בספרה "שרה גיבורת ניל"י" עסקה דבורה עומר, בין השאר, במשולש הרומנטי שנוצר בין שרה אהרונסון, אחותה הצעירה רבקה ואבשלום פיינברג שנשא את רבקה לאישה. כעת מתברר שלמערכת היחסים הזו הייתה גם צלע נוספת — לוי (ליובה) יצחק שניאורסון, חברו הטוב של פיינברג ומי שגם הגה את שם המחתרת.
בפנקס נדיר, שנשמר כבר 40 שנה בספרייה הלאומית, נחשפים עתה שירי אהבה שכתב שניאורסון לשרה אהרונסון, אך ככל הנראה מעולם לא העז להציגם בפניה.
אהרונסון השתלבה במחתרת ניל"י (נצח ישראל לא ישקר), שהקימו אחיה אהרון וחברם אבשלום פיינברג, ושפעלה ביישוב העברי בתחילת המאה הקודמת במטרה לגרש את העות'מאנים ששלטו בארץ ישראל. כשיצא פיינברג למשימה בשליחות ניל"י נותרה אהרונסון, יחד עם שניאורסון, בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, ושם ככל הנראה התאהב בה.
"רועד הכינור, בוכה החליל/ מחפש לו דרך, בוקע לו שביל/ חודרים אל הנפש הנימים הדקים/ נושאים את הנפש לשיא — מרחקים", כתב שניאורסון בפנקסו, תחת הכותרת "לשרה".
בשיר אחר שמוען אליה כתב: "יש עולם גדול בתוך נפשך, יש יופי כזה, יש שבלול שאין את יודעת בעצמך — אנוכי אבוא ואגלה לך את זה. כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית המקדש שלי".
"שניאורסון לא פירסם דבר", הסביר ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית. "הוא כתב המון לעצמו. הכל למגירה".
