בשבוע שעבר, בוושינגטון, שמעתי מאנשי מכוני מחקר הקרובים לאוזנו של ממשל טראמפ על כך שיוזמת השלום החדשה של הנשיא עומדת לקרום עור וגידים. בשבועות הקרובים, כך השמועות, היא תוצג בפני הצדדים. כל מה שהם יודעים, וכל מה שפורסם עד כה, מעורפל מכדי להתייחס ברצינות למתווה החדש. הנסתר, בינתיים, רב על הגלוי.

אבל צריך לומר את האמת. לא חשוב מה יהיו הפרמטרים של המתווה החדש, ברור במידה גבוהה מאוד של ודאות שהיוזמה החדשה לא תוביל להסכם. להפך, היא תעכב את הסיכוי להסדר, משום שעם כל הכבוד לטראמפ, הוא לא ימציא מחדש את הגלגל, וגם לא חשוב מה יציע לפלסטינים. התשובה שלהם ידועה מראש. לא בגלל שהתוכנית תהיה גרועה כל כך. לא בגלל שהיא לא תעניק להם מדינה. הם יגידו "לא" משום שזה מה שהם יודעים לומר. התוכנית היחידה עד היום שהם אמרו לה "כן" היא היוזמה הסעודית־ערבית.

יש ויכוח בנוגע למרכיב ביוזמה שעוסק בסוגיית הפליטים, שהיא הקשה ביותר. היו אפילו התבטאויות מצד מנהיגים ערביים כדי להבהיר שלא מדובר ב"זכות השיבה". פה ושם היו אפילו התבטאויות של מנהיגים פלסטיניים שהשתמע מהן ויתור על זכות שיבה המונית. אבל בזמן אמת, ליד שולחן המשא ומתן, הפלסטינים דחו כל יוזמה שלא כללה שיבה המונית. או, כפי שאמר נביל שעאת, לשעבר שר החוץ של הרשות ואחד מחברי צוות המשא ומתן: "אנחנו מתכוונים לשתי מדינות – אחת פלסטינית, ועוד אחת דו־לאומית". שעאת נחשב לאחד מהמתונים ביותר בהנהגה הפלסטינית.

לכן, כאמור, לא חשוב מה הולכים להיות קווי המתאר של יוזמת השלום מתוצרת ממשל טראמפ – התשובה הפלסטינית תהיה שלילית. קצת קשה להבין כיצד האנשים החכמים בצמרת הממשל האמריקאי, הקודם כמו הנוכחי, מתקשים להבין את העניין. גם הסכמה ערבית למתווה טראמפ לא תסייע. הרי הייתה בזמנו הסכמה ערבית משמעותית למתווה קלינטון, זה לא שיכנע את ערפאת. הוא אמר לא.

ייתכן שלפני שני עשורים היה אפשר להגיע לנוסחה של שתי מדינות לשני עמים. ב־1988 הכריז ערפאת, בלחץ אמריקאי, על הכרה בישראל כמדינה יהודית. שבע שנים לאחר מכן גובשה טיוטת הסכם ביילין־אבו־מאזן, שלא כללה זכות שיבה לתוך ישראל. אלא שזו היסטוריה. בשני העשורים האחרונים העמדה הפלסטינית הלכה והקצינה. הפלסטינים הפכו את שלילת ההכרה בישראל כמדינה יהודית לאחד מעקרונות היסוד שלהם.

וקרה דבר נוסף בעשור האחרון. מערכת אדירה של תעמולה פוסט ואנטי־ציונית, בעולם החופשי ובתוך ישראל, מספקת הצדקות לעמדה הפלסטינית ההולכת ומקשיחה. "צריך להכיר בזכות השיבה", מטיפים להם נציגי האליטות הפרוגרסיביות. עם עמדה כזאת מחזקים ה"מתקדמים" למיניהם את מחנה הסירוב הפלסטיני. משום שאם זה מה שאומרים להם האורי־אבנרים, בעולם ובישראל, מדוע שהם יציגו עמדה מתונה יותר?

בינתיים כל סיבוב של משא ומתן שנכשל רק מחזק את הימין הקיצוני בישראל, שמגחך על המאמצים להגיע לשלום. התוצאה איננה קיפאון. התוצאה היא עוד התרחבות של מפעל ההתנחלויות, ולא רק בתוך הגושים אלא גם מחוץ להם. הפלסטינים שואפים למדינה אחת גדולה. והימין הקיצוני, שיש לו נציגות בממשלה, הופך לזרוע המבצעת שלהם.

זה לא אומר שצריך להתייאש. זה רק אומר שבמקום עוד יוזמות שלום, ובמקום לחתור להסכם, שבנסיבות הנוכחיות אין שום סיכוי להשיג, יש צורך לחתור להסדר. לצורך העניין אפשר לאמץ חלק מקווי המתאר של יוזמות השלום שכבר הונחו על השולחן בעבר ולממש אותן, תוך יצירת הפרדה דמוגרפית (כולל הפסקה מוחלטת של בנייה ישראלית מחוץ לגושים), עם שליטה ביטחונית בבקעת הירדן ובנקודות ביטחוניות נוספות. “תוכנית המפקדים”, ששמה הרשמי "ביטחון תחילה", מציבה את קווי המתאר להסדר כזה.

ייתכן שביום מן הימים יבינו הפלסטינים שאמירת ה”לא” מובילה אותם מדחי אל דחי. אבל אין צורך להמתין להתפכחות. אין צורך לומר יום יבוא. צריך להביא את היום. אם לא הממשלה הנוכחית, אז אולי, רק אולי, הממשלה הבאה.