"לא אומרים אדם בעל מוגבלות אלא עם מוגבלות", מתקן אותי אברמי טורם (52), נציב שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. "אנחנו בעלי רכב, אנחנו בעלי בית, אנחנו בעלי רכוש. אנחנו בוחרים להיות בעלים של משהו, המוגבלות היא לא משהו שבחרנו בו. אנחנו אנשים עם מוגבלות".
טורם מספר שב־14 שנותיו כמנכ"ל ארגון "בית הגלגלים" נתקל באופן בו אנשים רואים אנשים עם מוגבלות. "אוכלוסיית היעד שלנו היו ילדים ובוגרים עם מוגבלות פיזית, ובמקום אחד בירושלים, אחרי ששיפצנו שם את בניין העמותה במשך שנה — שבועיים לפני שנכנסנו, שרפו לנו את הבניין. השכנים לא רצו אנשים עם מוגבלות לידם, זה יוריד להם את ערך הבתים וסיבות אחרות. מאוד נוח שאנשים עם מוגבלות יהיו בהוסטלים ולא שכנים שלי. הם לא התייחסו בכלל לאנשים, הם לא ראו את האדם".
"שתי חברות נפרדות לחלוטין"
בישראל חיים למעלה מ־1.4 מיליון אנשים עם מוגבלות. רובם המכריע לא נולד איתה. "אחוז האנשים שנולדים עם מוגבלות הוא עד 3%. כלומר, 97% מהאנשים עם המוגבלויות הם אנשים עם מוגבלות שנרכשת במהלך החיים", הוא מסביר. "אגב, אנחנו יודעים למשל שמעל גיל 65 - 51% מהאנשים הם אנשים עם מוגבלות. זאת אומרת, זה בעצם כולם. זה כולנו, זה בני המשפחות שלנו. אני תמיד אומר שאנחנו דואגים לנגישות לא ל־20% שקיימים היום, אלא אנחנו דואגים לנגישות עבור כל האוכלוסייה. זה יכול להיות אנשים שעבדו כל ימי חייהם ופתאום עברו תאונת עבודה, זה יכול להיות מישהו עם מחלה כמו סרטן למשל ועוד. בשנייה אנחנו הופכים להיות בתוך ה־20% האלה, והמספרים האלה יגדלו. ככל שתוחלת החיים תעלה יתווספו עוד ועוד אנשים עם מוגבלות לחברה, ואם אנחנו לא נדע להיערך לזה ולטפל בזה אז נמדר חלק ניכר מהאוכלוסייה".
אדם עם מוגבלות מוגדר על פי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, כמי שיש לו לקות פיזית (לרבות מוגבלות בניידות, מוגבלות שמיעה או ראייה), נפשית, שכלית או קוגניטיבית, אשר משפיעה על תפקודו באופן מהותי. "המטרה הגדולה של הנציבות היא באמת לדאוג לשוויון זכויות של אנשים עם מוגבלות. אני לא מייצג את האנשים עם מוגבלות, אבל אני כן זה שאמון לדאוג לזכויות שבאמת מתממשות. זה יכול להיות ביום־יום בבקרה ואכיפה, זה יכול להיות בשינוי חוקים בכנסת, בשינוי מדיניות, זה יכול להיות בתחום ההסברה", הוא מסביר.
טורם מצא את עצמו לא פעם במלחמה עם הרשויות — שמצידן להנגיש דברים עולה כסף, והרבה. כפי שנחשף ב"ממון", הן אף פנו לבג"ץ כנגד הנציבות על מנת שהאחרונה תפסיק בפעילות האכיפה הפלילית ולא תוציא צווי נגישות. בעקבות המלצת בג"ץ מחקו נציגי הרשויות בינואר האחרון את העתירות. טורם: "כמעט כולם לא עושים לנו חיים קלים. אנחנו כל הזמן נידונים למסע של לחץ מסיבי כזה או אחר, כולל הגשת בגצים נגדנו לנסות לקחת לנו את הסמכויות. זה אבסורד".
כשאני שואלת אותו אם בחברה הישראלית יש רתיעה מאנשים עם מוגבלות, טורם משיב כי למרות שבשנים האחרונות יש שיפור בתחום הזה, "עדיין יש נטייה לשים אנשים עם מוגבלות מחוץ למסגרת, להתייחס אליהם ממקום של חסד ולא ממקום של שוויון. אני חושב שחלק גדול מזה נובע מבורות של אנשים ולא מרוע לב".
איך נראית בורות?
"אני נתקל לא מעט פעמים בנושא של תעסוקה, אז אני יכול להישאל: 'אבל איך אדם עיוור יעבוד אצלי? הוא לא יראה את המחשב'. יש היום טכנולוגיה מדהימה. אין דבר שבן אדם עם מוגבלות לא יכול לעשות. עדיין אנשים חיים על פי המושגים של פעם, של לשים אותם במעונות, בהוסטלים, רחוק מהחברה. כלומר, לייצר שתי חברות מופרדות לחלוטין. זה שינוי שעדיין צריך לעשות".
אך השינוי פה אינו רק ערכי, יש לו משמעויות כלכליות משמעותיות: "המחיר הכלכלי שאנו כחברה משלמים על אי העסקת אנשים עם מוגבלות הוא מעל ל־5 מיליארד שקל", מתריע טורם, שמתבסס על הפסד התוצר לשנה (לפי נתוני משרד הכלכלה), "החסמים העומדים בפני אנשים עם מוגבלויות בעולם התעסוקה מקרינים גם על שאר תחומי החיים, ולכן תעסוקה היא נדבך קריטי לשווין ולהשתלבות בחברה."
"נכה מחמד בפריים טיים"
טורם התחיל לעסוק בתעסוקה של אנשים עם מוגבלות לפני 15 שנה ובהתחלה נאלץ ללכת ולשכנע אנשים להעסיק אנשים עם מוגבלות. "היה לי תמיד תנאי אחד — שזה יבוא מצורך ולא ממסכנות, כי מסכנות לא מחזיקה לאורך זמן. אני מאמין שכאשר אנשים מכירים ורואים, הם לא מפחדים ולא חוששים. מרבית החברה הישראלית מתנהלת בצורה מסוימת כי לא מסבירים לה נכון".
"תסתכלי על תוכניות הטלויזיה", טורם מסביר, "על מהדורות החדשות, על תוכניות הריאליטי, את כמעט לא רואה שם אנשים עם מוגבלות, ואם כן רואים אותם כגימיק. מכניסים אותם כנכה מחמד. אני הייתי רוצה לראות אנשים עם מוגבלות כמראיינים במהדורות חדשות ובתוכניות שפונות לקהל הרחב, כשחקנים בקולנוע ובהצגות".
מה לדעתך הסיבה שאין מספיק אנשים עם מוגבלויות בפריים טיים?
"האשמה היא דבר ראשון בקהל הצופים, כי כנראה לא נוח לנו הרבה פעמים לראות אנשים עם מוגבלות. אנחנו חברה שמקדשת את היופי. את השלמות. אדם עם מוגבלות הרבה פעמים לא טוב לנו שהוא ייכנס לנו לפריים של הטלוויזיה. אנחנו 'מוותרים' בצורה הזו על 20% שהם אנשים מדהימים".
למה בעצם הם לא מגיעים לעבוד?
"אנשים מגיעים לראיון עבודה לאחר שהזמינו אותם, ברגע שרואים שזה אדם עם מוגבלות פתאום המשרה אויישה, למרות ששבועיים אחרי זה היא מתפרסמת שוב. האפליה היא גם בזה שאני יושב עם אדם עם מוגבלות ושואלים אותי מה הוא רוצה לשתות. תחשבי על זה, אין דבר יותר מעליב מזה. ביטלו את האיש/אישה/ילד באותו רגע ושאלו אותי מה הוא רוצה לשתות. לא רואים אותם בכלל. בעולם החינוך, הרבה פעמים ילדים מתחילים את שנת הלימודים שלהם ולוקח המון זמן עד שעושים התאמה פרטנית לילד בבית הספר. אין אפליה גדולה מזו".
איפה ישראל צריכה להשתפר מול שאר העולם?
"נושא של דיור בקהילה. זה נושא שחייבים לטפל בו. אני חושב שלכל אחד צריכה להיות הבחירה והבחירה נעשית ברגע שיש לך מספיק אפשרויות לבחור מתוכן. יכול להיות שבסוף אני אבחר שאני רוצה לגור בהוסטל עם עוד הרבה אנשים, אבל אני אוכל גם לבחור לגור בדירה עם עוד שני אנשים. בעולם בכלל יש תזוזה של מעבר ממגורים כמו הוסטלים לתוך דירות בקהילה. בישראל כרגע משרד הרווחה קיבל החלטה חיובית שהוא בשלוש השנים הקרובות מעביר 900 אנשים לדיור בקהילה וזו התחלה מצוינת.
"כל אחד היום עם ליווי והדרכה יכול לגור בעיניי בתוך הקהילה - לא צריך לגור במקומות שקובעים עבור האדם מתי הוא יקום, מה הוא ילבש, מה הוא יאכל ומה הוא יראה בערב בטלוויזיה. כל אדם באשר הוא אדם צריך לבחור מה הוא רוצה עבור חייו, בדיוק כמו זכות הבחירה שיש לכל אחד אחר. בארה"ב נעשתה מהפכה בתחום הזה של הדיור הציבורי ונסגרו לא מעט הוסטלים ונעשה מעבר משמעותי למגורים בקהילה".
יש שיגידו שהכל תלוי בתקציב.
"יש המון דברים שהם לא תלויי תקציב. למשל, בטקסים של יום הזיכרון ויום העצמאות. תחשבי על הסיטואציה: אנשים ששכלו את היקר להם מכל לא מצליחים להגיע לקבר או לאירועי יום הזיכרון כי זה לא נגיש עבורם. אלו עלויות זניחות, שני זיקוקים באוויר. בשנים האחרונות אנחנו עושים פיקוח מאסיבי על הטקסים ואני שמח לראות שזה משתפר. מצד שני, אני יכול להגיע לבית קפה ויש שם מדרגה בגודל של 4 ס"מ ואתה אומר למה יש את המדרגה הזו? לא מההיבט של האכיפה, אלא מההיבט של האדם, והוא אומר לי זה רק 4 ס"מ. אבל כיסא גלגלים ממונע לא יכול להיכנס לשם".
מה חשבת על מאבק והפגנות הנכים וההסדר שהושג?
"קצבת נכות לא ניתנת כשכר, היא ניתנת כי זה באמת הצורך של האדם עם המוגבלות ביום־יום. בתרופות שהוא רוכש, בדיור שבו הוא גר ועוד. היום יש לא מעט אבסורדים סביב הקצבה, למשל האבסורד שלעיתים אנשים מתחילים לעבוד, אבל אומרים שהם לא רוצים להרוויח מעל סכום מסוים כי אז יפגעו להם בקצבה. אני מניח שלא לכך המחוקק התכוון במקור. בנוסף תזכרי כי 16 שנה לא נגעו בקצבה והעוול הכפול שגם לא הצמידו את הקצבה למדד או לשכר המינימום. בסקרים שאנחנו עושים רואים כי יותר מידי אנשים עם מוגבלות חיים מתחת לקו העוני. זה שהאוצר היה מוכן עכשיו להיכנס ולעשות את זה, זה חיובי ומצוין, אבל צריך לעשות צעד נוסף: לתת קצבה לפי צרכים של האדם ולא לפי סוג הנכות. יש אנשים שצריכים לקבל הרבה יותר משכר מינימום ויש אנשים שיכולים לקבל אולי פחות משכר המינימום כי הם יכולים לצאת ולהשתכר. אין ספק שצריך פה מהלך אמיץ רחב היקף של מדינת ישראל".
אז איך נראה העתיד במדינה?
"אנשים עם מוגבלות היום עובדים, מועסקים, מנהיגים, אבל אם החברה תישאר חברה סגורה — אז נמשיך לדבר על שתי חברות. תביני, כשאת תקבלי שירות בסופר או בבנק מאדם עם מוגבלות, את תכירי את האיש, את תראי את האדם ולא את המוגבלות — ואז נצליח לעשות פה חברת מופת. חברה של כולנו, ולא רק של מי שסביב מדורת השבט ויש אנשים שמודרים ממנה. אני חייב לומר שאני אופטימי. אני רואה שינוי ותזוזה. היום יש יותר ילדים שלומדים בחינוך משולב, יותר אנשים מועסקים, יותר מקומות נגישים. אבל עדיין צריך להסתכל על מה יש לעשות, ויש לעשות לא מעט. האחריות היא על כל אחד מאיתנו. היא לא רק על משרדי הממשלה, והיא בטח לא רק על האנשים עם המוגבלות".
