשות משהו. עכשיו, גם נתניהו וגם אבו־מאזן, או שהם משותקים או שהם לא רוצים לצאת מהשיתוק. באמריקה שואלים אותי כל הזמן מה יהיה, ואני אומר, 'לא יודע, לא קורה כלום'".
נתקלת בהפגנות נגד התזמורת?
"לא ממש. אנחנו מופיעים באירופה, במקומות שבהם ישראל היא לא בדיוק טעם החודש, ממלאים אולמות ומקבלים תשואות. אני חושב שהייתה לנו רק תקרית אחת, לפני שש־שבע שנים, בלונדון. הופענו באלברט הול ולקראת סיום הקטע הראשון קמה קבוצה והניפה שלט: 'לשחרר את פלסטין'. כמה דקות אחר כך קמה עוד קבוצה עם עוד שלט. הוציאו אותם מהאולם והקהל מאוד כעס עליהם. למחרת פורסם ב'לונדון טיימס' מאמר מערכת שגינה את ההתנהגות הזו. בסך הכל אנחנו לא נתקלים בהרבה הפגנות. אוהבים אותנו".
הכינור של אבא
אבא של זובין מהטה היה מנהל חשבונות שלמשפחתו היה מפעל לעיבוד כותנה. לא הייתה עצם מוזיקלית אחת במשפחה. יום אחד ראה האב את יאשה חפץ מופיע במומבאי ורץ לקנות כינור. הוא לימד את עצמו לנגן, הפך למנצח והקים את התזמורת הסימפונית של מומבאי. זובין, שפירושו 'חרב חזקה', כבר נולד לתוך עולם של מוזיקה קלאסית. עוד לפני שידע לקרוא הצליח להבחין בין יצירות לפי עטיפות התקליטים ובגיל 15 כבר ניצח, בלי תווים, על תזמורת קאמרית.
למרות הכישרון הברור, הוריו לחצו עליו ללמוד מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. רפואה כמובן. מהטה החזיק מעמד שני סמסטרים והודיע לאבא ואמא שישכחו מזה. בגיל 18 נסע לווינה והגיע לגן עדן. הוא ראה קונצרטים כל ערב, גילה את האופרה ופגש את כרמן לסקי, סטודנטית קנדית שהפכה לזמרת סופרן ולאשתו. הם התחתנו ב־1958 ונולדו להם שני ילדים, מרבון וזארינה, אבל הנישואים התפרקו מהר מאוד והשניים התגרשו ב־1964. שנתיים לאחר מכן התחתנה כרמן עם אחיו של מהטה, זארין. נו, יותר אופרת סבון מאופרה בפילהרמונית, אבל עם הזמן למדו כולם לחיות באושר ובהרבה עושר. מהטה לא ביזבז זמן אחרי גירושיו, ומפה לשם הוביל אחד הרומנים הקצרים האלה להולדת בת נוספת, אלכסנדרה.
בשנה שבה הפך למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית נשא מהטה את אשתו הנוכחית, השחקנית ננסי קובאק. למרות שנים של ניסיונות לא הצליחו השניים להביא ילדים לעולם, ובסוף שנות ה־80 קיים מהטה קשר עם נגנית ישראלית, שדווקא כן הוביל לצאצא – בן שהיה חייל ביחידה קרבית והוא גם קשר הדם האחד שיש לו עם ישראל. ננסי, מהטה כבר סיפר בעבר, סלחה לו אחרי שהלקה את עצמו כהוגן.
אם השורשים של מהטה הם בהודו וחתיכה גדולה מהלב שלו בישראל, הרי ביתו הפיזי נמצא בקליפורניה. הוא גר שם כבר 50 שנה, אסיר תודה לארה"ב שמארחת אותו כל כך הרבה שנים למרות שהוא לא אזרח. אבל כשמגיעים לפוליטיקה אמריקאית, מהטה מגלה פחות תשוקה מאשר כשהוא מדבר על ישראל.
מה אתה אומר על טראמפ?
"מה יש לומר, אני מצטער בשביל אמריקה שזה הנשיא שלה. אני כל הזמן ממשיך לקוות שאולי הוא ישתנה, שאולי האנשים סביבו יעשו משהו. אני חושב שהתקשורת הייתה אחראית מאוד לניצחון שלו. הם נתנו לו במה אינסופית, כל שטות שהוא אמר הפכה לכותרת, דברים יוצאים לו מהפה בלי לחשוב והוא אף פעם לא מתנצל. חבל שזה הנשיא של אמריקה, אבל אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי".
כשהוא נמצא בישראל, מהטה מתגורר בסוויטה המיתולוגית על שמו בהילטון ומתרכז כמעט אך ורק בעבודה. כן, הוא שמע שמוזיקה קלאסית היא ז'אנר גוסס, ולא, הוא לא מסכים. "מאז שבאתי לישראל אומרים לי שאנשים צעירים לא מגיעים לקונצרטים. אבל הקהל של היום הוא בגילי 60־50. אלה האנשים הצעירים שגדלו בארץ והיו אמורים לא לאהוב מוזיקה קלאסית. כשהם היו צעירים הם לא הלכו לקונצרטים, ועכשיו הם באים. ההופעות שלנו מלאות, הקונצרטים בג'ינס מאוד פופולריים".
מה היה הרגע הכי מרגש שלך עם התזמורת?
"היו כמה. ב־1982 הופענו בדרום לבנון, הקימו שם במה בתוך שדה טבק ואנחנו ניגנו לדרום לבנונים. אחרי הקונצרט הם רצו לבמה לחבק אותנו. אני כל הזמן שואל את עצמי, למה זה לא יכול להיות תמיד ככה? גם הקונצרט הראשון שלנו בברלין ב־1971, עם בארנבוים כסולן, היה מאוד מרגש. באופן אישי ההופעה הראשונה בהודו הייתה הגשמת חלום. לא הבנתי למה ישראל ניתקה את היחסים עם הודו אחרי מלחמת ששת הימים. זה מאוד פגע בי כי הרגשתי כמו שגריר לא רשמי של הודו. אבל ב־1992 פתחו שוב את השגרירות וב־1994 לקחתי את התזמורת הישראלית שלי למדינה שלי לקונצרט בחינם. זה היה רגע מופלא".
על מה אתה מתחרט?
“שלא למדתי עברית. אני יודע שבע שפות אבל לא עברית, שזה ממש חבל. חוץ מזה אין לי חרטות. עשיתי עבודה טובה. בנינו תזמורת לתפארת, אנשים לא מבינים כמה היא אהובה בעולם. כשאנחנו מופיעים במקומות שבהם לא כל כך מסמפתים את ישראל, אנחנו עושים מאמץ מיוחד, ואם הקהל יוצא מהאולם כשהוא מרגיש קצת יותר טוב לגבי ישראל, אז אין מאושר ממני. הלוואי שגם היינו מנסים לחיות בשלום, לא רק עם השכנים אלא גם בתוך החברה. הייתי עכשיו שלושה שבועות בישראל, ואני לא מבין למה כולם שם רבים עם כולם. ימין ושמאל, לבנים ושחורים, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים. מדינה כזו קטנה וכזו מפולגת, למה? ישראל היא נס במדבר, תשמרו עליו".
תגובת משרד התרבות: "דבריו של זובין מהטה אינם נכונים. לקונצרט חגיגות ה־06 להיכל התרבות לא התקבלה הזמנה בלשכת השרה".
השרה רגב הוסיפה: "חבל שזובין מהטה מצטרף למתקפות נגד המדיניות שאני מובילה. כפי שכתבתי לו ליום הולדתו ה־08, אני מאחלת לו שימשיך לתרום מכישוריו הרבים לצלילי הפילרמונית הישראלית. אני תומכת ומעודדת את כל הקולות והצלילים וכמובן את קולה הייחודי והאיכותי של התזמורת הפילהרמונית הלאומית שלנו". •
