מי הבוס

שתי התפתחויות היסטוריות מתרחשות בימים אלו מול עינינו. הראשונה: המשבר בחברת טבע. השנייה: רפורמת המס של הנשיא טראמפ שתוריד באופן משמעותי את המיסוי על תאגידים. לכאורה אין קשר בין מצוקת אלפי העובדים בירושלים, בקריית־שמונה ובפתח־תקווה לבין מה שקורה בוושינגטון. אבל רק לכאורה. כי בפועל העובדים בישראל משלמים היום את מחיר ההתמזגות בין ההון והשלטון לישות אחת, שבה ההון כבר אינו משרת את השלטון — כפי שעשה בעבר — אלא השלטון משרת את ההון.

האמריקאים אומנם המציאו את הזיווג הלא קדוש הזה, אבל ממשלות ישראל אימצו אותו באופן קיצוני עד ששכחו כי תפקידן לנהל את הכלכלה ולא לשרת אותה. אין מדובר ביחסי הון־שלטון פליליים שבהם, למשל, חשוד ראש הממשלה. אלא שבמובן מסוים מדובר ביחסי הון־שלטון אידיאולוגיים שהם הרסניים אף יותר. נתניהו ורבים מצמרת השלטון הישראלית (בהווה ובעבר) נאמנים לדוקטרינה כלכלית מסוימת הזוכה לשמות רבים: ניאו־ליברליזם, שוק חופשי, קפיטליזם דורסני. אבל במהותה נמצאת תפיסה מהפכנית ביחסי המדינה והתאגידים.

עד שנות ה־70 מערכת יחסים זו הייתה דו־צדדית: התאגיד שירת את המדינה ופעל לפי האינטרסים הציבוריים, והמדינה בתמורה הבטיחה את התנאים שלהם זקוק היה כדי לשגשג. כך שעד לפני 40 שנה עוד ניתן היה להאמין, כדבריו המפורסמים של צ'רלס וילסון, מנכ"ל יצרנית הרכב האמריקאית ג'נרל מוטורס, כי "מה שטוב לאמריקה טוב לג'נרל מוטורס ולהפך". רצה לומר בכך שמטרות התאגיד והמדינה היו זהות: טובת הכלל. פעם זה עוד היה אפשרי. העובדים קיבלו מקומות עבודה יציבים עם שכר הוגן, בעלי המניות נהנו מתשואה נאה, וחברי ההנהלה זכו לבונוסים שמנים. כולם למעשה הרוויחו מיחסי הגומלין הללו מתוך תחושת סולידריות שלפיה כל שלוש הצלעות — העובדים, הבעלים וההנהלה — נמצאות יחד באותה סירה.

אבל המשוואה הזו השתנתה באופן דרסטי בעשורים האחרונים. שינויים מבניים בכלכלה הגלובלית, ובעיקר המעבר מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים ומידע פוסט־תעשייתית, הביאו למהפך הרסני ביחסי הכוחות: במקום שהתאגידים ישרתו את המדינה, המדינה החלה לשרת אותם. בחיפושה הנואש אחר מקורות מימון כדי לעמוד במחויבויות הסוציאליות התופחות ולהיאבק באינפלציה ובאבטלה הגואות, נכנעה המדינה לדרישות התאגידים: ועדי עובדים הוחלשו, נכסי הציבור (כמו משאבי טבע) נמכרו, הרגולציות הוסרו, וכספי מיסים הופנו מטובת הציבור לטובת חילוץ תאגידים שנקלעו לחובות.

התוצאה הייתה המדיניות המסולפת — וכעת, מתברר, גם כושלת — שסיפקה לתאגידים כמו טבע הטבות מס מפליגות תוך התעלמות מעקרון ההדדיות שאמור היה להבטיח דבר פשוט: שמה שטוב לטבע יהיה טוב גם לישראל. כי במקרה זה נדמה שהמדינה דאגה בעיקר למה שטוב לטבע ושכחה ממה שטוב לאזרחיה. ולכן אם הממשלה לא תשיב לעצמה את הסמכות לקבוע מי הבוס, ותזכיר לתאגידים כי הם תלויים במדינה יותר מאשר היא תלויה בהם, האסון בטבע יהיה רק הראשון מבין רבים שעתידים לזעזע את המשק הישראלי.