לבן זה השחור החדש

חוצה את הקו // נלה לרסן / מאנגלית: תמר משמר / עם עובד / 166 עמודים

פני שנתיים חשפו הוריה של רייצ'ל דולז'ל, מנהיגת הארגון NAACP (ההתאחדות הלאומית לקידום זכויות אנשים צבעוניים) בספוקיין, וושינגטון, את העובדה כי בתם אינה אפרו־אמריקאית כפי שהיא טוענת, כי אם לבנה לגמרי, והציגו לראייה תמונות ילדות של בתם, המעידות כי אין לה כלל סממנים חיצוניים המזוהים עם הגזע השחור. הגילוי עורר גינויים רבים ברשתות החברתיות ובתקשורת, ובעיקרם הטענה שככל שתרצה, אישה לבנה אינה יכולה להחליף סתם כך את גזעה, מפני שאין ביכולתה להבין עד תום את החוויה האתנית־תרבותית של אדם שחור. דולז'ל טענה להגנתה שגזע אינו עניין ביולוגי וכי "אין דם לבן ודם שחור", אך בסופו של דבר פרשה מתפקידה בארגון והורישה אותו לסגניתה, אישה שחורה מבטן ומלידה. בחלוף כהונתו, אפשר להודות סוף־סוף שגם ברק אובמה - הנשיא האמריקאי השחור הראשון – הוא שחור רק למחצה.

קראו את הפרק הראשון מתוך הספר 'חוצה את הקו'

על רקע מציאות של מעברי מגדר וגזע, מעניין לקרוא את 'חוצה את הקו', רומן קצר מאת נלה לרסן משנות ה־20 של המאה שעברה. בליבו סיפורה של איירין רדפילד, בורגנית שחורה מהארלם שנהנית מן היתרונות של חזותה החיצונית המטושטשת, ומבלה כך בבתי קפה ללבנים בלבד בלי לשקר במוצהר על מוצאה. באחד מביקוריה בבית קפה כזה, היא פוגשת חברת ילדות, קלייר קנדרי, שנישאה לגזען לבן ואמיד המכנה אותה בהקנטה "ניג" (קיצור של "ניגֶר"), אך משוכנע כי אשתו לבנה טהורה. איירין נשואה לבריאן, בעל מסור המחזיק בדעות מתקדמות שחזותו שחורה במובהק. בריאן נכנע לרצונה של אשתו לגדל את שני בניהם בניו־יורק, על אף חלומו להגר לברזיל - מקום שבו סוגיית הגזע בוערת פחות.

אם בשנות העשרה של המאה ה־21 התאוותה רייצ'ל דולז'ל להיהפך לשחורה, הרי ש־90 שנה קודם לכן התחזו לבנים לשחורים באמצעות 'בּלָאקפֵייס' - מסורת שהחלה במאה ה־19 וחדרה גם אל המאה ה־20, ולפיה לבנים גילמו שחורים בתיאטרון ובקולנוע על ידי מריחת פניהם בצבע שחור ובגינונים סטריאוטיפיים של עליצות, טמטום ומבטא שחור מודגש. המעבר הממשי בעת ההיא היה אפוא חד־כיווני, וכמו קלייר, אפיין שחורים שבחרו לשפר את מיקומם החברתי והכלכלי והתערו בחברה הלבנה באמצעות הכחשת מוצאם. הרומן חושף את המורכבויות העולות ממעברים כאלה - חיים בשקר, אימה מתמדת מפני חשיפה, המעטה בילודה בצל הפחד שהתינוק ייוולד שחור מדי. אבל שיחה בין איירין לבריאן על מעברה של קלייר אל החברה הלבנה מגלה בעיה נוספת, חמקמקה יותר: נראה שאותם שחורים מתחזים ביקשו במוקדם או במאוחר לחזור אל קהילתם, ולו כמציצים בלבד, מתוך משיכה מגנטית חשוכת מרפא. לסיכום השיחה על קלייר תוהה איירין מדוע זה כך, ובריאן משיב כי "אם הייתי יודע, הייתי גם יודע מהו גזע".

העלילה מסתבכת כשקלייר מנצלת את איירין כדי לחזור ולטעום מן הטעם האבוד של בני הקהילה השחורה, והופכת לבת־בית לשמחתם של בריאן ושל שני הבנים, על אף הסתייגותה החמוצה של איירין. ככל שגוברת נוכחותה של קלייר בחיי משפחת רדפילד ובחוג מכריה, כן מתחדד המוסר הכפול המנחה את חייה של איירין: חיקוי הבורגנות הלבנה ואף העסקת משרתים צבעוניים, התעקשותה להסתיר מילדיה את המתיחות הבין־גזעית באמריקה כדי לשמר אשליה של שוויון זכויות, שאפתנותה הגזורה לפי מידותיו של האתוס האמריקאי־הלבן; ומצד שני, בחינתה הבלתי פוסקת את צבע עורם של סובביה ורכושנותה כלפי קהילתה, שהייתה בעת ההיא מוקד משיכה ללבנים ליברלים שביקשו ליהנות מהטמפרמנט השחור. זהו קו מתח מעניין שכוחו עוד תקף בימינו, ימים שבהם פוליטיקת הזהויות היא אחד הכוחות המכריעים בסדר היום המקומי והעולמי.

אבל מבחינה ספרותית אין לרומן ערך רב, ומתחילתו הוא מתאפיין כמלודרמה ראשונית, שדמויותיה פועלות מתוך דחפים פשטניים (אם כבר מלודרמה, עדיף 'חיקוי לחיים' של דאגלס סירק, סרט המספר על תסביך גזעי של נערה אמריקאית שחומה ב־1947, ומבוסס על רומן משנות ה־30). תודעתה של איירין - בין שהיא מהימנה ובין שלא - אינה מעניינת במיוחד, ורתומה במלואה לקונפליקט העלילתי. צורם גם לגלות עד כמה הרומן החברתי הזה מחמיץ את המומנטום הפמיניסטי ומבטא לא אחת שנאת נשים נטולת אירוניה, כאשר הוא בוחר להציב את איירין ואת קלייר במשולש רומנטי נדוש ומעביר במוחה של איירין מחשבות על חברותיה כמו: "שמלת הקרפ־ז'ורז'ט הגזורה מדי שלה הייתה קצרה מדי וחשפה חלקת שוק מזעזעת בגודלה". כך שאין להצטער מדי על היעלמה המהיר של נלה לרסן מהזירה הספרותית האמריקאית של המאה ה־20, זירה שהעמידה יצירות מופת בזו אחר זו; אבל גם עכשיו, בעידן טראמפ, שאין בלבול ביחס למוצאו, מעניין להתוודע אל הרגע ההוא בהיסטוריה הבין־גזעית באמריקה.