הקריאה ב'הבהוב ההווה', ספר השירים השלישי של אורית מיטל, דומה לנסיעה ברכבת הרים, אבל לא כזאת של לונה פארק, אלא של החיים האמיתיים - היא תזזיתית, מטלטלת, לפעמים אפילו מבהילה ממש, וחושפת בלי הרף נופים תלולים ופראיים, עתירי כוח ויופי, של כאב ופחד, של זעם ואהבה. הספר נפתח בשיר מרשים במיוחד, 'יבוא', מין נבואת חורבן, או בעצם תפילה לחורבן, שיש משהו נחרץ באלימותה: המשוררת מבקשת בה שייפול על תל־אביב ותושביה, ובעצם על הארץ כולה, אסון נורא, או ליתר דיוק: סדרה ארוכה של אסונות נוראים, משהו כמו מכות מצרים אבל פי אלף יותר, לא רק דם וצפרדע אלא גם ברד של טילים ופצצות מצרר, מגדלים קורסים וקניונים נשרפים, מגפות ורדיפות, מוות המוני ועינויים קשים. מיטל אפילו בוחרת מילים ודימויים שקשורים לשואה כשהיא מתארת את האסון שהיא מתפללת לבואו, למשל כשהיא כותבת: "שנשיר 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה', ושמי העננה יסתירו לנו את אור היום, את פני הלבנה".

האלימות ב'יבוא' כל כך מסוגננת ומרהיבה, קצת כמו בקולנוע של טרנטינו, למשל, שמיד עולות השאלות הקבועות במצבים כאלה: מאיפה האלימות הזאת באה ולאן היא הולכת, ובפני מי היא עתידה לתת דין וחשבון, כלומר: את מה או את מי היא אמורה לשרת. שכן גם אם נניח שיש בשיר לא מעט אירוניה, לא נוכל להתעלם מכך שהוא שטוף בזעם, ומעניין לבחון את מקורו ואת תכליתו של הזעם הזה.

כשממשיכים לקרוא את הספר מתברר שאפשר להבין כמעט את כולו כסדרת תשובות הולכות ומסתבכות, הולכות ומעמיקות, לשאלה הזאת בדיוק - שאלת מקורו ותכליתו של הזעם. לפחות אחת התשובות היא פוליטית ופמיניסטית, שכן הזעם בשיריה של מיטל מופנה לעיתים קרובות כלפי מי שהיא מכנה "אדונים", כמו בשיר המצורף כאן. אבל יש תשובה נוספת, לא פחות בסיסית, שמשלימה את התשובה הפוליטית־פמיניסטית: מהשירים אפשר ללמוד שבתנאים מסוימים אלימות וזעם נחוצים ואפילו חיוניים משום שהם סם החיים היחיד: התרופה היחידה לדיכאון, ההגנה היחידה מפני אלימות שבאה מבחוץ, התגובה ההגיונית היחידה למנגנוני הדיכוי של החיים. התשובה הזאת נרמזת כבר בשיר השני בספר, 'ראי ראי שעל הקיר', שבו הזעם מתגלה לא רק כסם חיים אלא גם כתנאי הכרחי לאהבה ובעצם לכל זיקה לזולת, המוצא היחיד מהמלכודת הנרקיסיסטית. לא במקרה הזעם מופנה בשיר הזה כלפי מי שמיטל מכנה "הגברים בחייך: פראיים, מלוכלכים, לא טובים לשום דבר זולת אהבה".

הזעם נגד הגברים, או נגד האדונים, לא נעלם, כמובן, אבל הוא נעשה הרבה יותר כאוטי ורב־משמעי, ואולי גם יותר כואב, שכן הוא נטען במקורו ובתכליתו של הזעם: באהבה. כשמיטל כותבת "הגברים בחייך" היא מתכוונת, כך נדמה, לבן זוגה ולבניה, אבל הגבר/אדון שניצב באמת במרכז הספר הוא אביה. האב הוא מלך הספר. הוא ראש האדונים. הוא אמנם מלך מובס ואדון קורס, כמו שאפשר להבין מרבים מהשירים, ובכל זאת הוא מלך, ובמלכותו המתפוגגת יש עדיין משהו פראי ומסוגנן כאחד, אלים אבל גם רב־יופי. או כמו שמיטל מנסחת את זה בעוד אחד משיריה היפים, החכמים והמשונים כל כך - ויש רבים כאלה בספר - "נולדתי מזיווג של אישה וחיית טרף"; מילים חדות וחותכות שיש בהן לא רק אהבה וזעם אלא גם הזדהות עמוקה עם האב, ומולה רתיעה גדולה ממנו ומאלימותו: מצד אחד גאווה, מצד אחר פחד.

הבהוב ההווה // אורית מיטל - מקום לשירה, הקיבוץ המאוחד - 71 עמודים

אדונים

אֲדוֹנִי רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה.

כְּבוֹד הַנָּשִׂיא. כְּנֶסֶת נִכְבָּדָה.

הוֹד רוֹמְמוּתוֹ הַמֶּלֶךְ, הָרַב, הוֹד מַעֲלָתְךָ

נִכְבָּדִי הַדִּיקָן, הַמְפַקֵּחַ, הַשַּׁגְרִיר, הַמּוֹשֵׁל

הַמַּנְכָּ"ל, סְגַן הַמַּנְכָּ"ל, הָרֹאשׁ, הַמְנַהֵל

הַמַּזְכִּיר, הָאַחֲרָאי, הַקּוֹבֵעַ, הַמְמֻנֶּה,

כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט, הַשַּׂר, הַמְפַקֵּד

בַּעַל הַדַּרְגָּה, בַּעַל הַמֵּאָה

בַּעַל הַדֵּעָה, בַּעַל הַמִּשְׂרָה

בַּעַל הָעִנְיָן, בַּעַל הַדָּבָר

בַּעַל הַבַּיִת, בַּעַל הָרָצוֹן

בַּעְלִי. קוֹנִי. אֲדוֹנִי. מַר.