כל אבא תמיד טוען שאבא שלו היה הרבה יותר קשוח ממנו. "אם הייתי מדבר אליו כמו שאתה מדבר אליי, מה שהוא היה עושה לי..." הוא משפט מפתח באבהות. ומדי דור הפער הולך ומחמיר. לפעמים אני מנסה לדמיין מה הם אמרו לפני עשרה דורות: "אבא שלי ירה בי חץ כי הערתי אותו מהשינה בצהריים, אני אבא רכרוכי, אני רק מוכר אותך לעבדות". מצד שני אני מבטיח לכם שאנחנו מגדלים היום את הדור הכי חלש בתולדות המין האנושי. מדובר בילדים מקסימים עם סף שבירה נמוך במיוחד: "אבא, אני לא נוסע לברלין. אין וויי־פי במלון". ילדים הולכים לפסיכולוג בגיל שבע ואומרים לו, "מה אני אספר לך על הילדות שלי?" ואתה מת להגיד לו: "חבר, הילדות שלך עוד לא התחילה אפילו. תצבור חוויות קודם ואז תיכנס לאנליזה". סבא שלי עלה לארץ ישראל מתימן בגיל חמש וחצי לבד, אני לא מגזים פה, זה אמיתי. הוא הגיע ברגל, השאיר פתק להורים שלו "זזתי" והלך. הילד שלי בגיל תשע ואסור לו לחצות כביש לבד. אם הוא היה מהגר הוא היה צריך משמרות זהב בכל כביש מתימן ועד ארץ ישראל.

יש לי אינטליגנציה רגשית יחסית גבוהה לגבר. בחדר של גברים אני נחשב גאון. מצד שני ביחס לכל אישה ממוצעת אני חצי אידיוט, אימבציל גמור. אני מעריץ את אשתי ואת היכולת שלה לנתח סיטואציות רגשיות ולהגיד משפטים כמו, "גיסתך מעלה את התמונה שלה עם הילדים בווטסאפ המשפחתי רק בשביל שאחותך הרווקה תאכל את הלב". "למה?" אני שואל בקול מעריץ. "איך אתה לא מבין, זה נקמה על זה שאחותך ביקשה מלח כשהיא אכלה את הקיש בצל שהגיסה הביאה בארוחה האחרונה". היכולת של נשים להבין פוליטיקה הופכת את 'בית הקלפים' ו'משחקי הכס' לשרבוט של ילד בגן חובה. אני ניסיתי לגדל את הבן הקשוח שלי עם יכולות גבריות רגשיות משופרות. הוא היה מהילדים החמודים האלה שהיכולת שלהם להביע רגשות התפתחה למשפט אחד שהוא אומר כשרגשות מציפים אותו, "לא יודע". מ"איך הלך לך בגן?" ועד "איך אתה מרגיש על זה שסבא נפטר?" "לא יודע", הייתה התשובה. אז פעמיים ביום הכרחתי אותו לעמוד מולי, להחזיק לי את הפנים בשתי הידיים הקטנות שלו, להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי, "אבא, אני אוהב אותך". כאימון רגשי. יום אחד נשים ייהנו מהרומנטיקן שגידלתי והן אפילו לא תדענה למי הן צריכות להגיד תודה.

נשים לא מבינות כמה זה קשה להיות גבר. ראיתי לא מזמן ראיון עם ג'ורג' קלוני ובראד פיט, ושניהם מספרים כמה נשים הן הדבר הכי נפלא בעולם, כמה הן נחמדות, כמה הן תמיד מוארות. מצד שני כשאתה רואה מישהו שנראה כמו חיבור של, נניח, גולום ושרק ושהקליט שיר בשם 'נשים נשים שק של נחשים' אתה מבין שכל אחד מהם חווה חוויה אחרת עם המין השני. איזה אישה אי פעם חשפה את הצד העצבני שלה מול בראד פיט? מישהי פעם צעקה עליו כי הוא איחר? כל מה שהוא שמע זה "תנו לבראד לשבת, שמישהי תביא לבראד משהו לשתות. בראד, קר לך? קח את המעיל שלי חמוד".

כישרון מורכב בעיקר מחריצות. אני לא הראשון שאומר את זה אבל זה משהו שתמיד שווה לחזור עליו. בסופו של דבר, 90 אחוז מהעניין זה להגיע לעבודה בזמן ואז לעבוד הרבה שעות. לא בבתי קפה, לא במשרדים בתל־אביב שכולם מדברים עם כולם ומרכלים. לבד, בחדר סגור מול המחשב, לכתוב בדיחות. וזה נכון לכל תחום וגם לגדולים ביותר. מה שמבדיל את לברון ג'יימס מכל שאר השחורים בגטו שהגיעו ל־2.20 מטר גובה זה שהוא פשוט הגיע למגרש יותר מהם ואולי גם שהוא היה אלרגי לקראק. הדבר השני שצריך כדי להצליח זה להיות נחמד. כן, אני יודע מה תגידו. יש כל כך הרבה אנשים חולירות שהצליחו. אנשים בתעשייה שלי שהם ממש לא נחמדים ועדיין התקדמו. זה נכון, אבל תמיד צריך לחשוב לאן הם היו מגיעים אם בנוסף לחריצות שלהם הם גם היו נחמדים. תקרת הזכוכית של הכישרון שלך נקבעת בכמה אתה בן־אדם.

ספרי ילדים של פעם לא לקחו שבויים. הם היו סרטי אימה קצרים. האחיות של סינדרלה כלאו אותה בחדר שלה והפכו אותה לשפחה ואז ניסו לרמות את הנסיך שישכב איתן. הזאב אכל את סבתא ואז את כיפה אדומה ואז הצייד שחט אותו. זה מרחץ דמים כמו בסוף סרט של טרנטינו. היום מרחמים על הילדים - הכי קשה זה סיפור על בובה שהלכה לאיבוד מתחת למיטה. ילד ששכח לצחצח שיניים. ילדה שלא אוהבת ספגטי. האמת היא שילדים הרבה יותר קשוחים מההורים שלהם, כי עוד לא סיפרו להם שהם אמורים לפחד. ב'הגמד משה ומכונית הממתקים' הלכתי צעד אחד קטן חזרה - גונבים לגמד את המכונית והוא מגלה שהחברים שלו בגדו בו. זה עוד לא 'הסנדק' אבל זה התחלה.

מישהי שראתה את ספר הילדים שלי בחנות שאלה אותי אם זה לא בעייתי. ספר שמעודד את הילדים לאכול ממתקים. אמרתי לה שהיא הפכה את סדר העניינים - הממתקים מעודדים את הילדים לקנות את הספר שלי. פוליטיקלי קורקט זה כמו שפמים ומכנסי פסים שמתרחבים בשרוולים, אנשים בעתיד לא יבינו איך נפלנו קורבן לאופנה הנוראית הזאת.

הורים מתקשים לקבל את העובדה שהילדים שלהם גדלו. ושהדבר המרכזי שזה אומר עליהם, זה שהם לא שמים עליהם קצוץ. שיפוטיות של הורים זו הבעיה המרכזית ביחסים בין הורים לילדים. החלטתי שברגע שהם מגיעים לגיל 18 אני מפסיק לשפוט אותם. אני פשוט יושב ומקשיב למה שהם אומרים כשהם מנסים לבחון את הגבולות שלי ומגיב בהנהון וחיוך דבילי. גם אם הבת שלי אומרת לי, "אני רוצה לנסוע בטרמפים למצדה עם חברה אחת, עם שני אחוז בסוללה בטלפון, לצאת בשתיים בלילה, ולהגיע לשם בחמש בבוקר לראות את הזריחה ומיד לחזור עם משאית שתעצור לנו על כביש הערבה. אנחנו לא לוקחים אוכל או כסף, כי זה חוויה, ואני אלבש את הבד הקרוע מלא החורים שמסתיר שני אחוז מהגוף שלי". איך אמא שלי הייתה מגיבה? מוציאה את הרובה הישן של אבא שלי, סוגרת את הדלת ולא נותנת להן לצאת. אני מחייך ואומר - תשלחי לי סלפי מהירידות של סדום במשאית, ואז מסמס לאשתי שאפשר להכניס ילד אחר לחדר שלה. בתור הורה אתה צריך להבין שאתה לימדת אותם על אחריות ובטיחות והם שמעו אותך היטב וחשבו שאתה מטומטם. הדבר היחידי שאפשר להתנחם בו זה הידיעה שיום אחד להם יהיו את הילדים שלהם והם יעברו את אותה ההשפלה.

עד לפני כמה שנים אנשים היו מכים את הילדים שלהם. על כל דבר. הילד לא אכל את האוכל עד הסוף בצלחת - חגורה. הילד לא הכין שיעורים - חגורה. אבא קיבל חגורה חדשה וצריך לרכך אותה, הילד הוא המשטח. עד לפני כמה שנים אנשים גם עישנו בטיסות, אמנם רק מאחור, אבל לעשן הייתה נטייה מוזרה למלא את כל המטוס וכולם חלו בסרטן. דברים כאלה משתנים וטוב שכך. אז לכל הגברים המוטרדים מהשינוי החברתי - גברים עדיין יוכלו ללבוש חלוק מגוחך ממשי, להיכנס לחדר, לשלוף את מה שבא להם, אבל אך ורק מול אישה או גבר שיסכימו לזה, ועדיף בקול רם. אחד הטיעונים שאנשים משתמשים בהם כדי לשכנע שהטרדות מיניות זה רע, הוא משחק דמיון מטריד כשלעצמו: הם אומרים, תחשוב שהיו עושים את זה לבת שלך. אבל האמת שאפשר לחשוב על טיעון יותר פשוט, תחשבו שהיו עושים את זה לכם. אם אלכס גלעדי היה נכנס לסלון ומבקש מכם לדבר אל איבריו המוצנעים. לא משהו, לא?

אהבה מגדירה את האושר שלך בחיים. אין באמת רגש אחר ששווה כמו האהבה, חוץ מאולי ההקלה שאתה מרגיש כשהרופא אומר לך שהכתם בצילום זה לא גידול, אלא רוטב חרדל שנשפך לטכנאי על הלבלב שלך בטעות. אנשים שנשבר להם הלב אומרים לפעמים שהם ויתרו על האהבה, שזה בעצם אומר שאם ראית סרט אחד גרוע אז מהיום אתה תלך לקולנוע, תעמוד בתור, תשתה את הקולה ותאכל את הפופקורן שייתקע לך בין השיניים, אבל לא תיכנס יותר להקרנה. החיים זה כל מה שקורה לך בין רגע אחד של אהבה למשנהו. אין באמת משהו אחר.

אין דבר יותר נפלא מלתת עצות. אתה אף פעם לא מרגיש יותר חשוב מאשר כשמישהו מקשיב לעצות שלך. זה קצת כמו לתת הערות לתסריט, אין לך שום אחריות לתוצאה: "אולי כדאי באמת שתעבור לגור בצפון רמת הגולן, ספר לי איך זה יסתדר לך מבחינת תעסוקה ובדידות". הורים נוטים לתת לילדים שלהם עצות שמבוססות על ניסיון החיים שלהם - הם חושבים על מה שהם היו עושים ואז אומרים לילד לעשות ההפך. "לך לבית ספר, תתפוס את הילד שנשאר שנתיים כיתה שמאיים עליך, ותגיד לו שאם הוא יתעסק איתך אתה תפרק אותו" - אבא, ספר לילד את האמת, איך בילית את כל החטיבה בשירותים מסתתר מיוסי חלפה. "את חייבת להשקיע בלימודים, זה יותר חשוב מהחבר שלך", אמרה, מול העיניים שלי, האישה שבגיל 17 נכנסה להיריון וברחה מהבית עם גבר נשוי. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ייהנו בהכרח מהחיים שלהם, אנחנו מעדיפים שהם יגשימו את כל הדברים שלנו היה בלתי אפשרי לממש. הדרך הכי טובה לתת עצות למישהו זה לשאול אותו כמה שאלות ולהבין מהן מה הוא באמת רוצה לשמוע, ואז להגיד לו את זה.

גברים איבדו את כל מה שהגדיר את הגבריות שלהם. אסור לצוד, אסור לאכול בשר יותר מפעם בחודש, אסור לקלל, אסור להפליץ בחברה, מלחמות מתרחשות עם טילים מרחוק, אין כבר חרבות, דורשים מהם להסיר שיער, הם לא בונים ומפרקים דברים כמו ההורים שלהם, הם עובדים במשרד שבו מקלידים קוד במקרה הטוב. במקום להדליק מדורות בלילה, הילדה מחזיקה ביד את השלט של הטלוויזיה ולא נותנת להם לראות ליגת האלופות. בקרוב הרכב ייסע מעצמו, וגם הנהיגה תבוטל. הדבר היחידי שנשאר לגבר זה להדליק את המנגל. בגלל זה כשאירוע הדלקת המנגל מתרחש, כל הגברים נאספים ומסתכלים בקנאה על המדליק. לכל אחד מהם יש עצה, וכל אחד מהם מרגיש צביטה על הגבריות שנלקחה ממנו. פעמיים בשנה אני וכל החברים שלי מהצוות במגלן יוצאים לבד למדבר לשחק בגברים. אנחנו נוסעים בג'יפים, מנסים לחצות מעלה לא עביר, אנחנו נתקעים בשמחה, ואז מחליפים גלגל ביחד בלי חולצות. בערב אנחנו מבשלים ארוחה של גברים - רק בשר ודגים, עם סיר פויקה, שהוא המאכל הכי גברי - פשוט מכניסים הכל ובסוף לא שוטפים את הכלי אלא שורפים אותו הפוך על המדורה. אנחנו לא מתקלחים, ואנחנו דוהרים במדבר מייללים לכוכבים ומדברים על הדבר היחידי שגברים אמיתיים אוהבים לדבר עליו - על הנשים שלנו.

רשף לוי הוציא עכשיו את ספר הילדים 'הגמד משה ומכונית הממתקים' ורץ עם מופע הסטנד־אפ שלו בכל הארץ