כשבת־אל פאפורה (1.22 מ') מטפסת ונעמדת על כיסא מול הגז, על מנת לבשל, היא מגיעה לגובה של ניר בורנשטיין (1.75 מ') ואז הם יכולים להתנשק מבלי שהגב שלו יישבר. היא אוהבת להכין לו ארוחות גורמה, הוא מתפעל מכל מעשי ידיה והתוצאות ניכרות בשניהם.
"בשנה וחצי שאנחנו גרים יחד כל אחד מאיתנו העלה עשרה ק"ג", הוא מקונן.
"אבל זהו", היא פוסקת, "מעכשיו נתחיל דיאטת חתונה. מתחת לחופה נהיה כלה יפה וחתן רזה".
"את הכי יפה בעולם, בכל גובה ובכל משקל", הוא אוסף אותה לחיקו, ואין, תאמינו לי, אין מראה יפה מזה. גם כשהם יוצאים מהג'יפ האדום שלה וצועדים ברחוב יד ביד, הם מחייכים – והעולם מחייך אליהם. כשני מיליון צפיות נרשמו בעמוד הפייסבוק שלה לסרטון בן 16 הדקות, המבוסס על ההרצאה באנגלית שנשאה ב"Tedx". כמעט בכל צומת מישהו מנופף לה לשלום ומוסיף, "ראיתי אותך, את גדולה".
"ברור שלא רק בגלל זה מסתכלים עלינו", מודה בן זוגה. "אני מרגיש את המבטים, אבל לנו זה מרגיש הכי טבעי וזורם. אילו בת־אל הייתה כמוני, בגובה סטנדרטי, זה היה מרגיש לי מוזר".
אז קלפו מעליכם את מעטה הציניות וקבלו את הזוג המאושר: פאפורה (29) ובורנשטיין (30). היא שחקנית מוכשרת, בוגרת ניסן נתיב, שהפכה את הלימון ללימונדה ובשלוש השנים האחרונות מריצה את מופע היחיד שכתבה, "אני בת־אל". הוא היה סטודנט למחשבים שהתפרנס מעיצוב סידורי פרחים למסעדות, וכעת מתמסר לשיווק הופעותיה מחוץ לגבולות ישראל. לפני שלושה חודשים הם טסו יחד לפסטיבל אדינבורו ושכרו שם אופניים שהתאימו בול לצורכיהם. הוא דיווש והיא ישבה במריצה הקדמית, שעליה הם הדביקו פוסטרים להופעה שלה, למשוך קהל. בבוקר האחרון שלהם שם – אחרי שהעלתה 12 הצגות, באנגלית, וקיבלה ביקורות שגרמו לה להסמיק, והוא הפעיל את הסאונד והתאורה – היא שלפה טבעת והציעה לו להתחתן.
"למה לא?" היא מתמוגגת, "מי אמר שהגבר הוא זה שחייב להציע? בחודשים שקדמו לפסטיבל ניר עבד איתי יום ולילה, הוא למד בעל פה 40 עמודי טקסט באנגלית, הוא שלט בהצגה ברמה שיכול היה להחליף אותי על הבמה. זה ריגש אותי ברמות, והבנתי שהוא הבן אדם שאיתו אני רוצה לחיות עד יומי האחרון. ממש לפני הטיסה הלכתי למעצב ובחרתי טבעת אירוסים לגבר, מזהב, עם שני יהלומים זעירים בצבע ירוק, כמו העיניים שלו. בשבועיים וחצי של הפסטיבל עבדנו בהיסטריה. ניר עזר לי לחלק פלאיירים ונדד איתי בין הברים שבהם נתתי הופעה קצרה כדי לגייס קהל, וכל הזמן התפללתי שהוא לא יחטט לי במזוודה ולא ימצא את הקופסה".
הבאת בחשבון את האפשרות שהוא עלול לסרב?
"לא! האופציה היחידה הייתה שניר יגיד 'עוד לא' או 'לא עכשיו', והייתי מקבלת את זה בהבנה, אבל לשמחתי זה לא קרה. הוא הכין לנו ארוחת בוקר במטבח, ואני יצאתי מחדר השינה בפיג'מה, רטובה מזיעה, רועדת כמו שלא רעדתי מעולם. הוצאתי את הקופסה עם הטבעת, עטפתי אותה בצעיף, ניגשתי אליו ואמרתי, 'ניר, יש לי מתנה'. הוא חשב שקניתי לו בושם".
"טוב, הייתי בהלם", הוא מצטדק.
"ואז התחלתי לדבר מהר־מהר, כאילו חששתי שאם אדבר לאט לא יהיה לי אומץ לסיים את המשפט", היא נהנית להיזכר. "אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שאני כל כך מודה לו על המסע הזה, שאני רוצה לחיות איתו כל חיי ושאני מתה להתחתן איתו".
"כשאספתי את הלסת שלי, שנשרה לרצפה", הוא ממשיך, "אמרתי לה 'כן' ואז, במשך שלוש שעות, צחקנו ובכינו, פשוט לא הצלחנו להירגע. בערב טסנו ארצה ולמחרת הלכנו יחד לאותו מעצב טבעות וקניתי לבת־אל יהלום".
"ואת היהלום שתלנו בעגיל של סבתא־רבתא שלי, שעבר במשפחה מדור לדור", היא מנופפת בקמיצה שלה, "ואם ירצה השם הוא ימשיך לעבור".
לבתך?
"בהחלט. טפו־טפו".
מה תעשו אם תגלו בהיריון שהעובר לוקה באכונדרופליזה, כמוך?
"אז? נראה לך שאני חיה חיים שצריך לגדוע אותם?"
בורנשטיין: "אנחנו עוד לא בקטע של ילדים. כשנגיע לגשר נחשוב איך לעבור אותו".
ניר, מה יש בבת־אל שאין באחרות?
"בת־אל היא החיים שלי. מעבר להיותה מוכשרת ומהממת יש בה המון תבונה ודאגה ואהבה. היא קוראת אותי כמו ספר פתוח. רק היא יודעת מתי אני זקוק לזריקת עידוד ואיך להרגיע אותי. אני הכי בר מזל בעולם".
"תראי איזה גבר!" היא מתרפקת עליו, "אני מאוהבת בו מגיל 14, והאהבה שלנו גדלה מיום ליום ובוערת בשיא האש. כשניר הולך לשירותים אני דופקת על הדלת ושואלת, 'אולי תזדרז? לא חבל על כל דקה? בזמן הזה יכולנו להתנשק'. בחלומות הכי־הכי ורודים לא יכולתי לדמיין גבר כזה ואושר כזה. באמת".
און אנד אוף
הם נפגשו לראשונה במחנה קיץ של תלמידים שוחרי תיאטרון שנערך במרכז הארץ. פאפורה הגיעה מקריית־אתא, ובורנשטיין מקריית־חיים. "כבר ביום הראשון במחנה קלטתי את ניר והתעלפתי. מי זה החתיך הזה?" היא מספרת. "היה לו קוקו ארוך עם תלתלים, כמו של ישו. דיברנו קצת, הוא היה מקסים אליי, אבל למרבה הצער הייתה לו חברה. אז המשכתי לאהוב אותו בסתר. הלב שלי כמה אליו. בסוף אותו הקיץ עברתי לתיכון לאמנויות בחיפה ולא ידעתי שגם הוא לומד שם, שנה מעליי".
"את בטוחה שלא ידעת?" הוא מקניט אותה.
פאפורה: "כן, ראיתי אותו בשבוע הראשון ללימודים, והוא היה עוד יותר חתיך, אבל למרבה הצער הייתה לו חברה חדשה, אפילו יותר מהממת מהקודמת. היא נראתה כאילו יצאה מפרסומת לשמפו, עם שיער בלונד ארוך, ואילו אני הייתי בגיל ההתבגרות, לא המראה הכי מלבב".
את אומרת את זה בגלל הגובה?
"מה פתאום? בגיל ההוא כבר הבנתי ש־1.22 מ' זה מה שיש ומה שיהיה, לעולם, אבל הייתי מחוצ'קנת, עוד לא היו לי ציצים, לא היו אז תכשירים לסידור התלתלים, ורוב התסביכים שלי נבעו מהמשקל. היו לי פולקונים, פולקעלאך קטנים, וזה הוביל לכך שבמשך שלוש שנים הלכתי לים עם שרוואל. נראיתי כמו קסטה, פלג גוף עליון שזוף ופלג גוף תחתון לבן. לא משהו אטרקטיבי במיוחד".
התחנה השלישית שלהם הייתה כשפאפורה עמדה על זכותה להתנדב לצבא ושירתה בגלי צה"ל ובגלגלצ.
פגשת את ניר בתקליטייה?
"אל תעליבי", הוא קורץ. "הייתי חובש קרבי בחטיבת כפיר, שלוש שנים לוחם".
פאפורה: "עשיתי טירונות בצריפין, וניר נשלח לשם לקורס חובשים. באחד מימי ראשון הגעתי באוטובוס למרכז וחיפשתי את האוטובוס לצריפין. סחבתי איתי מזוודה ענקית שבתוכה יכולתי להבריח את עצמי ועוד איזה מאה פליטים. נראיתי כמו קקדו מיוזע בתוך קופסת שימורים. פתאום ניר הופיע מולי. הוא עשה גלאח, וזה עשה אותו עוד יותר חתיך. הוא לקח ממני את המזוודה, התיישבנו, התחלנו לקשקש ולמרות שנראיתי כמו חבית קטנה של שמן זית, אמרתי לעצמי שסוף־סוף יתחיל הרומן הצבאי שלי, חיילת וחייל".
אבל?
"כמובן שהייתה לו חברה. איך לא? לפני שלוש שנים, כשהמופע שלי הגיע לקאמרי, הזמנתי אותו והוא בא. בסוף ההופעה הוא ניגש אליי, נתן לי נשיקה, אמר לי שהיה מהמם וכף ידו אחזה בכף ידה של חברתו החדשה".
וזה הרתיע אותך?
"ברור. אני לא מתעסקת עם מישהו שיש לו בת זוג. זו קארמה נוראית".
הקשר ביניהם חודש לפני שנה וחצי. פייסבוק גילה לפאפורה שהוא עומד לחגוג את יום הולדתו ה־28, "אז כתבתי לו מזל טוב".
בורנשטיין: "כתבת הרבה יותר".
פאפורה: "נכון, כתבתי לניר שאני מכירה אותו כבר המון שנים ושהוא בלב שלי למרות שאנחנו לא מתראים".
בורנשטיין: "אז עניתי לה, ביותר מ'תודה'. כתבתי לה, 'ריגשת אותי'. גם הוספתי שהמון זמן לא נפגשנו, והצעתי לה להיפגש לדרינק לרגל יום ההולדת שלי".
הם קבעו ב"ננוצ'קה", המסעדה שבה עבדה פאפורה כמארחת במהלך לימודיה בניסן נתיב. המוראל היה ממנה והלאה. "ישבנו בצד, דיברנו, אפילו התנשקנו, אבל ניר אמר לי שהוא לא מעוניין בזוגיות".
"בדיוק יצאתי מקשר", הוא מסביר, "ורציתי להתאושש לבד. שמחתי מאוד לפגוש את בת־אל. הבנתי שהיא בן אדם שאני אוהב מבלי להכיר אותו באמת. זו הייתה הפעם הראשונה שישבנו לדרינק אחד על אחד".
בת־אל, מה עשית כשניר הבהיר לך שהוא לא מעוניין בזוגיות?
"אמרתי לניר, 'הכל בסדר, אני כאן'. אחרי שבוע הוא צילצל ושוב נפגשנו ושמחתי, אבל אז הוא שוב נעלם לשבוע והייתי מאוד עצובה", היא מספרת. "אחרי חודש כזה, של און־אנד־אוף, הזמנתי את ניר לדרינק, דווקא לא במקום רומנטי, סתם בר רועש, ושמתי את כל הקלפים על השולחן. אמרתי לו, 'תקשיב, אני אוהבת אותך, את טוב הלב שלך, את הבן אדם שאתה, וזה בסדר. זה שלי. האהבה שלי אליך תימשך גם אם אתה לא תוכל להחזיר לי אהבה'".
איך היה לך אומץ?
"בזכות התהליך הרוחני שעברתי. הייתה לי תקופה ארוכה של רווקות, שש שנים בלי אף אחד, שבהן התעסקתי כמו רוב התל־אביביות במשחקי אגו. הוא ירצה או לא ירצה אותי? אני אראה או לא אראה לו שאני רוצה אותו? התייחסתי לזוגיות כמו למרדף, מי ינצח ומי תיפול בפח. ישבתי שנים אצל פסיכולוגית ולא הרגשתי שאני מתקדמת. בכל פעם שרציתי לבכות נשכתי את השפתיים, אמרתי לעצמי, 'תתגברי', ולא נתתי מקום לכאב. כשהתחלתי אימון רוחני בשיטת סאטיה, שמבוססת על הבודהיזם, גיליתי עולם שונה. המטפל שלי עודד אותי להביע במילים את מה שאני מרגישה, מ'כואב לי הראש', ועד 'יש לי דפיקות לב', לא דיכאתי את הבכי שרצה להתפרץ, ולאט־לאט הבנתי שאהבה לא קשורה לאגו, שאהבה היא הרגש הכי אלוהי שיש ושאין לי במה להתבייש".
עדיין, לא כל בחורה הייתה ממשיכה לחזר אחרי מישהו שאומר שהוא לא מעוניין בזוגיות.
"זו הבעיה של הפמיניזם. נשים רוצות לקבל זכויות שוות לאלה של גברים, ומגיע להן לקבל אותו הדבר, אבל מצד שני הן רוצות שהגבר ייזום ויציע ויתחיל איתן. אבל בימינו, אף גבר כבר לא מתחיל עם מישהי בבר בגלל שהגברים פוחדים מתלונה על הטרדה מינית".
גם את חווית הטרדה מינית?
"כמובן, אין בחורה שלא חוותה. זה קרה על הבמה לפני כשלוש שנים, כששיחקתי באיזו הצגה. אחד השחקנים דחף לי אצבעות. כשהסצנה נגמרה וכל השחקנים ירדו אמרתי לו, 'תתכופף רגע', דפקתי לו סטירה והזהרתי אותו ש'אם תעז לעשות את זה שוב אני אחתוך לך את הבולבול ואעשה ממנו קציצות'. הוא היה בהלם, כל השחקנים הרגישו לא בנוח, אבל התברר ששבועיים לפני כן הוא עשה את זה לשחקנית אחרת. אותה שחקנית הלכה למנהלת, דיווחה ובכתה, קראו לו לשיחה, עשו לו 'נו־נו־נו', וזהו. אחרי האזהרה שלי ההצגה רצה עוד חצי שנה וזה לא קרה לאף אחת".
מפני שהיית קשוחה?
"מפני שטיפלתי בבעיה בזמן אמת. לא שתקתי. זה בזכות החינוך לעצמאות שקיבלתי מאמא שלי. בגיל שש, כשמישהו צעק לי 'גמדה' עניתי לו, 'אמא שלך גמדה, אל תדבר אליי ככה'. כשהלכתי מכות עם חברה ניצחתי אותה מפני שמה שקובע זה לא מי יותר חזקה, אלא מי יותר משוגעת ונחושה. מה שקורה עכשיו נהדר, אני ממליצה לכל שחקנית להתלונן על כל מי שהחליק לה בתחת, במקרה או בכוונה. מצד שני, אני שמחה שאני עובדת רק עם המופע שלי ואין לי שום אינטרקציה עם אחרים. רק עם ניר".
במהלך שש שנות הרווקות שלך ניסו להכיר לך בחורים?
"ניסו להכיר לי מלא בחורים. אמרו, 'יש לי מישהו להכיר לך', ותמיד הוסיפו, 'הוא גם'. מה זה 'גם'? תשלימי בעצמך. כאילו שזה הפרמטר לשידוך מוצלח. לא הייתה לי בעיה לצאת עם מישהו קטנטן כמוני, אבל מפגש בין אישה לגבר אמור להתנהל על בסיס שלא קשור בגובה, אלא במשיכה מינית או בעניין משותף. הציפייה שאתאהב במישהו רק בגלל שהוא קטן היא פרימיטיבית וחשוכה. תמיד אמרתי, 'תודה, אבל לא תודה', וניפנפתי".
הפרס הגדול
בורנשטיין מוכן להישבע שהוא לא היה מודע לכך שפאפורה אוהבת אותו בסתר במשך יותר מעשר שנים. "הכרתי אותה כחברה לחוג, חברה לתיכון, חברה מהקריות, מישהי שתמיד נחמד לי לדבר איתה, ידידה טובה. לא העליתי בדעתי שיום אחד זה יתפתח בינינו למישור רומנטי. אפילו בפעם הראשונה שיצאנו לדרינק זה היה דרינק ידידותי, אבל משם זה רק הלך והשתפר. בחודש הראשון באתי ונעלמתי מסיבות שלא קשורות אליה, כיוון שלא הייתי בטוח שאני רוצה להיכנס לזוגיות חדשה, אבל ברגע שבת־אל התוודתה על אהבתה כלפיי הבנתי שיש לי ביד משהו שאסור לי לפספס".
השיחה שבה פאפורה התוודתה באוזניו על אהבתה התנהלה ביום חמישי בלילה. "ואת יודעת מה קרה אחרי יממה? ישנתי אצלו ופגשתי את המשפחה שלו ואת כל חבריו. היית מאמינה? למחרת, ביום שישי, שנינו נסענו הביתה, לקריות. כל אחד מאיתנו נסע ברכב שלו מפני שאיחרתי לצאת לדרך. הייתי בטקס פרסי התיאטרון, הייתי מועמדת לפרס השחקנית המבטיחה של השנה על 'אופרה בגרוש'. לא זכיתי, אבל זכיתי בניר. כשהגעתי הביתה צילצלתי אליו. הוא אמר, 'בואי אליי', אז באתי".
החתן הוא בנם האמצעי של מהנדס כימיקלים בבתי הזיקוק שפרש לגמלאות ושל אחות לשעבר, שאחרי 40 שנות עבודה הגשימה חלום ועכשיו היא דיילת אוויר באל־על.
ניר, סליחה על הפולניות, אבל מה אמרו הוריך?
"הם זכרו את בת־אל מההפקות של התיכון, ובמשך השנים, בכל פעם שהתפרסמה כתבה עליה הם אמרו לי, 'כתבו עליה, איזו חמודה'. סיפרתי להם שהתחלנו לצאת. בת־אל הגיעה אחרי שסיימנו את הארוחה, ישבנו עם חברים בגינה והיא הקסימה את כולם. יש משהו באישיות שלה שגורם לך להתאהב בה ממבט ראשון".
אף אחד לא ניסה להניא אותך מהקשר איתה?
"לא, אני זוכר במעורפל חבר מהקריות שלפני יותר משנה פנה אליי בדאגה. הוא לא שאל אותי משהו ישיר כמו, 'למה לך להכניס ראש בריא למיטה חולה?' – אילו שאל דבר כזה, הוא כבר לא היה חבר שלי – אבל הוא גישש בעדינות אם אני שלם עם הבחירה בבת־אל ואם אני מודע לכל ההשלכות הנובעות ממצבה. הרגעתי אותו. מאז הוא הפך לחבר אמת שלה. כשהוא שומע שביום שישי נגיע לקריות, הוא הראשון שיוצא לחכות לנו".
ואיך הרגשת בפעם הראשונה שיצאתם לרחוב יד ביד?
"הכי כיף בעולם. הייתי מודע למבטים שננעצו בנו, אבל לא איפשרתי להם להיכנס בינינו. הייתי יותר מדי מרוכז בבת־אל ובכמה טוב לי שאנחנו ביחד".
בבוקר שבו פאפורה הציעה לו נישואים, הם התקשרו לאמה. "אמא שלי בדיוק הייתה באמצע הביס וכמעט נחנקה".
"להוריי לא צילצלנו מפני שאמא הייתה בטיסה", בורנשטיין מוסיף. "העדפנו לחכות עם הבשורה עד שהיא ואנחנו נחזור ארצה, אבל לאמא שלי יש עיניים של מכשפה. שלחנו צילום זוגי ואמא שלי סימסה לי, 'אני רואה טבעת על האצבע שלך? מה, אתה מאורס?'"
"אמא שלו אחות במקצועה ורק לפני שבועיים, כשישבנו לקפה, היא שאלה אותי אם זה תורשתי", מספרת פאפורה. "עד אז זה לא העסיק אותה בכלל".
ומה ענית?
"שאכונדרופלזיה היא תופעה נדירה של נמיכות קומה שמתרחשת אחת ל־66 אלף לידות. בעיקרון היא לא תורשתית, אבל כיוון שאני נושאת את הגן שגורם למחסור בסחוס מסוים בידיים וברגליים, אני עלולה להעביר אותו לילדיי. אם ייצא לנו ילד קטנטן נהפוך אותו לכוכב מהמם וניתן לו את כל האהבה שיש, אבל בימינו כבר קיימת טכנולוגיה של הפריית מבחנה שמאפשרת לבדוק את הגנים של הביציות, אז למה לא להיעזר בה?"
בורנשטיין: "כן, אם יוולד לנו ילד נמוך קומה, כמו בת־אל, אני אוהב אותו או אותה לא פחות ממה שאני אוהב את בת־אל. לפעמים, כשהיא מתחילה לדאוג, אני אומר לה שגם אם לא נוכל להביא לעולם ילד ביולוגי תמיד נוכל לאמץ. במקום הראשון עומדים האהבה שביני לבינה, החלומות שלנו, השאיפות המקצועיות שהגדרנו לעצמנו ותחושת הביטחון שאנחנו מעניקים האחד לשנייה. אני פשוט אוהב לאהוב אותה, ופשוט אוהב להיות נאהב על ידה".
פאפורה: "אחרי שאלד אני רוצה לאמץ שני ילדים עם תסמונת דאון. ניר אומר שאפשר להתחיל עם אחד. לגדל ילד עם חריגות זו זכות ושליחות. אני אהיה כמו אמא שלי, שהתאהבה בי ממבט ראשון ובכלל לא הבינה את הרעש שהתחולל בבית החולים בבוקרשט שבו נולדתי. הרופאים אמרו לה אז שהאיברים הקצרים שלי מעידים על נכות ושהראש הגדול מעיד על הצטברות נוזלים במוח שתגרום לפיגור. הם אמרו לה, 'לא נורא, את רק בת 22, יהיו לך עוד ילדים', והציעו לה להשאיר אותי בבית יתומים. אמא שלי תתארח בהצגה ה־300 של 'אני בת־אל' ביום שלישי הקרוב בצוותא בתל־אביב, ותספר לקהל שהיא הרגישה שזו זכות לגדל ילדה מיוחדת".
אביך הביולוגי לא חשב כמוה.
"הוריי התגרשו עוד לפני שנולדתי, אחר כך חזרו זה לזה וכמה חודשים מאוחר יותר נפרדו סופית. לא היה לי שום קשר עם אבי הביולוגי, אבל בעקבות האימון הרוחני התחלתי לראות את הדברים אחרת. כיום אני מסוגלת להתייחס אליו בחמלה. הוא היה מתוסכל מזה שיצאה לו ילדה כמוני. כשהייתי בת 16 דפקתי לו בדלת ושאלתי אותו למה אנחנו לא בקשר. הוא ענה שזה מפני שאף פעם לא היינו בקשר. התשובה הזו מוטטה אותי מפני שעד אז חשבתי שאמא מונעת מאיתנו את הקשר, לא העליתי בדעתי שאני פשוט לא בראש מעייניו".
תזמיני אותו לחתונה?
"זו שאלה שאלתית. ניתוק זה אקט אלים. אמא שלי לא הייתה בקשר עם אביה ואני לא בקשר עם אבא שלי. אני בעד להפסיק את השושלת, לשבור את הגלגל. כשאתה מרחיק מישהו מהמשפחה שלך אתה מרחיק משהו מעצמך".
לחופה ילוו אותה אמה, רופאת שיניים, ושתי אחיותיה התאומות, בנות ה־20. "נעשה טקס יהודי, אבל לא נעבור דרך הרבנות מפני שהגוף הזה רחוק מאיתנו", הוא אומר והיא מוסיפה: "אני לא הולכת לטבול ולא רוצה שאישה זרה תעשה לי הדרכת כלה. כל האנשים שאנחנו אוהבים יהיו נוכחים בטקס שבו נכריז על האהבה שלנו האחד לשנייה".
כבר יודעת מה תלבשי?
"אני לא יכולה לשכור שמלת כלה, מפני שלא מייצרים כאלה לגובה שלי, ואני גם לא רוצה לתפור מפני שחבל על הכסף. נראה לי שאבחר שמלה יפה באורך רגיל, וכמו תמיד אעשה לה התאמות וקיצורים. אני כבר רגילה". •
