כוונות היו טובות, אבל בעיני מיכל בת־אדם מדובר בטראומה, לא פחות. זה קרה לפני שנתיים. בת־אדם ביימה אז את סרטה ה־13, "הדרך – לאן", שייצא לאקרנים השבוע. במהלך הצילומים, שנערכו גם בדירה הצנועה שהיא חולקת עם בעלה, הבמאי משה מזרחי, היא פתחה את הדלת בפני הבמאית נטעלי בראון, שביקשה לתעד את עבודתה. התוצאה, "מקווה שאני בפריים", סרט דוקומנטרי יפה ואוהב על הבמאית הישראלית היחידה שיוצרת סרטים מאז שנות ה־70 ועד עתה, הוקרנה בדוקאביב השנה.
"אין לי טענות לאף אחד", אומרת היום בת־אדם, "אבל יצאתי מהסרט הזה מוכה לגמרי. תביני אותי, כבר אין לי כוח להיפגע".
אבל הסרט רק החמיא לך.
"בחלק מהצילומים נראיתי ממש לא טוב".
אולי החדירה לפרטיות שאיפשרת לבמאית בסופו של דבר פגעה בך?
"לא, עם זה אין לי בעיה".
אז מה שבר אותך?
"נטעלי, מתוך כוונה טובה, אירגנה לי מסיבת יום הולדת. בהפתעה, כמובן. כשחזרתי הביתה וראיתי עוגה עם נרות על השולחן נחרדתי, כמעט פרחה ממני הנשמה".
למה?
"בגלל שעד אז לא גיליתי בת כמה אני וגם לא חגגתי ימי הולדת. בגיל שש הפסקתי לחגוג מפני שאמא שלי לקתה במחלת נפש והועברתי לקיבוץ מרחביה. גדלתי כילדת חוץ, ואפילו אם היו מארגנים לי מסיבה הוריי לא היו מגיעים. לחלק הזה בביוגרפיה שלי הקדשתי את סרטי 'על חבל דק'. כשהפכתי לשחקנית סירבתי שמישהו ישפוט אותי על פי המספר שמופיע ליד השם שלי. העובדה ששמרתי את גילי בסוד העניקה לי כוח עצום. לא איפשרתי לאף אדם, כולל עצמי, להתעסק במניין השנים".
"מיכל ואני חברות טובות והסרט שלי נעשה מתוך אהבה גדולה", אומרת בתגובה בראון. אני יודעת שקשה לה מאוד עם היבטים מסוימים בו, אבל היא גם מעריכה ושמחה בשיח על יצירתה שנותר בעקבותיו".
יכול להיות שהטראומה, כהגדרתך, נבעה מכך שאת לא אוהבת את הדמות שנשקפת אלייך מהמראה?
"לא! אמנם אני לא מרבה להסתכל בראי, אבל אני מודה לאלוהים על מה שהוא נתן לי, כולל השומה מתחת לעין וה'תרנגול הודו' הזה בצוואר, ואני לא מתקנת את עצמי. לא הזרקות ובטח שלא ניתוחים. ככה אני, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו שלא יתחתן איתי".
אומרים שאישה יפה מתה פעמיים.
"זה לא חל עליי מפני שמעולם לא נחשבתי ליפהפייה. להפך, הייתי מכוערת, עם גבות מחוברות, בקיבוץ לא הציעו לי פינצטה. בנערותי תמיד אמרו לי, 'את לא יפה, אבל את מעניינת'. המשפט הזה היה מנת חלקי ושמחתי שלפחות מצאו בי עניין. עם השנים היו כמה גברים שנשבעו ביופיי, אבל זה לא השפיע עליי בשום צורה. 'במקום להסתכל עליי תראה את הסרט שלי'. כיום, כשאני נאלצת לפרנס את נהגי המוניות, מפני שבתל־אביב אי־אפשר להחזיק מכונית אם אין לך חניה פרטית, הם אלה שעוסקים בהופעתי החיצונית".
כלומר?
"נהגי הטקסי נחלקים לשני סוגים. יש כאלה שאומרים, 'מיכל, את ממש לא השתנית', ויש את אלה שאומרים, 'אני זוכר אותך, פעם היית כזאת יפה'. גם אלה וגם אלה לא עושים לי דבר. אני חיה עם עצמי לגמרי בשלום עד שזה מגיע לצילום. אף פעם לא ביקשתי פוטושופ. לצערי, נוכחתי שצלם שלא יודע לשלוט במצלמה יכול להוציא אותי כמפלצת דוחה".
בעלך אומר לך שאת יפה?
"אולי, פה ושם. העיניים שלו קהו עם הגיל כדי שלא יראה את הקמטים של הצד השני".
קלקול בתדרים
אם אצל בעלה, היום בן 87, הראייה קהתה, אצלה דווקא השמיעה נחלשת. "כבר חודשים אני מנסה להתאים לי מכשירי שמיעה ולא מצליחה. כל מכשיר שהרכבתי דפק לי בראש כמו מלחמת עולם. אבל זו לא חירשות רגילה", היא מסבירה. "אני באה ממוזיקה, ניגנתי בכינור, הייתה לי שמיעה אבסולוטית, עד שיום אחד, לפני המון שנים, פתאום שמעתי את הקונצרט במי מז'ור של באך בחצי טון יותר גבוה. עולמי חרב עליי באותו הרגע, הרגשתי שהפסנתר הפנימי שלי לא מכוון. אחרי כמה זמן ישבתי בקונצרט ושמעתי שכל ההרמוניות לא בסדר.
"לקח לי המון זמן להבין שהבעיה שלי היא לא היחלשות השמיעה, אלא איזשהו קלקול בזיהוי התדרים באוזן ימין. בטלפון אני לא יכולה לשמוע טוב, הרבה פעמים זה עינוי, והכי קשה לי לשמוע את משה. הוא מדבר בשקט־בשקט".
עד כמה זה מפריע לך בתפקוד היומיומי?
"אני לא חירשת כמו בטהובן ואני לא רואה את זה כמום או כנכות. הרבה אנשים שנמצאים איתי בקשר יומיומי אפילו לא יודעים שיש לי קושי בשמיעה. בתחילת שנת הלימודים אני אומרת לסטודנטים שלי באוניברסיטת תל־אביב שלא יתפלאו אם אשאל הרבה פעמים 'מה?' אבל הם לא עושים מזה עניין. גם פיתחתי לי כל מיני טכניקות קטנות. כשאני לא שומעת משהו, אני שואלת את זה שיושב לידי, 'מה היא אמרה?' מנגד יש חברים שמייעצים לי, 'תרכיבי מכשיר, השיער שלך יכסה אותו ואף אחד לא יראה'. מה אכפת לי שיראו? אין לי במה להתבייש. אני בסך הכל רוצה לשפר את השמיעה".
את מזרחי פגשה כשהייתה בת 26, בוגרת בית צבי, ושיחקה ב"בית ברנרדה אלבה" בתיאטרון החאן, "בדמות של אישה מכוערת בצורה קיצונית. משה מספר שבמהלך ההצגה הוא אמר לעצמו, 'חבל שהשחקנית הזו כל כך מכוערת, היא משחקת טוב מאוד'. בהפסקה הוא ראה בתוכנייה תמונה שלי, אמר 'אה' וצילצל ללביאה הון, הסוכנת שלי. כשהיא בישרה לי על במאי שמעוניין לפגוש אותי אמרתי לה, 'די, אני לא הולכת, אף במאי לא רואה אותי'. באותם ימים עוד לא השתמשו בביטוי 'שקופה', שכל כך שיקף את התחושה שלי. לביאה התעקשה, אז הלכתי. משה טוען שמבחינתו זו הייתה אהבה ממבט ראשון. מבחינתי לא, אבל ידעתי שהפגישה עם משה תשנה את חיי".
בפריז היא כתבה את התסריט לסרטה הראשון, "רגעים", והציעה למזרחי לביים אותו. "כשמשה שאל, 'למה שאת לא תביימי?' חשבתי שזה מפני שהוא עסוק באוסקר על 'כל החיים לפניו', לא הבנתי שהוא נתן לי מתנה יפה. הלכתי לעשות סרט בלי שלמדתי קולנוע. את המתנה השנייה משה נתן לי כשחיפשתי מפיק ל'רגעים'. הוא הסכים לקחת על עצמו את התפקיד ולא שהה אפילו דקה אחת בסט. הבנתי שהוא סומך עליי. אילו משה היה מגיע לסט ועומד ומסתכל על מה שאני עושה, הייתי הופכת למשותקת".
בגיל 35, כשהיא בחודש התשיעי להריונה, הם התחתנו אצל רב בעפולה בנוכחות עשרה חברים מקיבוץ מרחביה.
איזה מין אמא היית לדניאל?
"נורא טובה ונורא רעה. ב'איה – אוטוביוגרפיה דמיונית' סיפרתי שהגעתי לקיבוץ, קבעו שאני מוזיקלית, רציתי ללמוד נגינה בפסנתר ואמרו לי שזה 'רק למוכשרים'. ניגנתי בכינור וכיוון שהייתי כל כך בודדה – הילדה היחידה שהוריה לא באו להגיד לה לילה טוב לפני השינה – הכינור היה ההורים שלי. כאמא, לא הבנתי איך ילד יכול להגיע לגיל שש בלי לנגן, והכרחתי את דניאל לשבת מול הפסנתר. לימים דניאל עבר לגיטרה וגילה את הביטלס ולמד בקונסרבטוריון הגדול בפריז".
דניאל (37), שחיבר את המוזיקה המרגשת ל"הדרך – לאן", חי בפריז עם אשתו אווינה ושני ילדיהם: אלי (8) ואיה (שנה וחצי).
את מתפקדת כמו סבתוש?
"לא מספיק. בגלל המרחק. בעבר משה ואני נסענו לפריז מדי שנה, בקיץ, לחודשיים. נאלצנו להפסיק את זה מפני שמשה, בגילו, מעדיף את הבית והשגרה, וגם מפני שכבר אין לו יציבות בהליכה. זו הסיבה שאני לא משאירה אותו לבד בבית, אפילו לא לדקה. הוא עלול ליפול. כל אורח החיים שלנו השתנה. בעבר משה היה זה שערך קניות ובישל ואני הייתי האחראית על הניקיון, הכביסה והגיהוץ, אין לי עוזרת. גם כל הניהול הכלכלי של הבית היה באחריותי. כיום הטיפול במשה ובבית דורש המון זמן ואין לו סוף. אני לא יוצאת בערבים מפני שאני לא רוצה להשאיר את משה לבד, וכשאני מלמדת, מישהי מטעם הביטוח הלאומי באה לשבת איתו. הוא קורא, רואה סרטים במחשב, שומע אופרות ומחכה שאחזור הביתה. במקום לצאת לטיול רגלי ארוך אנחנו מתיישבים על הספסל. פעם זה לא היה ככה, אבל גם בישיבה על הספסל יש יופי. יש הרבה וריאציות ביחסים. זה יפה כשהבעל נעשה קצת ילד".
אתם עדיין אוהבים?
"כשאתה צעיר, התשוקה בוערת, אבל אהבה היא משהו יומיומי שחייבים להזין, לגדל ולטפח. משה ואני שיכללנו את היכולת שלנו לאהוב זה את זה".
ממה אתם חיים?
"ממה שיש. אני מלמדת, משה היה מורה נערץ בחוג לקולנוע עד שכפו עליו לפרוש בגיל 84. לדעתי, הפנסיה היא הדבר האכזרי ביותר שהאנושות המציאה. כל אחד מאיתנו מקבל קצבה, החיים שלנו צנועים, ואני מאושרת שלפני עשר שנים הצלחנו לקנות דירה. תל"י (תמלוגים לזכויות יוצרים) זה עזרה רצינית, ולפעמים יש לי הופעות, אני פריקית של קריאת שירה".
בתנועה אלגנטית היא שולפת מהתיק את ספר שיריה "יומני בוקר" שראה אור השנה, בהוצאת קשב לשירה.
את חושבת לפעמים על הסוף?
"לפעמים? אני חושבת על הסוף ללא הפסקה. בסוף הכל נגמר, ולכן אני רוצה לחיות ולאהוב ולביים עד שזה ייגמר".
נגד כל הסיכויים
המשפט "זה הסרט האחרון שלי" לא ייצא מפיה. למשחק מול המצלמה היא דווקא לא מתגעגעת ("ממילא רוב הבמאים לא ששו ללהק אותי מאז שהפכתי לשחקנית של משה, ושמחו להפנות לי את הגב מאז שברוב חוצפתי ועל אף היותי אישה התחלתי לביים"), לתיאטרון דווקא כן ("הייתי הולכת מחר אם היו מציעים לי"), אבל הבימוי הוא נשמת אפה. "זה אושר ועושר, זה מה שממלא אותי ומפעיל אותי. גם בתקופות שבהן אני לא עובדת על סרט אני מתבוננת על החיים בעיניים של במאית. אולי בית הקפה הזה יכול להיות לוקיישן? אולי מה שמישהי לובשת יתאים לתפאורה?"
"הדרך – לאן", שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, נוצר נגד כל הסיכויים. "לפני ארבע שנים הגשתי לקרן (החדשה לקולנוע — ס"ש) תסריט, עיבוד שיצרתי משמונה סיפורים קצרים של יעקב שבתאי שאני אוהבת, ונדחיתי. אין למה. לא אהבו. נקודה. אחר כך צילצלו מהקרן ואמרו שקיימת אפשרות אחרת. מדי שנה נותנים לבמאי ותיק איזשהו סכום סמלי. שתקתי, כי לא ידעתי איך להגיב.
"אחרי כמה ימים צילצלה אליי הציירת אריאלה וידזר, שעבדה איתי בכמה סרטים, ואמרה: 'אם את עושה איזה סרט, אני באה לעבוד איתך בהתנדבות'. הרגשתי שמשמיים היא נשלחה אליי. צילצלתי לקרן וביקשתי, 'תנו לי את הסכום הסמלי לטובת תסריט שכתבתי וגנזתי'. אריאלה הביאה איתה את רבקה טומן־כהן, ושלושתנו עשינו את כל הסרט, מליהוק ועד לוקיישן. גם הצלם יואב קוש, שזה הסרט השביעי המשותף שלנו, התגייס ונקב במחיר מיוחד. לא האמנתי שעדיין יש אנשים כאלה. אבל אולי לא כדאי לי לספר על התקציב הנמוך. הקהל עלול לחשוב שזה סרט זול – והוא לא. הוא מושקע".
איך עשית את זה?
"בעקבות שנים של מצוקה כספית למדתי לסחוט מכל שקל את כל האגורות שיש בו. אריאלה ורבקה עבדו בהתנדבות ואני פשוט התאבדתי על הסרט. עבדתי 17־16 שעות ביממה, וכשחזרתי הביתה כיבסתי וגיהצתי במו ידיי את הבגדים שהשחקנים ילבשו מחר. כל הסרט הזה הוא עבודת יד והוא יקר לי יותר מכל מה שיצרתי עד עכשיו מפני שהוא בא מתהום הקיום שלי".
הסרט נפתח ב־8491, כשניצולי שואה נכנסים לגור בבית שננטש בבהלה על ידי דייריו הערבים. איך זה קשור לחייך?
"כשהייתי בת שלוש עברנו מעפולה לחיפה, נכנסנו לגור בבית אבן במושבה הגרמנית ושמעתי את הוריי אומרים, 'צריך ללכת לרכוש נטוש'. רק אחרי שנים רבות הבנתי שהוריי נכנסו לגור בבית של אנשים שנעקרו ממנו, ולא יכולתי שלא לדמיין שבאיזשהו מקום חי מישהו שמתגעגע לבית הזה, עם הזכוכיות הצבעוניות והמרפסת המצוירת והחלונות עם הקשתות ופיתולי הברזל. אלה פליטי שואה, אבל גם הוא פליט".
מירי רגב תאהב את הסרט שלך, שנפתח במשפחה ערבית שנמלטת מביתה?
"אני רוצה שכל אחד יאהב את הסרט שלי. אין לי שום אינטראקציה איתה".
אהבתי את הסרט, אבל בחצי הראשון שלו קצת הלכתי לאיבוד. לא הבנתי מי שייך למי.
"את צודקת, צריך לראות אותו פעם שנייה, כי יש בו המון דברים שלא מזהים בצפייה הראשונה. בכוונה לא שמרתי על סדר כרונולוגי. גם בסרט 'איה – אוטוביוגרפיה דמיונית' נזרקתי מעתיד לעבר. הוא הקדים את זמנו והצופים הגיבו בהלם, אבל לפני שנה הוא הוקרן בסינמטק ופתאום התמוגגו ממנו. אני רוצה להעביר לצופה משהו שהוא לא מורגל בו – לא עלילה, אלא תחושה. אני מקווה שהצופים יסכימו לאבד שליטה, להניח את המושכות ולצאת איתי לחלומות בהקיץ שימחישו להם מה הארץ הזאת בשבילי. הרי בתקופה של 'אני אוהב אותך רוזה' והאוסקרים היו סוכנים שרדפו אחריי, 'תישארי בפריז ונעשה ממך כוכבת', אבל לא עניין אותי שמישהו ימשוך לי בחוטים".
פרשת המושך בחוטים הארווי ויינשטיין, המפיק ההוליוודי הגדול החשוד בניצול נשים, לא מפתיעה אותה. "פעם זה היה מקובל. גברים מסוימים חשבו שזו הדרך לחזר, ונשים חשבו שזו דרך העולם. אם רצית תפקיד מסוים הלכת עם הבמאי או המפיק. לא פעם חברות שלי שאלו אותי, 'למה לא הלכת איתו? ראית כמה שהוא רצה', ועניתי שזה לא מספיק שהוא רצה, גם אני הייתי צריכה לרצות. אילו אני, והשחקניות מהדור שלי, היינו פותחות את הפה ומספרות על אלה שניסו, היה אפשר למלא ספר שלם".
אז למה את לא מספרת?
"מפני שזה שייך לעבר, וגם מפני יש דברים שבהם אני לא משתפת את כל העולם. פעם נזרקתי מתיאטרון בגלל שהתלוננתי וגם היו סרטים שמהם הועזבתי. לא הסכמתי לקבל את הלך הרוח הזה ואת השפה ושילמתי את מה ששילמתי ואני לא מצטערת על כך. כיום אני מזדהה עם המאבק של נשים מול גברים שעדיין לא הבינו שאישה היא בן אדם שלם. הרי זה לא סוד שיש אנשים בחברה שנחשבים לחלקי אדם, כמו חולי נפש או אלה השייכים לעם אחר".
אחרי הסכמי אוסלו היא יזמה מפגשים בין נוער ישראלי לפלסטיני. "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו כדי שיהודי יבין שערבי הוא בן אדם ושערבי יבין שיהודי הוא בן אדם. יש לי חלום להוציא לפועל פרויקט מיוחד: להחתים מיליוני אנשים ברחבי העולם על המשפט 'בן אדם שווה בן אדם שווה בן אדם'. אני יודעת שלא כולם חושבים כך ומתנהגים כך, אבל אני מאמינה שהחתימה על המשפט הזה תדרבן אותם לחשיבה. אולי הם לא ישתנו, אבל בפעם הבאה הם יחשבו פעמיים לפני שיעשו צעד גזעני. אולי אני נאיבית, אבל אני מאמינה שאפשר להתנהל אחרת".
עשו בי לינץ'
רגע לפני הפרמיירה של "הדרך – לאן" היא רועדת כעלה נידף. "בעבר כתבו עליי שאני יהירה ושחצנית מפני שהייתי מפונקת ובררנית בבחירת התפקידים, וב'המאהב' עשו בי לינץ' המוני עד שנותרו לי רק שתי אפשרויות: או להתאבד או להפסיק לעשות סרטים. להגיד לך שזה היה נעים? ברור שלא. להגיד לך שהתרגלתי לביקורות הקשות? לא. נאצות הן נאצות. הכוויות שספגתי בעבר לא חיסנו אותי מפני ביקורות, והכווייה החדשה תכאב לא פחות, אבל הניסיון הצורב הכריח אותי למצוא את המשחה שאם משתמשים בה מיד, הכווייה לא מתפתחת.
"למרות שאני טוענת שבני אדם לא משתנים – עובדה, מיום שנולדתי אני מרגישה אותו האדם – יש דבר אחד שמשתנה בנו עם השנים והוא מהירות התגובה. פעם, ביקורת רעה הייתה מפילה אותי לחודש, לתהום של מאה מטר, הייתי בורחת לשפת הים ומייללת, אבל למדתי ליפול פחות עמוק ופרק הזמן של הנפילה התקצר. בגלל הנסיבות שבהן גדלתי יש לי בעיית דחייה, לא יכולתי להאמין שמישהו באמת אוהב אותי, וגם כיום יש דברים שמציפים בי את תחושת הדחייה, אבל כשאני נופלת זה רק לרבע שעה".
איך את עושה את זה?
"אני עושה סרטים ורוצה שיאהבו אותם כמו שאני אוהבת אותם, אבל כבר פחות חשוב לי מה יגידו עליהם. הרי אם נשוחח עם אלוהים, הוא יאמר שכל הסרטים שלנו הם הבל הבלים ושאנחנו בסך הכל מסדרים את החיילים על לוח המשחק שהוא מנהל".
ובמישור הפרקטי?
"אני לא יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס להתמוטט". •
