הרס מיותר ואטימות לב

הרס מיותר ומטופש. זו ההגדרה הטובה ביותר למה שקרה אתמול בשכונת נתיב האבות. לא הייתה שום סיבה ראויה לשמה להרס הזה, שכולו תוצאה של איוולת, רשלנות ואטימות לב. אך על מנת להסביר את העניין צריך לחזור להתחלה.

על הקרקעות ביהודה ושומרון חל החוק העות'מני, הקובע שקרקע חקלאית ("מירי") שאיננה מעובדת שייכת למדינה. 17 המבנים שעומדים במוקד הסערה בנתיב האבות נבנו על שטח שאיש לא חשב שיש בו בעיה. אולם לאחר שהוגשה עתירה לבג"ץ נגד הבנייה, התברר שבצילומי האוויר יש שתי רצועות צרות שעוברות לאורך השכונה. בצילומים נראה שהן היו מעובדות בעבר. מי עיבד אותן ורכש בהן זכויות, אם בכלל? לא ברור. למרות זאת הזדרזה הפרקליטות להודיע לבג"ץ שבכוונת המדינה להרוס את המבנים. למה לא לנקוט פתרונות יצירתיים אחרים שהיו מאפשרים את הסדרת השכונה בלי לפגוע בזכויות אותם "בעלים"? לפרקליטות פתרונים. במקרה הטוב זו רשלנות וחוסר יצירתיות, במקרה הרע — אני לא רוצה לחשוב.

בהמשך, כאשר התקרבה העתירה לשלב ההכרעה, הצליחו בפרקליטות לגייס את היצירתיות הנדרשת לגיבוש מתווה שיציל את השכונה, לא מעט בלחץ השרה איילת שקד שנכנסה לתפקידה זמן לא רב קודם לכן. אולם אז כבר אצה לשופטי בג"ץ הדרך לקבוע מועד להריסה. למה? לא ברור. בעתירות להריסת בנייה בלתי חוקית של ערבים, אגב, השופטים ממש לא מזדרזים לקבוע מועדים להרס. ה"זכות" הזו שמורה ליהודים בלבד.

אולם זה לא היה סופה של הסאגה. אחד המבנים שנידונו להריסה הוא נגרייה. בעליה החליט שאם חלקה בנוי על קרקע פלסטינית פרטית, הוא יהרוס בעצמו את החלק הזה. קם, עשה, וביקש מבג"ץ לאפשר לו להשאיר את החלק שנותר, זה שאיננו על שטח בעייתי. גם בעליהם של שישה מיתר הבתים ביקשו לעשות משהו דומה. בבתים אלו רק חלקים קטנים, פינות של חצי מטר עד מטר, מצויות על השטח הבעייתי. לכן ביקשו בעלי הבתים לנסר את החלקים הללו ולהמשיך לגור רק בשטח שנותר. אך שופטי בג"ץ סירבו לבקשה, גם בנגרייה וגם בששת הבתים. למה? כי לנשיאה בדימוס מרים נאור חשובה, כך מתברר, "סופיות הדיון" בבג"ץ יותר משיברון ליבם של אנשים, נשים וילדים. ההרס הזה שהתרחש אתמול, וההרס שעוד יתרחש בהמשך בנתיב האבות, הם לא ביטוי לעליונות "שלטון החוק", אלא מופע עצוב של טיפשות ואטימות לב.