חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
צילום: אביגיל עוזי
24 שעות • 11.11.2017
בדרך הנכונה
נעם רותם ציין עשור לאלבום "עזרה בדרך" בהופעה מרגשת בפסטיבל הפסנתר
עינב שיף

לפעמים נדמה כי המילה "הפסנתר" מ"פסטיבל הפסנתר" כבר לא שייכת לשם. לאורך השנים, החיבור בין כלי הנגינה לחלק מהמופעים היה רופף במקרה הטוב. זה לא דבר רע בהכרח: גם אם מפסיקים להתייחס לפסטיבל הפסנתר במשמעותו המילולית, עדיין נשארים עם אחת המסורות היפות והאהובות בתל־אביב. גם ההופעה של נעם רותם לא ניחנה בדגש פסנתרי, וזה בסדר: כשמציינים עשור לאלבום כמו "עזרה בדרך", לא הגיוני ולא נכון להתמקד באינסטרומנט על חשבון המהות. אלבום הסולו השני של רותם הוא מהאירועים המכוננים של הרוק הישראלי במאה ה־21: רגע של כנות עוצרת נשימה מצד היוצר, בעקבות הגילוי של מחלת הסרטן אצל אשתו. ההופעות שליוו את הכנת האלבום ויציאתו היו חוויה כמעט בלתי נסבלת מרוב עומס רגשי, אבל גם מסע מזכך כמו שרק מוזיקה מסוגלת לספק.

 

הקאבר ל"שנים חסומות" של מוניקה סקס, שפתח רבות מההופעות של רותם ב־2007, שימש כעוגיית המדלן ששלחה את מי שהיה שם בזמן אמת להתקף דז'ה וו. "בשורות רעות", "עולה ויורד" וכמובן "חרב דמוקלס" המתורגם היו חדים ופוצעים כמו אז, כשאנשים יצאו באמצע המופע במועדון לבונטין 7 בתל־אביב, כי לא פשוט להמשיך לייבב ככה.

 

הצטרפותו של אסף אמדורסקי לבמה הרגיעה מעט את האווירה, בין השאר כי שיתוף הפעולה בין השניים לא היה מהודק על המילימטר. רותם לא צימרר בתפקיד ענבל פרלמוטר ב"חלום כהה", אמדורסקי פיספס שורות ב"קול פנימי" וחבל ששניהם לא ביצעו את "אסף אמדורסקי" של קרח תשע. הפיצוי הגיע בסיום, בדמות ביצוע חזק ל"חום אנושי", מאלבום הסולו הראשון של רותם.

 

אבל הסיפור היה ונותר "עזרה בדרך", יצירת אמנות אישית להחריד שהייתה בעצמה ל"עזרה בדרך" של רבים. ולהיכן שהיא תלך: לפסנתר, לתופים ולקלרינט - היא לעולם לא תצעד לבד.

 

 


פרסום ראשון: 11.11.17 , 19:53