yed300250
הכי מטוקבקות
    איזבל הופר. "אני לא מרגישה אמיצה בגלל התפקידים הנועזים שאני בוחרת. אם הייתי עושה סרטים שקטים, קטנים, נחמדים וגרועים - זה היה סיכון אמיתי מבחינתי"
    7 ימים • 15.11.2017
    הג'ינג'ית הסודית
    אל תיתנו לנמשים להטעות אתכם. עם רזומה שכולל סרטי מופת כמו "רוקמת התחרה", "המורה לפסנתר", "היא" והחדש: "סוף טוב", איזבל הופר הצרפתייה, היא לא רק אחת השחקניות הטובות בדורה, היא גם אחת האמיצות והנועזות שבהן. אמיר קמינר שמע ממנה איך זה שאחרי שסיימה לצלם את סצנת האונס הפרובוקטיבית (תפקיד שעליו הייתה מועמדת לאוסקר) נסעה הביתה בערב והמשיכה בחייה כרגיל, ניסה להבין מה סוד המראה הצעיר שלה ואיך זה, שלטענתה, בכל הקריירה שלה, מעולם לא חוותה הטרדה מינית
    אמיר קמינר, קאן

    איזבל הופר שרועה על הספה בסוויטה של "מג'סטיק", אחד המלונות המפוארים בריביירה הצרפתית ומרכז העצבים של פסטיבל קאן, המשקיף לים התיכון שבו עוגנות יאכטות של מלייני העולם וספינות תיירות אימתניות. "אתה יכול לפתוח בבקשה את החלון", היא מבקשת כשאני נכנס. "פשוט אין פה אוויר".

     

    לא, זה לא שמשהו מצליח באמת לסדוק את השלווה הצוננת שהיא משדרת. גם לא השאלה המתבקשת על הטרדות מיניות או התנהגות סקסיסטית שחוותה במהלך הקריירה. "אישית, מעולם לא חשתי מאוימת ולא נתקלתי בהתנהגות מיזוגינית. אף פעם לא מצאתי את עצמי מתמודדת עם התנהגות סקסיסטית בתעשיית הקולנוע. אני לא יודעת אם נאבקתי בשביל זה או שזה פשוט קרה - בטח גם וגם. עשיתי תמיד כל מה שיכולתי כדי להימנע מכאלה מצבים.

     

    גם בכל מה שנוגע לבחירת התפקידים שלי היה לי מזל - לא תמיד שיחקתי סטריאוטיפ קבוע וגם כיכבתי בסרטים, ולא שיחקתי בצילו של גבר, גם כששיחקתי דמויות פגיעות".

     

    ברור לך שאת די חריגה בנוף השחקניות.

     

    בסרט "סוף טוב"
    בסרט "סוף טוב"

     

    "לנשים בוודאי קשה יותר באמריקה מאשר בצרפת. בצרפת הבעיה פחות בולטת, אבל זה לא אומר שאיננה קיימת. חשוב גם שישלמו לנשים את אותו סכום שמשלמים לגברים על אותה עבודה. בכלל, יש הרבה מה לעשות כדי לשפר את מצב הנשים, לא רק בתעשיית הקולנוע. בארצות עניות, נשים הן אלה שמשלמות מחיר כבד, בגלל תנאים כלכליים קשים ובעיות פוליטיות. זה לא סוד שנשים הן תמיד הקורבן הראשון".

     

    חופשייה בפריז

     

    בגיל 64 הופר נראית נהדר – דקת גזרה, הפנים החיוורות־מנומשות כמעט נטולות קמטים. למרות שזה מתבקש, לא נשתמש בקלישאה "נראית צעירה לגילה", כי עוד נחטוף ממנה. "איך אני נראית ככה? בגלל שאני מתוקה מאוד ונחמדה. הכל אצלי זה אמיתי", מכריזה הופר.

     

    בטוח?

     

    בסרט "המורה לפסנתר". "צריך לעבור הרבה עד שלומדים לאהוב את הדמויות שלי"
    בסרט "המורה לפסנתר". "צריך לעבור הרבה עד שלומדים לאהוב את הדמויות שלי"

     

    "אמיתי, אני בטוחה. אני ההוכחה החיה".

     

    אז מה הסוד שלך, חוץ מלהיות מתוקה ונחמדה?

     

    "אני לא אספר לך את כל סודותיי".

     

    ובכל זאת, פילאטיס? יוגה? התעמלות?

     

    הבת השחקנית, לוליטה שאמה.  "לשחקנים יש חיים מאוד נוחים"
    הבת השחקנית, לוליטה שאמה. "לשחקנים יש חיים מאוד נוחים"

     

    "לא, אני לא מתאמנת. האמת שאני עצלנית מאוד ולא עושה כלום".

     

    שחקניות רבות חוששות להתבגר. זה נכון גם לגבייך?

     

    "אני חוששת כמו כולם. כמוך. זה הכל".

     

    היא נולדה בבירה הצרפתית. אביה היה מהנדס כספות ממוצא יהודי ואמה מורה לאנגלית. "גדלתי בבית עשיר", שיחזרה הופר בעבר בראיון. "מעולם לא חסר לנו דבר. תמיד הייתי הנערה הקטנה במשפחה, שהכל ממלאים את רצונה".

     

    הופר בסרט "רוקמת התחרה"
    הופר בסרט "רוקמת התחרה"

     

    למשחק הגיעה בזכות אמה, שעודדה אותה לפתח את כישרונה. מגיל צעיר למדה מוזיקה בקונסרבטוריון והחלה לשחק בתיאטרון. בראשית שנות ה־70 קיבלה בעיקר תפקידי משנה בקולנוע, למשל ב"סזאר ורוזאלי" של קלוד סוטה, "הפרחחים" של ברטראן בלייה ו"רוזבאד" של אוטו פרמינגר. הפריצה הגדולה הגיעה ב־1977, בסרט "רוקמת התחרה" (בימוי: קלוד גורטה), שבו גילמה את ביאטריס, ספרית ביישנית, שקטה ומופנמת הפוגשת סטודנט לספרות בעיירת חוף בנורמנדי. הצעירה, שמתקשה להתערות בחוגים האינטלקטואליים של אהובה, מסתגרת בתוך עצמה ומתערערת לאט־לאט. גם בישראל הצליח "רוקמת התחרה" לרגש את הצופים והמבקרים כאחד, והתורים מחוץ למוזיאון תל־אביב, שבו הוקרן, השתרכו במשך חודשים ארוכים. קשה היה שלא להתאהב בהופר, שכמעט לא הוציאה מילה מהפה, ופניה המנומשים הביעו הכל.

     

    אחרי הפריצה הגדולה, החלה הופר בשיתוף פעולה ארוך טווח עם הבמאי קלוד שברול, ממנהיגי "הגל החדש הצרפתי", שעוסק בעיקר בחיי הבורגנות הצרפתית. בין היתר, כיכבה ב"נערה ושמה ויולט" (שזיכה אותה בפרס השחקנית בקאן), "עסקי נשים","מאדאם בובארי" ו"הטקס".

     

    "הייתה לי מערכת יחסים מיוחדת עם שברול, שאיפשר לי בכל פעם להמציא מחדש דמות, אבל בתוך הגבולות שהוא קבע", נזכרת הופר בגעגוע בבמאי המנוח. "בכל פעם ידעתי שהתפקיד יהיה שונה מאוד מזה שנתן לי קודם. הוא היה נהדר. נפלא. חכם להחריד, משכיל. אפשר היה לדבר איתו על כל דבר: מוזיקה, ספרות, סרטים, פוליטיקה ואפילו אוכל. אני מתגעגעת אליו כל הזמן".

     

    גם עם מיכאל הנקה, הבמאי האוסטרי שפועל בצרפת יש להופר מערכת יחסים מתמשכת. הנקה, הידוע כבמאי פרובוקטיבי ונטול רחמים, גורר את הופר למחוזות מרתקים ואפלוליים, והיא מוכנה להעז ולהסתכן עבורו. היא זכורה בעיקר מסרטו הנועז "המורה לפסנתר", שבו גילמה מורה נחשבת לפסנתר עם חולשה למציצנות, פורנו וסאדו־מאזו. תפקיד מצמרר וחושפני שבזכותו זכתה שוב בפרס השחקנית בקאן.

     

    בסרט "היא"
    בסרט "היא"

     

    "מיכאל הוא במאי נהדר שתמיד מצליח להניע אחרים, דווקא בגלל שהוא כל כך רדיקלי", מצהירה הופר בלהט. "אני אוהבת את הקיצוניות הזאת שלו. אני אוהבת שאין בו אפילו סימן קטן לרכות או לסנטימנטליות. גדולתו היא בכך שכשאתה צופה בסרט שלו, אתה שוכח מקונספט ומדמויות ומרגיש שהוא אמיתי - הוא פשוט מכריח אותך לצפות במציאות. ועדיין, זה סרט - זה הרי לא דוקומנטרי".

     

    צריך הרבה אומץ כדי להופיע בסרטים שלו.

     

    "אני לא אמיצה כי אני עובדת עם הנקה - אני גם לא חושבת שזה קשור לאומץ. יש דברים אחרים בחיים שדורשים אומץ. אם הייתי עושה סרטים שקטים, קטנים, נחמדים וגרועים - זה היה סיכון אמיתי מבחינתי. מה שקורה עם הסרטים שלי מוכיח לי גם שאני צודקת - שזה לא סיכון, משום שהוא מתגמל".

     

    ואכן, הופר האדמונית, אחת הכוכבות הכי איכותיות ומוערכות שפועלות כיום, זכתה כמעט בכל מועמדות ופרס אפשרי אחרי שלקחה עוד סיכון מקצועי גדול. היא קיבלה אפילו מועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס האוסקר האחרון, על תפקידה כמישל ב"היא" של פול ורהובן ("אינסטינקט בסיסי") - אשת עסקים קשוחה, שיוצאת לנקום בדרך מקורית בגבר שאנס אותה. בדרך אל השטיח האדום, הופר הייתה צריכה להתמודד עם שאלות על הסרט השנוי במחלוקת, שכלל סצנת אונס אלימה וכמובן עירום. "'היא' הוא בהחלט לא סרט שגורם לך, הצופה, להרגיש טוב, אבל במהלך הצילומים לא הרגשתי כלום", טוענת הופר. "כשחקנית מעולם לא התעמקתי בפסיכולוגיה של הדמות. צילמנו את הסצנה במשך חמישה ימים ומדי ערב חזרתי הביתה במכוניתי, והדמות הזאת לא עמדה בדרכי. כשוורהובן קיבל את פרס 'גלובוס הזהב' בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, הוא אמר בנאום התודה: 'תודה שנתתם פרס לסרט שקשה לאהוב'. זה יוצא דופן למדי שהסרט הזה קיבל הכרה כל כך רחבה, במיוחד שם, באמריקה".

     

    יש הטוענים שוורהובן שונא נשים וכך גם סרטיו, כולל "היא". מה עמדתך בנושא?

     

    "פול לא שונא נשים. להפך. לא היססתי לגלם את מישל, משום שאני לא שופטת דברים מזווית מוסרית. מישל היא אישה חזקה ולא קורבן - ואתה חייב לתת לה קרדיט דווקא על הכוח שלה. הסרט מציג סדרת סצנות שכמעט לא קשורות זו לזו. לדוגמה, היא נאנסת, ואז בסצנה הבאה מזמינה סושי או עושה אמבטיה ומנקה את הדם. היא לא קורבן, לא רק בגלל שהיא לא מתנהגת כמו קורבן, אלא גם משום שהיא אישה שמוצבת בעמדה בכירה - מנהלת חברת משחקי מחשב, ומתמודדת עם פנטזיות מיניות".

     

    ארון הפרסים בסלון ביתה הפריזאי של הופר, המתפקע גם ככה, התעשר כאמור בשנה החולפת בעוד פסלונים מוזהבים, כולל "גלובוס הזהב", המוענק על ידי תא הכתבים הזרים בהוליווד. "זה היה נעים מאוד", מתוודה הופר. "מעטות השחקניות הצרפתיות שזכו בפרס הזה. אחרי שקיבלנו את פרס הסרט הזר הטוב ביותר, חשבתי שזהו, ולכן שהכריזו את שמי, זו הייתה הפתעה נפלאה".

     

    את נהנית מההצלחה?

     

    "אני לא לוקחת דבר כמובן מאליו, לא את הפרסים, לא את ההכרה בעבודתי. תמיד מדובר בנס קטן. העובדה שהעבודות שלי זוכות לכזאת תשומת לב - היא נפלאה. זה בהחלט נעים לשמוע שאומרים שאני אחת השחקניות הטובות בדורנו - זה בוודאי נעים יותר מהכותרת 'הגרועה ביותר', אבל זה גם מזכיר הגדרות כמו: 'עוגת התותים הטובה ביותר' או 'העוף הטוב ביותר'. טעם זה טעם. אין משהו חיובי או שלילי שניתן לומר על כך - אלה חוקי המשחק וצריך לקבל אותם".

     

    בטקס האוסקר האחרון, הופר הייתה כאמור מועמדת רצינית לזכייה, אבל את הפסלון הניפה לבסוף אמה סטון, בזכות הופעתה בסרט המוזיקלי "לה לה לנד".

     

    התאכזבת שלא זכית?

     

    "איזו מין שאלה זאת?" הופר הודפת אותי בציניות האופיינית לה ונוחרת בבוז. "קיבלו אותי בחום. זה היה טקס מאוד נחמד ומהנה. בכלל, נהניתי מכל המסע של עונת הפרסים, חוץ מהסוף שלו..."

     

    ואיך את מתמודדת עם התהילה?

     

    "אני לא יודעת. זה משהו תיאורטי מאוד בשבילי - זו לא ממש מציאות, אולי חוץ מכאן, בקאן".

     

    אז את יכולה ללכת חופשייה ברחובות פריז?

     

    "כן".

     

    בנפתולי הבורגנות

     

    השבוע עולה בבתי הקולנוע בישראל סרט משותף נוסף להופר ולבמאי מיכאל הנקה, "סוף טוב", שגם השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן האחרון. היא מגלמת שם את אן לורן, בעלת בית מפואר בעיר קאלה שבצרפת, שהשתלטה על עסקי הבנייה המשפחתיים, בעוד אביה המקשיש (ז'אן־לואי טרנטיניאן) סובל מדמנציה. אן מאורסת לעורך דין בריטי (טובי ג'ונס) ומתמודדת עם בנה, שמפקח על אתרי הבנייה של החברה המשפחתית, ונמצא אחראי ברשלנות אחרי תאונה שמעמידה את החברה בסכנה לתביעה.

     

    כאם, איך התמודדת עם הדילמות שבין הדמות שאת מגלמת לבנה?

     

    "אני חושבת שהיא עושה את הכי טוב שהיא יכולה כדי להציל אותו, אבל לפעמים הכי טוב הוא לא מספיק טוב עבורו - וזה משהו שהאם אינה יכולה להשלים איתו. הדמות שלי רוצה לגרום לכולם להאמין שהכל בסדר - גם כשהיא שוברת לבנה את האצבע".

     

    הסצנה שבה את שוברת לו את האצבע באמת מטלטלת.

     

    "מיכאל הנקה אובססיבי לכך שהכל ייראה אמיתי ככל האפשר. לכן גם צילמנו הרבה טייקים".

     

    נשמע לא קל.

     

    "צריך לציין שאני מרגישה בדיוק אותו דבר כשאני משחקת עובדת במפעל לייצור כבד אווז וכשאני משחקת אישה שמנהלת חברה. אני מרגישה כמו שחקנית שעושה את עבודתה. בדרך כלל, ברוב הסרטים שלי, צריך לעבור הרבה עד שלומדים לאהוב את הדמויות שלי, למרות שבמובן מסוים, תמיד יש בהן משהו שניתן לחבב. לעומת זאת, יש מעט מאוד מה לחבב באישה שאני משחקת ב'סוף טוב'".

     

    קאלה, שבה חיים גיבורי הסרט, משמשת גם כמקום ריכוז של פליטים ומהגרי עבודה מכל העולם, שמנסים להתערות בצרפת או לחצות את התעלה ולהגר לאנגליה. גם ב"סוף טוב" הם נוכחים. עם זאת, גיבורי הסרט לא מודעים באמת לדרמה המתרחשת מחת לאפם.

     

    "כולנו מכירים את הסיטואציות האלה - גם בצפון פריז ישנו אזור שבו גרים מהגרים רבים, ואני עוברת מדי יום עם המכונית שלי מולו. כולם עוברים אותו בכל יום. לא הייתי אומרת שלאף אחד לא אכפת מהמצב, אבל אכפתיות היא דבר אחד ולקום ולפעול ‑ זה משהו אחר. אבל לאנשים בסרט בבירור אפילו לא אכפת, הם אפילו לא יודעים על כך. הם משפחה עיוורת וחירשת לא רק למציאות הגדולה - איך העולם מתפקד, או לא מתפקד - אלא גם למעגל הקטן שלהם. הם בלתי מודעים לחלוטין להכל".

     

    בצרפת היו כמה הפגנות תמיכה בפליטים של יוצרי קולנוע. גם את תומכת באג'נדה הזו?

     

    "כן, כמובן - אם כי זה לא אומר שביכולתך לשנות דברים. זו, לצערי, אחת הטענות של מיכאל בסרט. זה פסימי להחריד, לומר שאתה יכול לצרוח כמה שתרצה, ושום דבר לא ישתנה. אולי זו הסיבה שמיכאל עשה את 'סוף טוב', כדי לומר: 'היי, בואו ננסה לשנות כולנו יחד'. אתה יכול לומר שאתה מודע למצב אך במציאות הוא אינו משתנה - וזה נורא. מה נוכל לעשות? אסור לנו להתרגל לרעיון שיש אנשים שמתים על ספינות בדרכם הנה ממדינות מסוכנות. מעבר לזה, אין לי באמת פתרון".

     

    את חושבת שהפוליטיקאים האירופאים כשלו בניסיון לנהל את משבר המהגרים?

     

    "נראה כך, כן. אתה לא חושב? ודאי שהם נכשלו".

     

    ב"סוף טוב" יש הרבה עיסוק במדיה חברתית, ווטסאפים וסרטוני יוטיוב - כשיקוף מוסרי־ביקורתי למה שאנחנו בוחרים שלא לראות. איך מערכת היחסים שלך עם המדיה החברתית?

     

    "די מרוחקת. לפעמים אני מצלמת קצת תמונות ומעלה לאינסטגרם. אני קצת עצלנית. אני עושה את זה ואפילו לא יודעת למה. אני אפילו לא מבינה את השפה של הלייקים״.

     

    40 שנה אחרי הפריצה של "רוקמת התחרה", הופר עסוקה יותר מתמיד, ובשנה האחרונה התרוצצה מהפקה אחת לשנייה, כולל "האלמנה", סרט דובר אנגלית של הבמאי ניל ג'ורדן. "משחק אף פעם לא מתיש אותי. זה טבעי לי מאוד וקל לי מאוד", היא טוענת. "עדיין יש לי זמן לנוח ואני גם נחה בזמן שאני עובדת - זו לא בעיה בשבילי לעבוד".

     

    להופר יש שלושה ילדים מנישואיה לבמאי־תסריטאי־מפיק היהודי רונלד שאמה. בתה לוליטה שאמה (34) הפכה לשחקנית, ואף הופיעה בסרטים אחדים עם אמה. הופר מספרת שמעולם לא חששה שבתה תלך בעקבותיה. "אני לא חושבת שלהיות שחקנית אומר בהכרח שיש לך חיים בוהמיינים, זו יותר קלישאה. לשחקנים יש חיים מאוד נוחים, הם מאוד בורגנים למעשה. לפעמים למנהלי חשבונות יכולים להיות חיים הרבה יותר משוגעים מאשר לשחקנים. נכון, שאנחנו לפעמים בדרכים ורחוקים מהמשפחה, אבל גם דיפלומטים יכולים לחיות רחוק מהמשפחה. ונכון, לשחקנים אין חיים בטוחים במיוחד, כי אתה לא יודע לאן אתה הולך להמשיך אחרי שישה חודשים ‑ אבל החיים שאתה מנהל, די נורמליים". 

     

    גם עם בנה לורנצו, הופר משתפת פעולה, וביחד הם מפעילים בית קולנוע שכונתי בפריז. "באופן אישי אני אוהבת לראות סרטים בקולנוע, וכשאני חוזרת לפריז ממסעותיי בעולם, אני תמיד הולכת לסרט. בני מנהל את הקולנוע ובוחר את הסרטים. בעבר בית הקולנוע הזה הוקדש לסרטים אמריקאיים משנות ה־50, ועכשיו, בני מנסה להרחיב ולגוון את ההיצע"

     

    את מגינה על חייך הפרטיים בקנאות. את חושבת שהמסתורין הזה תורם לך כשחקנית?

     

    "זה לא נובע מאיזשהי אסטרטגיה, זה פשוט גורם לי להרגיש בנוח".

     

    אם יעשו סרט על חייך, מי היית רוצה שתגלם אותך?

     

    "בטי דיוויס", אומרת הופר ומשגרת את החיוך האירוני־משועשע שלה. •

     

     

     


    פרסום ראשון: 15.11.17 , 01:51
    yed660100