בשבוע שעבר הגיעו ארצה כ־100 מהגרים מ"בני מנשה", שהצטרפו ליותר מ־1,000 בני שבטם החיים בתוכנו זה מכבר. תוך שניים־שלושה דורות יתערבבו בדייסת הזהויות של החברה הישראלית, ורק סקרנים ישאלו אותם מהיכן הגיעו אבותיהם. העולים החדשים הללו נמנים עם אחד השבטים הרבים החיים במיזורם, המדינה המזרחית ביותר בפדרציה ההודית. בהשפעתם של מיסיונרים אנגלים קיבלו עליהם רוב תושביה את הדת הפרוטסטנטית, ומתוכם יצאה קבוצה שטיפחה אגדה על מוצאה משבט מנשה שהרחיק נדוד עד לקצווי אסיה.

באותו שבוע הודיעו השרים דרעי וארדן כי בדעתם לסגור את מתקן "חולות", לגרש מהמדינה את הכלואים בו או להעבירם לבתי סוהר. עיון בהבדל שבין הנקלטים והמגורשים ידגים מדיניות הגירה המבטאת מבוכה באשר לתכלית קיומה של המדינה ואופיה הרצוי.

מדינות אחרות ממיינות את הצובאים על פתחיהן לפי עקרון התועלת שעשויים המהגרים להסב למדינה הקולטת. יש המוסיפות לכך חוקי הגירה המושפעים מרגישות הומניטרית, ובמקרים אחדים הן מקבלות פליטים בני קבוצות אתניות שיש להן זיקה היסטורית לאוכלוסייה הקולטת. כך נוהגת גרמניה.

מטרתה של ישראל שונה: היא נוסדה כארץ מקלט ליהודים שרובם המכריע חי בארצות הנוצרים, אלא שמאגר היהודים האלה הושמד או היגר לעולם החדש, נטמע בגויים, מתמעט ודוחה את ההצעה הציונית. כיוון שהיהודים בישראל פוחדים לאבד את מעמדם כקבוצת הרוב במדינתם, הם מחפשים יהודים בכל אשר יימצאו, משדלים אותם להגר לכאן, ובעודם מתקוממים על גילויי אנטישמיות הם מפללים לכך שיהודי התפוצות יסבלו ממשברים כלכליים ומהחרפת האנטישמיות בארצות מושבם בבחינת "אמרנו לכם".

אגב, פתח מילוט מהסתירה הזאת מצאו הציונים הדתיים, וזה אחד ההסברים לכוח משיכתם. לפי השקפתם, האנטישמיות היא רק צליפות השוט שבעזרתו מדרבן אותנו אלוהים להגשים את ייעודנו ולהנהיג את העולם לקראת גאולתו. לגביהם הצו האלוהי הוא ההצדקה לציונות, ואין צורך בצרת היהודים כדי להצדיקה.

כיוון שתהליך "השיבה" לא מתחולל במהירות המצופה, מפני שהאנטישמיות והמצוקה הכלכלית אינן די חריפות, התאימה ישראל את "חוק השבות" לצרכיה הדמוגרפיים וקלטה מאות אלפי אנשים מברה"מ שאינם יהודים אבל נטף "דם יהודי" בעורקיהם, או שהם נשואים לכאלה. אלמלא "הבעיה הדמוגרפית" ספק אם הייתה המדינה הנשלטת על ידי נוטרי ההלכה מתירה להם לבוא לכאן, ויש להניח כי אלמלא הבעיה הזאת לא הייתה מכירה ביהדותם של עולי אתיופיה ובוודאי לא הייתה פותחת את שעריה בפני קרוביהם שהתנצרו מרצון או מאונס. גם "בני מנשה" הגיעו ציונה על כנפי הפחד הדמוגרפי. לכך התלוותה תשוקתם הרומנטית של רבנים אחדים לאתר את השבטים האבודים החיים מעבר לסמבטיון ו"להשיבם לכור מחצבתם" באמצעות גיור אורתודוקסי.

התניית הזכות להגירה בגיור אורתודוקסי לא הוצבה בפני יוצאי ברה”מ, שמניעי ההגירה של רובם לא היו נאצלים כמניעי "בני מנשה". הללו התייהדו ועלו מחמת אמונה תמימה באגדת מוצאם הקדמוני, ואילו מאות אלפי “הסובייטים” לשעבר שאינם יהודים הגיעו לכאן מסיבה דומה לזו שהניעה את האפריקאים – הרצון לשפר את מצבם הכלכלי.

ננסה לעשות סדר בחוקים ובתקנות: גויים מאפריקה מגורשים ונכלאים, קרוביהם המתנצרים של יהודי אתיופיה מתקבלים לאחר עינויי המתנה הנמשכת שנים רבות, גויים מאירופה מתקבלים בברכה לאחר חקירה בדבר זיקתם המשפחתית ליהודים, וגויים מהודו מתקבלים לאחר שהתאמצו והתגיירו. לא צדק ולא חוזק הזיקה להיסטוריה ולתרבות היהודית מנחים את מדיניות ההגירה, אלא כמות הפיגמנטים בעורם של הרוצים להיכנס לכאן. ההגירה לישראל קלה יותר ככל שצבע העור בהיר יותר.