זה סיפור שמתחיל בשתי לוויות, של נערה ערבייה ונערה יהודייה, שנרצחו בזו אחר זו אי שם בגליל. אבל "עונות מעבר" של דורית קלנר, שכבשה אותנו בספר הביכורים שלה "עמקפלסט", אינו סיפור עצוב, זה גם לא בדיוק מותחן, אלא בדיוק כמו שהיא בחרה להגדיר אותו - "רומן גלילי". כי לחיים באצבע הצפונית של המדינה יש קצב, שפה, אווירה וקסם משלהם, וכשלתוך השלווה הזו נזרק גפרור דולק של רוע, משהו מיד משתנה.
זה נהיה קצת אופנתי בזמן האחרון לכתוב סיפורים ערפיליים למחצה כאלה, שמציירים את הגליל כמחוז תעתועים שבין המציאות לדמיון - עדיין ישראל, אבל קצת אחרת - שהכל יכול לקרות בו. הטוויסט של קלנר על הנושא הוא שימוש בגיבורים שאינם בדיוק מקומיים או טיפוסיים. היא בוחרת לספר על אלה שהיגרו לגליל מהעיר הגדולה, חזרו לצפון בעל כורחם, כי משהו מושך אותם. או שמשהו רודף אותם.
קצין המשטרה סמיון, חוקר האירועים, שבבסיסם קנוניית נדל"ן מושחתת כלשהי, עלה לגליל כדי לטפל באמו החולה. סמיון הוא מלאך משמיים עם חולשות אנושיות, שבא לעשות את הדבר הנכון ותמיד יחשוב קודם כל על האחר. ונמצאת פה גם שירה, המורה היפהפייה לפילאטיס, שנסה מהעיר בחזרה לבית הוריה אחרי איזו הסתבכות רגשית לא נעימה ונחתה פה, ענוגה ונואשת, חולמת להמציא את עצמה מחדש ולא ממש יודעת איך.
לצד המהגרים האלה נמצאים המקומיים, דמויות רקע שקלנר מפזרת ביד רחבה, כמו ג'ורג', עורך הדין המצליח בעל השאיפות הנדל"ניות, או עדנה, אמה העגמומית של שירה. הם מופיעים בזה אחר זה, מקדמים את העלילה במילימטרים ספורים ומחכים לתורם. הסיפור הגלילי הזה לוקח את הזמן שלו, מתפזר לאיטו לרוחב, בין הטיפוסים והמקומות, לא ממהר להיסחף באיזו עלילת מתח הדוקה. כי לא פחות ממנה, ואפילו יותר, חשובים האנשים, היחסים, הרגישויות.
עונות המעבר של קלנר הן תקופות נדידה של אלה המנסים למצוא את עצמם, לגלות את עצמם, לחפש את דרכם בעולם. לכבודם, עשו את הדבר הגלילי - התאזרו בסבלנות.
• עונות מעבר / דורית קלנר. ידיעות ספרים, 350 עמ'
