ב־20 ביולי 1969 הניח ניל ארמסטרונג רגל אנושית ראשונה על הירח. עשרות מיליוני אמריקאים מוסמרו למקלטי טלוויזיה, אבל בבית מבודד במדבר מחוץ ללוס־אנג'לס לא ידעו מזה. באותו יום ישבו בחצר כמה נשים צעירות במעגל וסרגו סוודרים, כפי שעשו מדי יום בהוראת האיש שהביא אותן לשם והבטיח להן את השמיים. אישה אחת אמרה כי שמעה שאדם נחת היום על הירח. מסביב הגיבו בצחוק גדול. זו המצאה, הרי לא יכול להיות שאדם נחת על הירח.
עשרות שנים מאוחר יותר, כשאחת הנשים הללו סיפרה את האנקדוטה הזו לג'ף גווין, התחברו לו כל קצוות החוטים. "ישבו שם נשים צעירות, משועבדות לפסיכופת שאמר כי אלוהים מדבר מגרונו, שהוא מקבל הוראות משירים של הביטלס, והן מאמינות להכל. אבל לנחיתה של אדם על הירח הן לא האמינו. באותו רגע הבנתי איך הגיעו צעירים נחמדים למצב שבו הם רוצחים אנשים שהם לא מכירים, רק כי איש אחד אמר להם לעשות את זה".
במשך שלוש שנים וחצי חיפש ג'ף גווין, שכתב 19 ספרים שכולם עוסקים בהיסטוריה של ארה"ב, תשובה לשאלה: איך הצמיחה החברה האמריקאית את המפלצת שענתה לשם צ'ארלס מנסון? הספר שלו, Manson: The Life and Times of Charles Manson, יצא ב־2013 והפך מיד לרב־מכר. לפניו הודפסו לפחות 170 ספרים אחרים על מנסון, אבל גווין צייר את הדיוקן האולטימטיבי של האיש, מגיל אפס ועד שנשלח לכלא לכל החיים. לא במקרה הוא היה עסוק מאוד השבוע בראיונות מחוף לחוף, ובסך הכל נשמע די שמח שזו כנראה הפעם האחרונה שבה יצטרך לדבר על צ'ארלס מנסון, או צ’רלי כפי שהוא קורא לו. "ככל שחקרתי עליו יותר, כך הערכתי אותו פחות", הוא אומר, "לא היה בו שום דבר מקורי".
הוא היה מטורף?
"לא. אסור לתת לו את ההגנה הזו של מחלה, הוא היה קר ומחושב. סוציופת ודמגוג, שחשב שהוא צריך להיות יותר גדול מהביטלס והאשים את כל העולם בכך שזה לא קרה. אף פעם לא האמנתי שבן אנוש יכול פשוט להיוולד רע, או שיש אדם שאי־אפשר להציל. מנסון שינה אותי. הבנתי שלפעמים, לעיתים נדירות, אדם פשוט נולד רע. לא מטורף, רק רשע".
קיץ של אכזבה
גווין אוהב לכתוב על ההיסטוריה של אמריקה, אבל מחפש תמיד נקודת אחיזה מוחשית לצאת ממנה. "רציתי לכתוב על שנות ה־60 וה־70 דרך רגע אייקוני. מנסון הוא בוודאי רגע כזה. קראתי הרבה ספרים עליו, אבל כולם הציגו אותו כמין מפלצת שהופיעה פתאום בלוס־אנג'לס. אף אחד לא כתב על איך גדלה המפלצת ועד כמה היא הייתה תוצר של התקופה. אין צירופי מקרים בהיסטוריה".
את התחקיר שלו התחיל גווין בסינסינטי, אוהיו, שם נולד מנסון ב־1934. הוא דפק על דלתות, הצליח להגיע לקרובי משפחה, וגילה כי מרבית הסיפורים שמנסון סיפר על ילדותו לא היו ולא נבראו - אמא שלו קתלין לא הייתה זונה, היא לא רצתה למכור אותו תמורת כוס בירה ולא סגרה אותו במוסד.
גווין היה הראשון שהגיע אל ננסי, אחותו למחצה של מנסון, שסיפרה לו גרסה אחרת לגמרי. "קתלין מדוקס הייתה בת 15 כשהתחמקה מהבית למועדון לילה", מספר גווין, “היא פגשה שם גבר בן 29, שהציג את עצמו כקולונל בצבא. למעשה, שמו הפרטי פשוט היה 'קולונל', ולא היה לו שום קשר לצבא. הוא הכניס אותה להיריון וכשסיפרה לו, אמר לה שהוא חייב לצאת למשימה אבל הבטיח לחזור ולהתחתן איתה. ברור שהוא לא חזר. חמישה חודשים לפני הלידה היא התחתנה עם גבר אחר בשם וויליאם מנסון, שידע שזה לא הבן שלו. צ’רלי, בניגוד למה שטען, ידע מי אביו. קתלין ומנסון התגרשו מהר ובהמשך היא הסתבכה ונשלחה לכלא לחמש שנים על ניסיון שוד, אבל אין הוכחה שהיא עבדה בזנות בשום שלב".
מי למעשה גידל אותו?
“בגיל חמש הוא עבר לגור אצל קרובי משפחה. הדודנית שלו, ג'ואן, סיפרה לי שמהרגע הראשון הוא היה ילד אלים. בכיתה א' הוא אירגן כמה בנות שהרביצו לאחד הבנים שהוא לא אהב. למנהל בית הספר הוא אמר, 'הן עשו את זה, זו לא אשמתי'. הוא תמיד האשים אחרים. איש מאלה שדיברתי איתם לא יכול היה להיזכר במעשה טוב אחד שהוא עשה. מאוחר יותר נשלח לבתי ספר מיוחדים מהם ברח שוב ושוב ובגיל 13 ביצע שוד מזוין והלך לכלא לבני נוער". בכלא הזה למד מנסון את השיטה שתלווה אותו כל חייו. "הוא היה עושה סצנות של טירוף כדי להרחיק ממנו אסירים אחרים ולהפחיד את הסוהרים", אומר גווין, "כבר אז התגאה ביכולתו לשנות את האישיות שלו תוך שניות".
כשמנסון השתחרר בגיל 18 אמרה לו סבתא שלו שהוא יכול לגור איתה בתנאי שילך בכל יום ראשון לכנסייה. "היא אפילו הצליחה לגרום לו לעבוד בעבודה נורמלית במשך ארבעה חודשים", אומר גווין, "אבל נמאס לו והוא התחיל לגנוב מכוניות".
כשאמו עברה לקליפורניה, צ'רלי עבר לגור איתה למרות שהתעקש לספר לכולם כמה היא שונאת אותו. מנסון הסתבך מהר מאוד גם שם והלך שוב לכלא. שם התוודע לראשונה לספרי המוטיבציה של דייל קרנגי, שהיה קואצ'ר עשרות שנים לפני שקראו לזה ככה. "הוא למד בעל פה משפטים של קרנגי ואחר כך השתמש בהם", אומר גווין. "הוא נראה טוב, הייתה לו כריזמה, ואחרי שהשתחרר השתמש בכל הכישורים האלה כדי להפוך לסרסור. כבר אז אפשר היה לראות את היכולת שלו להשפיע על נשים צעירות שנמצאות במצב פגיע”.
עבודת הסרסרות החזירה את מנסון שוב אל מאחורי הסורגים, הפעם לאחד מבתי הכלא הקשים ביותר בקליפורניה. שם גם התחדד הזעם הגזעני שלו. הוא לא דיבר עם שחורים והיספנים, ופיתח פוביה של ממש מפני "הפנתרים השחורים". "בכלא הזה", אומר גווין, "הוא גם התחיל להקשיב לביטלס. צ’רלי תמיד חלם להיות מוזיקאי".
מנסון השתחרר ב־1967. בשלב הזה בילה כבר יותר ממחצית מחייו בכלא. חבר הציע לו לבוא לסן־פרנסיסקו. לשם הגיעו באותו קיץ 30 אלף צעירים מדי שבוע. מנסון נסע לעיר ההיפית ומצא את הייעוד שלו: הוא יהיה מנהיג כת. "יש הילה מאוד רומנטית ל'קיץ האהבה' של 1967", אומר גווין. “אפילו השם - מה יותר טוב מקיץ של אהבה? אנשים חושבים שהיה מדובר באוסף של ילדים חמודים מבית טוב, שהלכו לאיבוד באחת התקופות הסוערות בהיסטוריה, ובאו לשם לשיר שירים ולעשות סקס וסמים. אבל האמת היא שזה היה מקום נואש ועצוב. ילדים שעזבו את הבית כי שמעו שברחובות סן־פרנסיסקו כולם מאושרים ואנשים חכמים אומרים לך איך לחיות. הבעיה היא שכמה מהם נתקלו בצ'רלי מנסון".
גבעות האימה
מנסון הפעיל את הכריזמה, את הניסיון שלו כסרסור ואת הטריקים שלמד מכתבי הקודש, סיינטולוגיה, קואצ'רים בגרוש ופרשנות אידיוטית לאלבום הלבן של הביטלס - והתחיל למשוך הרבה צעירים, בעיקר נשים. הם קיבלו את הכינוי "משפחת מנסון", ומהר מאוד השתייכות למשפחה הפכה לסמל סטטוס. בסך הכל הצליח מנסון לאורך השנים לסחוף אחריו עשרות אנשים, אולי מאות.
"הוא לקח את התרבות של אותם ימים וניצל אותה", אומר גווין, "הרבה אמריקאים חשבו אז שהביטלס מנבאים את העתיד, שהאלבום הלבן בעצם מדבר על הנקמה הקרבה של השחורים בלבנים ועוד כל מיני קשקושים. זה עבד על הילדים האלה והם השתעבדו לגמרי. יום אחד צ'רלי אמר להם שצריך לעבור ללוס־אנג'לס כי שם הוא יוכל להיות כוכב רוק והם יהיו עשירים".
ואכן, המשפחה התמקמה ב"חוות ספאן" מחוץ ללוס־אנג'לס והתנתקה מהעולם. "היו סמים בלי הגבלה, נשים הפכו לשפחות, כולם היו שטופי מוח", אומר גווין, "אבל עברו שנתיים וצ'רלי לא הפך לכוכב רוק. גורואים לא יכולים להרשות לעצמם שהמעריצים יראו אותם נכשלים, זה מתכון בטוח להתפוררות העסק. צ’רלי היה כישלון גדול כמוזיקאי וכמה מאנשי הכת התחילו לעזוב, אז הוא היה צריך אקט ספקטקולרי".
לעזרתו באה, שוב, אמריקה. 1969 הייתה שנה של מתחים גזעיים מהקשים בהיסטוריה, ומנסון ראה הזדמנות להציל לעצמו את המוניטין ואולי גם להתחיל את מלחמת הגזעים שעליה חלם. אחרי שעסקה עם סוחר סמים שחור השתבשה, מנסון הרג אותו ואמר למשפחה שעכשיו "הפנתרים" ירדפו אותם וצריך לעשות משהו. הרעיון: לרצוח אנשים לבנים עשירים ולהפיל את האשמה על שחורים.
ב־9 באוגוסט 1969 שלח מנסון את חברי הכת שלו לבית המפואר בגבעות הוליווד של השחקנית שרון טייט, אשתו ההרה של הבמאי רומן פולנסקי. היא אירחה חברים בזמן שבעלה צילם סרט באירופה. כמו במרבית המקרים, מנסון לא היה נוכח בזמן הרציחות הסדיסטיות אלא שלח למקום ארבעה "ילדים" מהמשפחה - גבר אחד ושלוש נשים צעירות.
הוא לא היה כזה גיבור.
"הכל היה משחק שליטה בשבילו. אחרי הרצח הוא חזר לבד לבית והניח דגל אמריקאי גדול על הספה, כשהגופה של טייט נמצאת על הרצפה. הוא חשב שזה יעזור ליצור רושם שהרצח היה על רקע גזעני. הוא רק רצה להצית קצת מהומות כדי שיוכל להגיד לאנשים שלו, 'תראו איזה כוח יש לנו'".
למחרת, ב־10 באוגוסט, רצחו שישה מאנשיו של מנסון את בני הזוג לנו ורוזמארי לה־ביאנקה. משטרת לוס־אנג'לס פסלה בתחילה קשר בין שני מעשי הרצח, אבל כעבור כמה חודשים פתרה את התעלומה. מנסון נידון למוות, רק שבדיוק אז החליטה קליפורניה לבטל לכמה חודשים את עונש המוות. בזכות החלון הקצר שונה עונשו למאסר עולם והוא זכה לבלות את 46 שנות חייו הנותרות בכלא. סך הכל תשעה מעשי רצח קושרו באופן רשמי ל"משפחת מנסון", אף על פי שעד היום יש החושדים כי בפועל בוצעו בשם הגורו עוד עשרות רציחות שלא התגלו.
גווין היה בן 18 כשאמריקה רותקה לפרשת מנסון, הרבה־הרבה לפני האינטרנט והרשתות החברתיות. "כולם קראו עיתונים, כולם ראו טלוויזיה, אף אחד לא פיספס את וולטר קרונקייט. לא היו הרבה מקורות חדשות כמו היום וזה לא היה כל כך מהיר, אבל אנשים צרכו חדשות כל הזמן. הסיפור של מנסון שטף את אמריקה באופן לא פחות אינטנסיבי מכפי שהיה קורה היום".
למה הוא שרד כאייקון עד עכשיו?
"בעיקר כי הוא היה אשף יחסי ציבור. הוא כל הזמן דאג להישאר בכותרות: עשה משהו מטורף בכלא, השתולל בשימוע, נתן ראיון ביזארי, סיפר שהוא עומד להתחתן. הרבה ילדים היום חושבים שצ'רלי היה איזה מורד גדול שהתנגד לממסד, אבל אני חושב שבעוד דור אחד כבר לא יזכרו אותו".
ניסית לראיין אותו?
"כן, שלחתי לו מכתבים במשך חודשים, בסוף קיבלתי מכתב אחד מלא קללות. אני לא מתחרט. הוא היה נותן לי 20 דקות של מופע הטירוף של צ'רלי, שאני כבר יודע שהיה רק הצגה. הוא לא היה טיפש. הוא אמנם היה לוזר, אבל הוא הצליח לקחת אנשים תמימים ולשכנע אותם לבצע דברים איומים".
מה נשאר איתך מהעבודה על הספר?
“דאגה גדולה. לפני זה לא הבנתי עד כמה קל לדמגוג טוב להשתלט על אנשים ולגרום להם לעשות זוועות בשבילו. זה היה נכון לגבי היטלר, זה היה נכון לגבי מנסון, זה נכון גם היום, ואני מאוד פוחד מזה".
