מחוץ לגדר של "טבע"

ענן עשן שחור התאבך אתמול מעל מפעל "טבע" בהר חוצבים בירושלים. העובדים, שפתחו במאבק נגד פיטוריהם, שרפו ערימה של צמיגים. שריפת צמיגים בשערי המפעל היא חיזיון קבוע במאבקי עובדים בארץ. השריפה מאפשרת לעובדים לפרוק זעם ומצטלמת היטב, אבל הניסיון מלמד שאת מקבלי ההחלטות היא לא מרשימה במיוחד. מפעלים שבעליהם דנו אותם לסגירה – נסגרו לבסוף. מלאך לא ירד משמיים לגאול אותם. בעלי הון שהופיעו מאי־שם והבטיחו להציל, נעלמו כשם שצצו, והפוליטיקאים שהביאו אותם נעלמו איתם.

עובדי "טבע" נושאים עכשיו את עיניהם אל ראש הממשלה. הם מאמינים שאם רק יבוא לבקר אותם במפעל, לראות את צערם במו עיניו, הכל יסתדר. תמימותם נוגעת ללב.

החוק לעידוד השקעות הון מעניק הטבות מפליגות לחברות בינלאומיות שבוחרות לייצר בישראל. במקרה של "טבע" ההטבות הגיעו למיליארדים. ההצדקה להטבות היא אחת: התרומה של החברות האלה לשוק התעסוקה, במעגל ראשון, שני ושלישי. החברות האלה אינן נדיבות. הן מבקשות להעשיר את בעלי המניות שלהן ואת מנהליהן, לא את המדינה המארחת, לא את עובדיהן.

אבל מבחינת המדינה העסקה מוצדקת. חלק מההשקעה חוזר באמצעות המסים שמשלמים המועסקים, אבל לא זה העיקר. עבודה היא הרבה יותר מכסף: היא ערך, היא גאווה מקצועית, היא ציר שמייצב חיים של משפחות ושל קהילות שלמות. נתניהו, שסוגד לכסף וחי על נדבת ידם של מיליארדרים, יכול להבין את הנזק הפוליטי האפשרי מהפגנות עובדי "טבע". הוא לא מסוגל להבין את השבר הנפשי, המשפחתי, הקהילתי.

הוא לא היחיד. בישראל מקדשים נדל"ן: כאשר מחייבים מתנחל להתפנות משטח לא לו אי־שם ביהודה ושומרון, הממשלה לא יודעת את נפשה מרוב צער. סגירת מפעל היא סיפור אחר. בעיני הממשלה היא גזירה משמיים, תוצר של כוחות השוק.

ייתכן שאת "טבע" מאוחר להציל. ההחלטות המופקרות של מנהליה ושל חברי הדירקטוריון שלה גזרו את גורלה. הדיון צריך להתמקד בעתיד, במשברים הבאים. איפה יוכלו מיליוני ישראלים, עובדי צווארון כחול ועובדי צווארון לבן, למצוא עבודה יציבה, עבודה שיוכלו להיות גאים בה. מה יכולה המדינה לעשות עבורם בתחום הזה.

נכון לקיים את הדיון הזה עכשיו, כאשר המשק נהנה מתעסוקה מלאה ומשפע יחסי. שר האוצר כחלון מבקש להשקיע את הכסף העודף בהורדת מסים על מוצרי צריכה. הוא חושב שהבוחרים, שציפו לירידת מחירי הדירות ונדפקו, יתנחמו בהוזלת מסכי הטלוויזיה. בבוא היום ינהרו לקלפיות.

זאת טעות. את הכסף צריך להשקיע בדור הבא – בחינוך, בהכשרה מקצועית, בטיפוח תעשיות שיוכלו להתחרות בשוק הגלובלי; את הכסף צריך להשקיע באקדמיה, בתקנים ובמשכורות שיבלמו את בריחת המוחות לחו"ל, במחקר.

ייתכן שהצעד המתבקש בעקבות הקריסה של "טבע" הוא להקים ועדת חקירה ממלכתית. נקודת המוצא תהיה המשבר ב"טבע", אבל הדיון יתמקד בסוגיות הרבה יותר רחבות: שאלת ההטבות לחברות בינלאומיות; מקומה של ישראל בשוק הגלובלי; עתידה של התעשייה הישראלית; המחויבות של המדינה לעובדים מול המחויבות של החברות לבעלי המניות.

ואפשר, לחלופין, להבטיח הבטחות סרק לעובדי "טבע" ולמכור את עתידה של החברה הישראלית לכוחות השוק.