את יצחק אהרונוביץ', הקפטן האגדי של אוניית המעפילים "אקסודוס", הספידה אחת מנכדותיו. "סבא", אמרה, "אני היום בת 23 וסטודנטית באוניברסיטה. כאשר אתה היית בן 23, הבאת לארץ ישראל אלפים, שורדי שואה לרוב, שהגיעו כדי לחזק את היישוב היהודי. זהו ההבדל בין אז להיום".

אז, לפני 70 שנה הגיעו ארצה בתוך שנתיים 64 ספינות במסגרת עלייה ב' עם למעלה מ־120 אלף מעפילים. אני, ששרדתי את אושוויץ וכמה מחנות אחרים, הייתי פעיל במבצע נדיר והיסטורי זה. ב־1947, יחד עם שורות ארגון "הבריחה" שהיה ארגון משנה של המוסד לעלייה ב', החלטתי גם אני לעלות ארצה. במעשה זה שלי נרקם הקשר המיוחד בין הספד נכדתו של אהרונוביץ' לאירוע שבו השתתפתי אתמול במוזיאון השואה בפריז.

כי מפריז יצאתי אז כדי להצטרף למאבק על זכותו של העם היהודי לשוב למדינתו לאחר שגורשנו ממנה על ידי הרומים לפני קרוב לאלפיים שנה. עליתי על הספינה אשר כעבור זמן קצר הפכה למפורסמת ביותר מכולם, אקסודוס. מפקד המבצע, יוסי המבורגר (יוסף הראל), צירף אותי ביום הראשון לצוות של האונייה יחד עם אהרונוביץ', וכך נשארנו ידידים במשך עשרות שנים עד ששניהם הלכו לעולמם. אתמול במוזיאון "ממוריאל" בפריז שבו נערך יום לכבודי חשבתי רבות על אותם שני ידידים וגם על כל המעפילים מלפני 70 שנה שסייעו לבנייתה של הארץ.

כבר למעלה מ־60 שנה שבהן אני מספר על השואה ועל ישראל ברחבי תבל. על כך זכיתי לאותות ולכיבודים רבים מכל עבר: מלגיון הכבוד של צרפת ועד לדוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה והנאום השנה בניו־יורק באסיפה הכללית של האו"ם לרגל יום השואה הבינלאומי. אך הטקס שעשו לכבודי בפריז, והסרטים התיעודיים שאחד מהם מוקדש לחיי, ריגשו אותי יותר מהכל. חשתי שזה אירוע מיוחד עבורי ויותר מכל עבור חבריי שכבר אינם.