חמישי 23 בנובמבר 2017
ידיעות אחרונות
שניים שהם לא אחד | איור: זאב אנגלמאיר
זמנים בריאים • 11.11.2017
שניים שהם לא אחד
מה מביא לחיבור רומנטי טבעי, בריא ואמיתי? • תתפלאו, אבל בני זוג לא חייבים, ואפילו לא צריכים, להיות דומים
שיר־לי גולן

זה יכול להתחיל בהיכרות בקבוצת הריצה בפארק, בלימוד המשותף בספרייה או מול המחשב במקום העבודה. משהו ניצת, וכשההיכרות הבסיסית מעמיקה אנחנו מתאהבים, כי נדמה לנו שמצאנו מישהו שמאוד דומה לנו, שמבין אותנו יותר מכל אחד אחר. זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו.

 

"למרות שהשנים הארוכות שבהן הבסיס לנישואים היה אינטרסים משפחתיים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים שונים חלפו, ובעשרות השנים האחרונות הנישואים המודרניים שמים דגש על אהבה ותשוקה, עדיין הסיבות לחיבור בין שני אנשים ברמה הזוגית גולשות מעולם הנפש והרגש ונעוצות בחלקן בתחום החברתי", אומרת המטפלת הזוגית והמשפחתית אריאל שער־מנדל. "עם כל ההתחזקות של האינדיווידואל והלגיטימציה לשונות, אנחנו עדיין נתונים ללחצים חברתיים וביולוגיים ביצירת הקשרים הזוגיים שלנו".

 

נפרדות בריאה

 

לגיטימי לגמרי היום לדחות את ההתמסדות בכלל ואת ההתמסדות הזוגית בפרט לגיל 30, והחברה דוחפת אותנו לממש את עצמנו ולהינשא לאדם הנכון ולא לאדם הראשון שנקרה בדרכנו. ועדיין, אין רווקה שלא התמודדה עם ברכות מלחיצות נוסח "בקרוב אצלך" כשרקדה בחתונת חברתה, ממש כשם שאין זוג נטול ילדים שלא התמודד עם הרמות גבה ונאלץ לספק תשובות אינטימיות גם לאנשים רחוקים לחלוטין.

 

"אמנם יותר ויותר אנשים בוחרים לא להינשא או לא להביא ילדים, אך עדיין מדובר בתופעה שולית מבחינה מספרית, והרוב הגדול נגרר בעקבות הלחץ הביולוגי והחברתי להתנהל בהתאם לנורמות המקובלות", אומרת שער־מנדל. "הבעיה היא שלא כולם משלימים את התהליך החיוני של חקירה עצמית, היכרות עצמית מעמיקה, קבלה עצמית והיכולת להתחבר לעצמם לפני שהם מתחברים לאחר המשמעותי, וזה בהכרח פוגע בחיבור הזוגי. ככל שהמודעות העצמית והקבלה העצמית מבוססות יותר, כך גדלה ההבנה שהחיים אינם צבועים בשחור ולבן, הנפרדות הבריאה מאפשרת לחוות צורך מופחת בחיזוקים חיצוניים, והבחירה באחר תהיה נכונה יותר. מי שלא למד להיות חבר טוב של עצמו נתון יותר להשפעת הלחצים החברתיים והביולוגיים ועלול לעשות בחירות שאינן נכונות לו. החיבור הרי צריך להיות עם אדם שישלים אותנו, לא יכפיל אותנו, עם זה שיעזור לנו להתפתח ולצמוח כבני אדם נפרדים, במקביל לטיפוח החיבור הזוגי עצמו".

 

לדעת לשחרר

 

בהיעדר מודעות עצמית וקבלה עצמית, אנחנו מתקשים לקבל את האחר על שלל המורכבויות שלו, חסרונותיו ויתרונותיו, והיחסים הזוגיים יתאפיינו בדיכוטומיות בעייתיות. רק אדם שמסוגל להכיל את חסרונותיו שלו יוכל להכיל את חסרונות האחר, וכשזה לא מתקיים — אנחנו עתידים לראות באחר בבואות לא מוצלחות במיוחד של עצמנו ולכעוס עליו כשבעצם, אנחנו כועסים על עצמנו.

 

"באופן טבעי, הסביבה משפיעה עלינו", אומרת שער־מנדל. "אלא שגם כשנתונים ללחץ הזה, אפשר לעשות עבודה ולהגיע לחיבור טוב, כדי לא להרגיש בסיום השלב התפעולי בחיים שאנחנו חיים עם מישהו שאין לנו איתו בעצם כלום במשותף. אנחנו יצורים חברתיים, הסביבה מקנה לנו תחושות ביטחון ושייכות, שהן בפני עצמן חיוניות וטובות לנו, לכן צריך להיות ערים למינונים. כדאי ללמוד לאפשר לאחר להיות נאמן לעצמו, גם במחיר פגיעה מסוימת בנו, לשחרר מתוך חוזק ולא מתוך פגיעות, כדי שהקשר יהיה אותנטי ולא קשר של ריצוי. המכנה המשותף צריך להיות גורם מאחד, להוות בסיס להתפתחות אישית, ולא איזשהו כלל מחייב שחוסם צמיחה. חשוב לפתח את החלקים האינדיווידואליים, לאפשר לאחר לפתח צדדים כאלה, גם כשהם לא דומים לאלה שלנו, כדי להזין את הקשר ולאפשר לו לצמוח, לצד הצמיחה האישית. הציפייה מהאחר להיות כמונו מובילה לפגיעות, להיעלבויות ובעקבות זאת להפעלת ציניות ומניפולציות רגשיות, שמשבשות את היחסים וגובות מחירים כבדים".

 

אבל בתחילת הדרך נדמה לנו שאנחנו דומים ושזה סוד החיבור.

 

"זאת טעות. אנחנו מקווים להיות דומים כשאנחנו חשים חלשים, בתקווה שהדמיון יבטיח לנו הרמוניה. העבודה צריכה להיעשות בכיוון של לאפשר לאחר להיות הוא עצמו בלי שזה יאיים עלינו. לכן חשוב לעצור מדי פעם, להתבונן ולהבין האם אנחנו מגיבים לשונות מתוך דחף, או שאנחנו מאפשרים ומכילים אותה בידיעה שהיא מאפשרת לאחר שאיתנו להיות יותר מאושר בחיים. הגיע הזמן להפסיק לפנטז על שכפול של עצמנו בזוגיות שלנו ולהבין שזה לא רצוי ולא באמת אפשרי. כשמבינים את זה, אפשר לשחרר את מערכת היחסים ולדעת שההתרחקות המסוימת שכרוכה בשונות איננה מסוכנת, היא עשויה לגרום ליחסים להיות טובים יותר. ההתייחסות לביקורת בלי לחוש מותקפים אפשרית כשמסגלים מבט פחות פגוע, פחות הישרדותי. אפשר וחשוב לעבוד על זה כל הזמן, לשחרר מתוך ידיעה שהאחר יחזור, לא כי הוא מתקשה או נכשל, אלא מתוך רצון ותחושת שייכות".

 

אבל לפני העבודה הזוגית נדרשת עבודה עצמית רבה. "צריך לזכור שהקונפליקט הוא גם פנימי. כל אחד מאיתנו מתמודד עם אינטרסים מנוגדים משל עצמו, שפועלים עליו מבפנים, וישנו רצף בין נרקיסיזם ואגואיזם מוחלטים לבין ריצוי אינסופי של האחר. היכולת לדייק את המקום שלנו תוביל לבחירה מוצלחת יותר בחיבור הזוגי ולשיפור החיבור הזה אחרי שכבר נעשה". •

 

shirgos@gmail.com

 


פרסום ראשון: 11.11.17 , 20:37