הצגת חנוכה

ההגדרה הטובה ביותר לשביתה הכללית שהתרחשה אתמול בשעות הבוקר בהנחיית יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן היא הצגת חנוכה. נכון, כמה רבבות הורים בוודאי בירכו בליבם את ניסנקורן שאירגן להם בוקר חנוכה חופשי עם הילדים דווקא ביום שבו אין מעונות וצהרונים. אך מלבד עניינם של ההורים, שהוא כמובן קרוב לליבי כאב לחמישה, לא ברור מה נועדה להשיג השביתה הפראית שעליה הכריז ניסנקורן בהתראה של פחות משלוש יממות.

יהיו בטח מי שיאשימו את ניסנקורן במניעים אישיים וברצון לבסס את מנהיגותו כראש ההסתדרות, מנהיגות אפרפרה משהו לעומת קודמיו, על גב המשבר הקשה בטבע. ניסנקורן יצא בתקופה האחרונה לכמה מאבקים שעניינם לא לגמרי ברור. הצטברותם של האירועים הללו מעלה את התהייה האם ניסנקורן לא מנסה לחפות על הקושי התדמיתי שממנו הוא סובל במדיניות מיליטנטית יותר מזו של קודמו בתפקיד.

אבל האמת היא שלא צריך להיגרר למישור האישי בשביל להסביר את האסטרטגיה של ניסנקורן. ייתכן שההסבר הרבה יותר פשוט, וקשור לאופי הישראלי. ישראלים, באופן כללי, לא אוהבים לחוש חסרי אונים מול סיטואציות בעייתיות. ישראלים אוהבים לחוש שהם עושים משהו, שהם אקטיביים, שהם נותנים מענה למצב הקשה. את זה צריך להוסיף לתכונה אנושית אחרת, שגורמת למי שמחזיק בידו פטיש לראות בכל בעיה שעומדת לפניו מסמר ולהכות בה. הפטיש שיו"ר ההסתדרות אוחז בידו הוא נשק השביתה, ומבחינתו זו הדרך שבה מטפלים בבעיות, אם זו התשובה הנכונה וגם אם לא.

צריך לומר ביושר, היה גם משהו יפה בשביתה הכללית אתמול בבוקר. ימים שבהם 1,750 עובדים מאבדים את מקום עבודתם בבת אחת, במה שנראה כמו אחד המשברים הכי קשים של התעשייה עתירת הידע בישראל, הם לא ימים רגילים. עצם הרצון לעשות מעשה שיבטא את הרגש הסולידרי של עובדים עם עמיתיהם שעומדים בפני משבר כזה הוא לגמרי ראוי. השאלה שצריכה להישאל היא למה בארסנל הדרכים להבעת הזדהות של עובדים עם עמיתיהם יש רק אופציה אחת — שביתה. הרי הנזק הנלווה שהשיטה הזו להבעת הזדהות גורמת הוא עצום. למה לא לחשוב נניח על עצרת עובדים ענקית בשעות הערב, על הנפת דגלי הזדהות בכל מקומות העבודה, או אפילו לעשות בצהריים רבע שעה של הפסקת עבודה סמלית.

הבעיה היא שאין זהות בין מי שמחליט על שביתה כזו ובין מי שמשלם את המחיר. אילו המחליטים היו משלמים על כך מחיר הייתה נמצאת היצירתיות הדרושה לפתרונות אחרים.