המלצר נראה מאוכזב. במבט ראשון סינדי פיינברג היא בדיוק הגברת הניו־יורקית שתזמין כוס יין משובח לארוחת צהריים במסעדה טרנדית במנהטן. אבל היא כמעט שברה לו את הלב כשביקשה רק תה קר. הפעם האחרונה בה פיינברג נגעה באלכוהול הייתה לפני 32 שנה, ואם הייתה מחכה אפילו עוד יום כנראה לא הייתה יושבת כאן כאשת עסקים מצליחה, אוכלת סלמון צלוי, עם תה קר כמובן, מוכנה לספר סיפור חיים שהיה נדחה על ידי כל אולפן הוליוודי בטענה שהוא פשוט מופרך. אבל הוא לא, זו חתיכת סאגה שהייתה באמת. קחו אוויר.

פיינברג, בת 63, נולדה בברונקס למשפחת מעמד ביניים רגילה למדי, אולי חוץ מהעובדה שאבא היה מבוגר בהרבה מאימא. כשסינדי הייתה בת 6 עברה המשפחה לפרברים מחוץ לניו־יורק, ושם התחיל הכל. "תמיד הרגשתי שונה מאוד מהמשפחה שלי", היא נזכרת, "כבשה שחורה. כולם היו עושים משהו ביחד ואני הייתי לבד בחדר. בגיל 8 התחלתי ללכת מתוך שינה, יצאתי מהבית באמצע הלילה, ואף אחד לא ידע למה. אני כמובן לא זכרתי כלום, הייתי מתעוררת עם כאבי ראש איומים".

ולמה זה באמת קרה?

"רק מאוחר יותר הבנתי שזו כנראה הייתה תגובה לכך שעברתי התעללויות מיניות בגיל מאוד צעיר ולא סיפרתי לאף אחד. היום אני יודעת עד כמה התופעה הזו נפוצה, אבל אז הייתי ילדה קטנה, לא ידעתי שזה לא בסדר".

סינדי גדלה בשכונה בחברת נערים בני גילה, כמעט ולא שיחקה עם בנות. "הסתדרתי איתם, שיחקנו יחד והכל היה בסדר. אחד מהם היה ממש חבר טוב, וכשהוא הזמין אותי ערב אחד אליו הביתה זו הייתה שגרה, אבל שם חיכו שמונה חברים שלו, שאנסו אותי בזה אחר זה".

פיינברג חזרה הביתה, שוב לא סיפרה לאיש, ושקעה לאט־לאט בעולם שאיש לא יכול היה להיכנס אליו. "הפכתי משותקת. נעלמתי, התחלתי לגנוב מחנויות. זה לא שהייתי צריכה את הכסף, רק רציתי תשומת לב. רציתי שלהורים שלי יהיה אכפת ממני".

פחדתי שייקחו לי את הילדות

היא הייתה בת 17 כשאביה הכיר לה את בנו של אחד מחבריו. "הוא נראה נחמד, התחלנו לצאת, ומפה לשם התחתנתי בגיל 18. בתוך־תוכי ידעתי שהוא אדם לא טוב, אבל אמא שלי מאוד רצתה שאתחתן איתו. ההורים שלי לא יכלו לשלוט בי יותר, הם רק רצו שאתחתן ואעזוב את הבית".

ומה עם קולג'?

"התקבלתי, אבל לא הלכתי. בגיל 20 כבר הייתה לי ילדה, הבת הראשונה שלי, שהיום היא בת 43. לא היה לי מושג איך מטפלים בתינוקת, הייתי ילדה בעצמי, והתחלתי לשתות. כל הכאבים וכל השנאה העצמית וכל הייאוש, הכל נעלם עם המשקה הראשון. לא היה אכפת לי שאני נשואה למישהו שאני לא אוהבת, נכנסתי שוב להריון, ואז הוא גם התחיל להרביץ לי".

לא דיברת על זה עם אף אחד?

"סיפרתי להורים, והתגובה היחידה שלהם הייתה 'למה גרמת לו להרביץ לך'. אפילו אמא שלי שאלה את זה. הייתי בת 24, עם שתי ילדות קטנות, נשואה לגבר מתעלל, ולאף אחד בעולם לא אכפת ממני. כשבתי הקטנה הייתה בת שנתיים, מצאתי את הכוח לעזוב אותו. עדיין הייתי חזקה מספיק כדי לסיים את הנישואים, אבל מצד שני זה נתן לי רישיון להידרדר עוד יותר".

בעלה השני של פיינברג היה ג'אנקי קשה, שהציג בפניה עולם שלם של סמים קיצוניים. "אושפזתי שוב ושוב, מצאתי את עצמי מבלה לילות מתחת לגשרים בקווינס, עושה סמים בשירותים ציבוריים ב־4 בבוקר".

איפה היו הילדות כל הזמן הזה?

"בדרך כלל עם בייביסיטר. כסף אף פעם לא הייתה בעיה בשבילי. תמיד היה לי מוסר עבודה גבוה ויכולת להצליח בביזנס. עבדתי בעסקי רהיטים כמו אבא שלי והייתי טובה מאוד בזה. אז במשך שמונה שנים עבדתי כל היום וחגגתי כל הלילה. לפעמים עזבתי את הילדות עם בייביסיטר שלא הכרתי, או שנהגתי איתן כשאני שיכורה. דברים פשוט נוראיים. הן היו בנות 8 ו־11 כשהתפכחתי, ומה שעשיתי להן עד אז רודף אותי עד היום".

את תחתית הבאר פגשה פיינברג בגיל 29, כשאביה מת מהתקף לב מול עיניה. זמן קצר לאחר מכן התקשרה לחברה ואמרה לה כי היא מתכוונת להתאבד. החברה הזעיקה את אמה, שהעמידה אותה מול מראה בחדר האמבטיה. "זו לא הייתה תמונה יפה", אומרת פיינברג, "אמא אמרה שהיא תיקח לי את הילדות, והאיום הזה עבד. יום אחרי נכנסתי לפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים ומאז לא נגעתי במשקה. זה לא אומר שבאותו יום הפכתי לחכמה, כי גם הבעל השלישי היה גבר נורא שרימה והותיר אותי מרוששת, אבל שוב נעמדתי על הרגליים. אף פעם לא הייתי קורבן, לא חשוב מה קרה. בכל יום קמתי מהמיטה והמשכתי. חליתי מאז פעמיים בסרטן, הבת שלי הייתה חולה גם היא, ועדיין לא נגעתי יותר באלכוהול. אני לא אדם דתי, אבל פיתחתי אמונה פנימית עמוקה שלא חשוב כמה גרוע הכל, אני אהיה בסדר".

למצוא להם את הדרך החוצה

ואכן, היא הייתה בסדר. את כל ניסיון החיים הכמעט בלתי אפשרי הזה הפכה פיינברג לעסק שגם עשה אותה אישה מבוססת מאוד וגם הציל חיים. "הבנתי שאני צריכה ליצור משהו שיבוא מתוכי. יכולתי להצליח בכל ביזנס, אבל הייתי חייבת משהו עם משמעות, דרך לעזור לאנשים אחרים שמתמודדים עם אלכוהול, סמים, מחלות נפש וטראומה. לפעמים חוץ מללכת לטיפול לאנשים האלה אין דרך החוצה".

פיינברג היא Sobering Coaching, "קואצ'רית למתפכחים", בהיעדר תרגום פחות מסורבל. החברה שלה, The Recovery Coach, מעסיקה 35 עובדים, ורשימת הלקוחות כוללת בעיקר את הצמרת הניו־יורקית. “כשהתחלתי כאן, Sobering Coaching היה עניין של לוס־אנג’לס, אף אחד בניו־יורק לא ממש ידע מה זה".

מה זה באמת?

"זה למעשה שירות ליווי לאנשים שנמצאים בתהליך גמילה. בהרבה מקרים הם בטראומה כל כך קשה, שהם פוחדים לצאת מהבית אפילו לקניות. רציתי להיות זו שעוזרת להם לצאת מהמצב התקוע הזה".

תני דוגמה.

"קיבלתי הבוקר אימייל ממישהו שאמר שהבן שלו פיכח 13 חודשים, אבל הוא רק הולך לעבודה ולא עושה שום דבר אחר. הוא פוחד לצאת מהדירה, אין לו חברים, הוא לא יכול ללכת לג'ים או לסופרמרקט, הוא לא יכול לארגן לעצמו לוח זמנים. אני אפגש עם הבחור ואחליט מי מהאנשים שעובדים אצלי מתאים לו. יש לי מוזיקאים, מדריכי כושר, מומחים למדיטציה, אני למעשה משמשת שדכנית בינו לבין העוזר המתאים. אחר כך הם ייפגשו ויכינו רשימה בסיסית של דברים שהם יכולים לעשות ביחד. בוא נלך לג'ים, בוא נעשה שופינג. יש אנשים שלא פותחים את הדואר שלהם שלושה חודשים. אנחנו לא פותחים את המעטפה בשבילם, אבל יודעים איך להביא אותם למצב שיפתחו אותה לבד. יש כאלה שממש יצאו מטיפול והם חוזרים לדירה שבפעם האחרונה שהיו בה היא הייתה מלאה בסמים. כל מי שיש להם בזיכרון בטלפון זה סוחרי סמים, אז אנחנו עוברים איתם על הטלפון 'תחסום את זה ואת זה ואת זה'. לפעמים הם צריכים מישהו שממש יגור איתם חודש, וגם את זה אנחנו מספקים".

אבל את לא זו שמבצעת את תהליך הגמילה עבורם.

"לא, אנחנו לוקחים אותם לפגישות הגמילה, עוזרים להם לבחור באיזו מסגרת יעברו את התהליך, אבל אנחנו לא עוסקים בגמילה, אנחנו לא אחראים על 12 הצעדים, זה תחום אחר לגמרי".

כצפוי, מדובר בעסק שרק השכבה העליונה יכולה להרשות לעצמה: 250 דולר לשעה ו־1,500 דולר ליממה. "זה לא זול", אומרת פיינברג, "יש לי אנשי עסקים, סלבריטאים, אנשים מפורסמים שפוחדים להיכנס לפגישה של אלכוהוליסטים אנונימיים, או לא יודעים איך לבחור ספונסר טוב ולא כזה שידליף סיפורים לתקשורת".

את הסיפור שלה תספר פיינברג בסוף החודש, כאשר תגיע לישראל כדי להשתתף בכנס "נשים בחזית" של האתר "סלונה". היא מתרגשת ועדיין לא לגמרי בטוחה מה תגיד. "אני יודעת שיש לי סיפור טוב, אבל הכי חשוב לי זה להעביר את המסר שנשים לא צריכות אף אחד, אנחנו יכולות לעשות הכל בעצמנו. אם יש לך מזל ומצאת אהבה אמיתית וגבר טוב, אז יופי, אבל זו לא צריכה להיות המטרה בחיים. היו לי את כל הסיבות בעולם להיות קורבן כל חיי ולא הסכמתי. היום אני ביחסים נהדרים עם הבנות שלי, יש לי שני נכדים שמכירים את סבתא סינדי כפי שהיא היום, והם התיקון שלי, ואני בשליטה מוחלטת על חיי. אני רוצה לספר על זה לנשים בישראל". •