"בטקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג נשאתי את דגל ישראל בכבוד גדול, הלב שלי כולו נרגש באולימפיאדה השלישית שעשיתי, הכל על מנת להגיע למעמד הזה. הייתי הספורטאי שכולם רצו להיות לידו, זה שנהנו מההצלחה המקצועית שלו, זה שהציל את המשלחת לאולימפיאדת סידני עם המדליה ביום האחרון. אבל אז אתה מגיע לגיל שאתה פורש, פתאום אתה מרגיש שאתה במעמד של עובד זר, שאתה כלום ונאלץ לעזוב את המדינה שלך, שאף אחד ממנה לא ניסה אפילו לבדוק מה קורה איתך כבר שנתיים וחצי".

רק שמונה ספורטאים ישראלים זכו במדליות אולימפיות. אחד מהם, מיכאל קולגנוב, נאלץ לעזוב את הארץ אחרי שהיה מובטל מספר חודשים, ועכשיו הקיאקיסט שזכה במדליית ארד בסידני 2000 מאמן את דור העתיד של גרמניה, מעצמה עולמית בענף הזה.

גרמניה זכתה ב־70 מדליות אולימפיות בקיאקים (מקום שני רק לאתלטיקה עם 80), כולל שבע (ארבע מהן מזהב) במשחקים האחרונים בריו. ברחבי המדינה קיימים שבעה מרכזי אימון מקצועניים, חמישה מהם במזרח ושניים במערב, שבהם מתאמנים הכישרונות הגדולים ביותר בגרמניה. קולגנוב הוא אחד המאמנים הראשיים במועדון שממוקם בנמל של קרלסרוהה, ובו עשרות ספורטאים מקומיים.

תשעה קיאקיסטים יצגו את ישראל במשחקים האולימפיים, המוצלח ביותר היה כמובן קולגנוב. למדליית הארד ב־500 מטר בסידני צריך להוסיף זכייה בשתי אליפויות עולם ב־200 מטר ובשתי אליפויות אירופה ב־500 וב־1,000 מטר. מאז ההופעה שלו בבייג'ינג 2008 לא הגיע אף קיאקיסט ישראלי לאולימפיאדה. למרות זאת, לפני שנתיים, כשהוא בן 41, מצא עצמו עוזב את המדינה במקום לפתח את הענף הגווע.

קולגנוב עם חניכיו בקרלסרוהה | צילום: ראובן שוורץ

קולגנוב יצא לגרמניה עם אשתו, שעובדת כקוסמטיקאית עצמאית, ובנו שלומד בכיתה ג', בעוד בתו הבכורה נותרה בארץ על מנת לשרת בצה"ל. "לא מצאתי תעסוקה, הייתי מובטל. במקום להשתמש בי כדי לקדם את הענף נאלצתי לעקור את עצמי מהמדינה שלי. מאולימפיאדת בייג'ינג לא מצאתי את עצמי, עבדתי פה ושם, לא משהו שרציתי. עוד ניסיתי פוליטיקה בעיריית טבריה, אבל זה גרם לי רק לנזק. מצאתי עצמי שולח קורות חיים ואף אחד לא מתייחס אליי", הוא אומר בכאב רב.

בשלהי 2015 קולגנוב עזב את ישראל. "הרגשתי רע מאוד ברגע שעליתי על המטוס לגרמניה והשארתי את החיים שלי מאחור. אילצו אותי לעזוב את המדינה, לא הייתה לי ברירה. אי אפשר היה להמשיך לחיות בישראל, כל הכסף שחסכתי כספורטאי נגמר לי לאט־לאט. אף אחד מהוועד האולימפי או מאיגוד הקיאקים לא התעניין רגע אחד במה שקורה איתי. להפך, הם שמחו שסוף־סוף עזבתי אותם, חיכו לזה".

איפה אתה טעית?

"עשיתי הרבה טעויות, אולי המשכתי יותר מדי להיות ספורטאי שהיה צריך לקבל תנאים מיוחדים. כואב לי כל לילה בלב שאחרי כל מה שעשיתי אני מוצא את עצמי לבד ללא כלום. בגללי היו תקציבים לאיגוד הקיאקים או לוועד האולימפי. בכל פעם שחזרתי עם הישגים ששווים כסף, הייתי הארנק של כל המשרדים, שבסופו של דבר זרקו אותי ללא התחשבות. כשאתה לובש את החליפה של הספורטאי אתה לא חושב הרבה. אתה דפוק, משוגע, רוצה רק להעביר אימונים ולאכול, הרי רק השרוטים מגיעים לטופ האמיתי. אם הייתי חושב בזמן שהייתי ספורטאי, לא הייתי מגיע לשום הצלחה".

קולגנוב מספר כי בשנה האחרונה בארץ, במהלכה לא מצא עבודה ולא קיבל כל סיוע, הוא החל לבזבז את הסליק הכספי האחרון שלו. "כשעזבתי עוד היה לי כסף, מה שהצלחתי לשמר עד 2008 כשהייתי ספורטאי ברמות הגבוהות ביותר, אבל לא יכולתי יותר לבזבז, כל הזמן מינוס בבנק. חתרתי בשלוש אולימפיאדות, 15 שנה בשביל ישראל, אבל זו מדינה שבה ספורטאי פורש לא מקבל פנסיה, הדבר הכי בסיסי. הרי בוועד האולימפי לכל עובד – אם זה מנכ"ל, איש תחזוקה או לא משנה מי – יש פנסיה. ספורטאי אולימפי בישראל שעשה הכל מסיים את דרכו ומבחינת המערכת הוא אפס, לא דואגים לו בחוץ. תבדוק במדינות אחרות מה המעמד של ספורטאי אולימפי. בישראל רק מדברים, כל שר עושה הרבה רעש ולא יוצא מזה כלום".

לפני העזיבה לגרמניה קולגנוב דיבר על חזרה תוך שנה, אבל נראה שהוא שינה כיוון. "יש לי דרכון ישראלי ולא משהו אחר, אבל אין לי מה לחפש יותר בארץ. אין לי תעסוקה. בדיעבד עשיתי טעות שהמשכתי להיות ספורטאי, הייתי צריך ללמוד או ללכת למערכת יציבה כמו משטרה או צבא. ספורט בארץ זה במקרה הטוב תחביב".

אז כבר לא תחזור לישראל?

"בשביל מה יש לי לחזור ארצה? להיות שוב מובטל, לבקש כסף מהמדינה או טובות מאנשים שייתנו לי למצוא מקום עבודה? 15 שנה נתתי את כולי, את הגוף שלי, ניתוח בגב שעברתי מכספי האישי, ובסוף מצאתי את עצמי בלי ברירה עוזב את המדינה. יש עוד ספורטאים כמו מאטוסביץ' שנגע במדליה ונאלץ לעזוב לקנדה, כך שמדובר בתרבות ספורט ירודה מאוד".

קולגנוב ממשיך: "יש לי שק של מדליות, אין תחרות גדולה שלא זכיתי בה, הייתי אלוף העולם ואלוף אירופה, זכיתי במדליה אולימפית. אין מי שיבין כמה המדליות עלו לי בחיים, בבריאות, בזמן ובכסף, אבל השק הזה זרוק באיזה ארון, אולי אראה אותן לנכדים שלי. במקום להתפאר בהן, המדליות קבורות באיזה מקום, כי אין לזה משמעות בעיני אף אחד, מלבד משפחתי".

מה המסר שלך למדליסטים האולימפיים הבאים?

"זה סיפור עצוב. מה שקרה איתי זו בדיוק הדוגמה לספורטאים צעירים, שהחלום שלהם הוא להגיע לפודיום במשחקים האולימפיים, אבל מה העתיד? את אריק זאבי העיפו מאיגוד הג'ודו וכולם יודעים איזה ספורטאי גדול הוא, גל פרידמן הוא האלוף האולימפי היחיד בישראל והוא לא מאמן באיגוד או משהו כזה".

איך הגעת לג'וב בגרמניה?

"יש לי חבר שמכיר אותי הרבה שנים ואת היכולות המקצועיות שלי, והוא הציע לי להגיע לשם".

איך נראה סדר היום בעבודה שלך?

"אני עובד שמונה שעות ביום, לא כולל מחנות אימונים, תחרויות ועוד. אין לי רגע לנשום. בגרמניה 95 אחוז ממאמני הקיאקים לא מקבלים שכר, רק בשבעה מועדונים מקבלים כסף, וקרלסרוהה הוא אחד מהם. תבין, יש פה איזה 400־350 מועדוני קיאקים, באליפות גרמניה משתתפים 160 מהם. אני מתמקד כרגע בנוער עד גיל 18, יש לי בקבוצה ארבעה חותרים שנחשבים לטובים בגרמניה".

מאמן קיאקים בארץ יכול להסתדר?

"ממש לא. בארץ אתה חייב עוד עבודה, להיות מורה למשל. מאמן קיאקים בישראל מרוויח 2,500־1,000 שקל, בגרמניה זו עבודה ממשית, משרה מלאה. עם שכר כזה אני יכול להסתדר, לשכור דירה ורכב".

ואיך החיים בקרלסרוהה?

"קר מאוד. זו השנה השלישית שלי בגרמניה, יש קשיי שפה, אני כבר זקן ללמוד שפה חדשה, ויש גם את העניין המנטלי. הבן שלי ואשתי לפחות רואים אדם שמח, לא אחד שניסה לחפש עבודה בכל מקום ונתקל בדלת סגורה".

מה מצב הקיאקים בישראל?

"אין הצלחה גדולה מדי, ודווקא יש בישראל אהבה לספורט ימי, תראה מה קורה בכנרת. יש שם קיאקים וסאפ, אבל ההשקעה שהייתה אצלי והובילה אותי להישגים איננה, רק שאותי לא השאירו שם".