לקראת סיום "שש עם" שודר אייטם על מבזקנית בגלי צה"ל, שציחקקה במהלך עדכון על צוות אוויר של חיל הים האמריקאי שצייר איבר מין זכרי בשמיים. מדובר באחד מסוגי האייטמים הפופולריים בכל כלי התקשורת המרכזיים (עיתונים, אתרי אינטרנט וטלוויזיה): קריין או קריינית נשנקים, מתבלבלים ולעיתים גם פורצים בצחוק, והמדיה מדווחת על כך באגפים היותר משוחררים שלה, מתוך הבנה שטעויות כאלה משעשעות את הצרכנים. ומכיוון שהסיפור חוזר על עצמו אחת לתקופה, מעניין לבחון מה מבדר אותנו בזה.
הבסיס לכך הוא הרצינות התהומית שבה אנו תופסים את המושג "חדשות". עוד בטרם נוצרנו מלמדים אותנו שמסביב מתרחשים אירועים חשובים ודרמטיים, ואנשים נורמטיביים צריכים להיות ערים לכך. לכן על מי שמתווך לנו את המידע הזה מוטלת אחריות כבדה ועצומה. בלעדיו לא נוכל לממש את הציפייה החברתית מאיתנו: לדעת מה קורה בעולם.
הטלוויזיה שיכללה והעמיקה את המסר הזה: לדרישות הווקאליות האלמנטריות (טון קורקטי, צבע קול ועוד) נוספו קריטריונים ויזואליים (חליפות, עניבות, איפור), ומהם נגזרו תכונות ערכיות (אמינות, יושרה וכו'). בעידן המסך הקטן ה"חדשות" הפכו למיצג וההגשה שלהן לפרפורמנס, שכל חריגה ממנו יוצרת ריאקציה. פה טמון סוד המגנטיות של הפאשלה: היא מוציאה את ה"חדשות" מהחדשות. והמבזקנים ששוגים כמו כופרים בכללי הטקס, שלפיהם זכות התגובה האנושית שמורה למאזינים ולצופים אבל לא להם.
אבל למה בעצם? הרי מלכתחילה המהות של פרשת הפין ברקיע אינה דומה לפריצת דרך במו"מ המדיני או חלילה לפיגוע קטלני. מי שמצאו לנכון לשבץ את הידיעה ראו לנגד עיניהם רק את הערך ההומוריסטי שלה. אולי, אגב, הם נזכרו ב"חוליגן אמריקאי", פארודיה חביבה אך מייגעת של נטפליקס, שעוסקת בתיכוניסט הנחשד בריסוס גרפיטי של איברי מין על מכוניות המורים שלו.
לא במקרה הטקסט הרדיופוני נעזר בביטויים כמו "הזדקרות בשמיים", "פליטת מנוע סילון" ו"הקישוט הזכרי". כל הרעיון — הילדותי כשלעצמו — היה לדגדג את המאזינים בבית השחי.
הקטע הוא שגם לקריינית אחינעם בר יש בית שחי. אז היא צחקה כי זה באמת די מצחיק. וכשמאזינים לה ב"שש עם", כשברקע ניתן לראות את האקט השטותי להחריד של אותו צוות אוויר, זה אפילו עוד יותר קורע.
למעשה, די משמח להיווכח שעדיין ישנם כאלה שלא מאפשרים לרובוטיוּת המובנית של מקצוע הקריינות לקלקל פאנץ' נהדר. עם כל כך הרבה חדשות מדכדכות, מטרידות ואבסורדיות, לא יזיק אם יותר קריינים וקרייניות ירשו לעצמם להזכיר לנו מדי פעם שגם הם בני ובנות אדם.
בקטנה: הפרק הראשון בסדרת הכתבות של עקיבא נוביק בערוץ עשר על "דתיי הרצף" — כינוי מדויק בהרבה מ"הדתל"שים" — הסביר שישנם גברים ונשים בציונות הדתית שניצבים על ספקטרום נזיל למדי בכל הקשור לשמירת תורה ומצוות. אולם נוביק התמקד בהיבטים המעשיים של אותו ספקטרום — מאכילה במסעדות לא כשרות ועד קיום יחסי מין לפני החתונה — ולא בתפיסת העולם שמאחורי הגמישות הזו, כלומר מהו בעצם הרציונל שלה, כיצד היא התפשטה ובמה היא שונה מהרפורמיוּת, למשל. אנחנו מבינים ש"דתיי הרצף" מרשים לעצמם לחרוג מהבינאריות של "דתי" או "חילוני"; אולי בהמשך גם נבין למה.
