דין וינטרס כבר היה בן 34 ושקל לפרוש מקריירה שהלכה לשום מקום, כשקיבל הצעה להשתתף בסדרת טלוויזיה על בית כלא ואמר כן לפני שבכלל ידע במה מדובר. הוא החל לקרוא את התסריט שכלל סצנות כל כך אלימות, אכזריות ובלתי נסבלות, עד שהחליט שלא שווה להרים את הלסת מהרצפה, היא הרי ממילא תיפול לשם שוב בעוד דקה.
"הייתה סצנה שבה הייתי צריך ללכת לצינוק", נזכר עכשיו וינטרס, שמוכר גם מתפקידו כחבר לשעבר האהבל של טינה פיי ב־'רוק 30'. "היה אסיר לשעבר שעבד כאחד היועצים של הסדרה והוא אמר לי שבכלא הולכים עירומים לצינוק. העירום אפילו לא היה בתסריט, אבל חשבתי לעצמי, 'אתה בן 34, זה הצ’אנס שלך להיות שחקן אמיתי, לך עם זה עד הסוף'. מאותו רגע, כל מי שהייתה לו סצנה בצינוק היה צריך להיות עירום. אנשים אמרו לי ללכת להזדיין, אבל עם הזמן כולם רצו להיות בסצנה כזו. שחקנים היו מסתובבים בעיניים נוצצות: 'השבוע אני מראה את התחת שלי!' שנים אחר כך פגשתי את היועץ מהכלא באיזה פאב והבנזונה אומר לי, ‘זוכר שאמרתי שאתה חייב להיות עירום? עבדתי עליך'".
20 שנה אחרי, יושב עכשיו וינטרס על במה באולם בניו־יורק במסגרת פסטיבל 'פאליפסט'. לצידו כמה חברי קאסט, היוצר טום פונטנה ומנחה הפאנל דיוויד סיימון (יוצר 'הסמויה'), ויחד הם נזכרים בחיים המשוגעים על הסט של 'אוז', אחת הסדרות הטובות בהיסטוריה. "כשעמדתי עירום בתא והמצלמה צילמה, הבנתי שאני לא בטלוויזיה אמריקאית יותר. הסדרה שלנו שינתה את הטלוויזיה לנצח".
× × ×
הרבה סדרות אוהבות לחשוב שהן שינו את הטלוויזיה לנצח, אבל רק מעטות באמת ראויות לכבוד הזה. מתוך המעטות האלה, מי שמקבלת את הכי פחות כבוד היא 'אוז', שעלתה לאוויר בקיץ 1997 בערוץ הקטן והלא־חשוב HBO, והייתה דרמת הכבלים הראשונה באורך של שעה. היא סיפרה על החיים באגף ניסיוני בשם 'אמרלד סיטי' (עיר הברקת), בכלא דמיוני שנקרא 'אוזוולד', והכוכבים שלה היו סוהרים, אסירים, פקידי ממשל וכמרים. בדרך שנראתה רוב הזמן כמו חצי הזיה - כולל פרק מיוזיקל - יצרה 'אוז' תמונה ריאלית וכמעט בלתי אפשרית לצפייה של החיים בבתי הכלא השמורים ביותר בארה"ב. היא תקפה נושאים כמו גזענות, אלימות מינית, שחיתות, צביעות דתית, שאלות מוסריות ורוע אנושי, באופן שלא נראה עד אז, וגם לא נראה הרבה מאז.
לפני 'אוז' (ב־yes Oh החלו לשדר מדי לילה את כל העונות מההתחלה), לא באמת היה דבר כזה טלוויזיה בכבלים. סדרות המיינסטרים השיגו רייטינג של עשרות מיליוני צופים והכבלים היו למעשה קולנוע ביתי. ערוץ HBO הראה רק סרטים, והדבר הכי נועז בטלוויזיה של אותם ימים בכלל שודר בלב המיינסטרים של NBC. קראו לזה 'רצח מאדום לשחור', אחת מסדרות המשטרה הטובות אי פעם, שגם אותה יצר טום פונטנה, והבעיה היחידה שלה הייתה שמעט אנשים ראו אותה. אבל פונטנה רצה ללכת הרבה יותר רחוק.
"הטלוויזיה אז", הוא אומר, "הייתה פרוזאק, היא נועדה לגרום לך להירדם בשלווה. כל פרק בסדרות משטרה מסתיים כשהאיש הרע הולך לכלא ואף אחד בטלוויזיה לא סיפר מה קורה לו שם. זו שאלה שהעסיקה אותי שנים".
פונטנה ידע שבמיינסטרים לא ייתנו לו להראות אסירים נאנסים במקלחות, אז הוא הרים טלפון לכריס אלברכט, שהיה יו"ר ומנכ"ל HBO, ומי שהפך את הערוץ למה שהוא עכשיו. "היום כל ערוץ הוא פאקינג מותג והכל צריך להתאים למותג", אומר פונטנה, "אבל אז לא היה דבר כזה 'מותג'. כריס סתם היה במצב רוח לסדרה על כלא. היו להם סרטים דוקומנטריים על בתי סוהר שהיו הצלחה גדולה והוא הבין שיש קהל. כשסיפרתי לחברים שאני הולך לעשות סדרה ב־HBO הם אמרו, 'למה? אף אחד לא צופה בערוץ הזה'. אמרתי שאם ייתנו לי לעשות את הסדרה שאני רוצה, אז לא אכפת לי אם אף אחד לא יראה".
פונטנה צילם סוג של פיילוט באורך 20 דקות והראה אותו לאלברכט, שנתן אור ירוק למרות שנראה קצת מזועזע. "כריס אמר שלא חשוב לו אם הדמויות יהיו נחמדות, הוא רק רוצה שהן יהיו מעניינות, אבל אני מניח שהוא לא חשב שאלך עם זה כל כך רחוק".
עם אישור לעשות מה שבא לו, התחיל פונטנה ללהק. הוא לא רצה פרצופים מפורסמים, ולמזלו גם לא היה לו תקציב בשבילם. את וינטרס מצא מגיש משקאות בפאב והפך אותו לריאן או’ריילי, התככן החתיך. את לי טרגסן מצא בתיאטרון קטן בניו־יורק והפך אותו לטוביאס ביצ’ר, בחור טוב שהחיים בכלא הופכים אותו לפסיכופת. את ג’יי־קיי סימונס זכר מהימים שגילם נאצי מרושע ב'רצח מאדום לשחור' והציע לו את תפקיד ורנון שילינגר, נאצי מרושע עוד יותר. גם אדי פאלקו באה מ'רצח מאדום לשחור' והפכה לסוהרת דיאן ויטלסי, לפני שהלכה להתחתן עם טוני סופרנו. את אמון ווקר, שגילם אסיר מוסלמי־אמריקאי בשם כרים סעיד בדרך שלא נראתה קודם על המסך, הוא מצא בכלל בלונדון.
הם הקימו את אמרלד סיטי במבנה קטן בצ'לסי, מנהטן, מקום קלסטרופובי, חם וצפוף כמו כלא, והסתגרו שם 12 שעות ביום, עושים טלוויזיה שאף אחד מהם לא האמין שהיא אמיתית או שמישהו ישדר. "אני קורא תסריט של אחד הפרקים הראשונים", נזכר טרגסן, "וכתוב שם, בתיאור גרפי במיוחד, שאונסים אותי. לא קראתי שום דבר דומה מעולם, אז הייתי בטוח שזה לא יהיה ככה כשנצלם, אבל זה בדיוק מה שהיה. העניין עם טום זה שהוא כתב כל יום, לא חשוב מה היה מצבו, אז הרבה פעמים הנחנו שהוא פשוט כתב כשהוא עדיין שיכור מאתמול בלילה".
פונטנה: "הייתה סצנה שבה מישהו, איך נאמר, ספג כפית בישבן. זה קורה בכלא כל הזמן, אבל אף אחד מעולם לא ראה את זה בטלוויזיה. למחרת מתקשר אליי מישהו מראשי HBO ואומר, ‘טום, כל בוקר, במשך 15 שנה, אני שותה כוס קפה עם כפית אחת סוכר. באמת תודה רבה לך’. אחר כך חברת ההפקה ביקשה שנייצר כמה סצנות אלטרנטיביות כדי שיוכלו להראות את הסדרה במטוסים. אמרתי להם שזה כמובן אידיוטי, אבל צילמנו שתי סצנות שהחלפנו שם משפטים כמו, 'פאק יו, אני אזיין אותך בתחת' ל־'היי־היי, אל תכעס'. השחקנים היו על הרצפה, עשינו 'אוז' גרסת בני היל. שלחנו להפקה את הצילומים, הם התקשרו חזרה ואמרו, ‘אוקיי, זה לא יהיה במטוסים"'.
× × ×
'אוז' הותירה את מבקרי הטלוויזיה בעיקר מבולבלים. המגזין 'טי־וי גייד', בימים ההם האורים והתומים בתעשייה, כתב כי "'אוז' היא התקפה מעליבה על המוח של אלוהים". פונטנה התקשר לראשונה בחייו להתלונן ואמר לעורך, 'אוקיי, המבקר שלך לא אוהב את זה, אבל איך הוא יודע מה קורה במוח של אלוהים?'
אז טי־וי גייד אולי לא התלהבו, אבל עבור יוצרים צעירים יותר ופחות, הפרקים הראשונים של 'אוז' היו כמו נחיתת האדם על הירח. "לא הייתה לי קריירה בלי טום פונטנה", אומר דיוויד סיימון, יוצר 'הסמויה', הסדרה הטובה מכולן, שעבד עם פונטנה על 'רצח מאדום לשחור'.
"לא חשבתי שלסיפורים שאני רוצה לספר יש סיכוי למצוא מקום בטלוויזיה אמריקאית. ואז ראיתי איך 'אוז' מטפלת ביחס אל בני אדם כאל חפצים, כאל מטבע בכלא, איך היא מראה אלימות מינית בין גברים, נוגעת בתרבות מוסלמית שחורה, בשחיתות פוליטית ומשטרתית, ולא מחפשת לתת לכל דמות הזדמנות לגאולה. אמרתי לעצמי, ‘בן־אדם, אולי אני כן יכול לעשות משהו כמו 'הסמויה'. בלי 'אוז' לא היה שום דבר ממה שאנחנו חוגגים היום בטלוויזיה. המורשת של 'אוז' ברורה, אבל היא אף פעם לא קיבלה את הכבוד שהגיע למאסטרפיס כזה".
פונטנה אהב את הקאסט אהבת נפש. כשמישהו מהם היה צריך לעזוב, או סתם איכזב אותו, זה שבר לו את הלב והוא תמיד הוציא את זה על הדמות. העזיבה של אדי פאלקו כאבה לו במיוחד. "דיוויד צ'ייס התקשר ואמר שהוא רוצה אותה לסדרה החדשה שהוא עושה. שאלתי, 'זה תפקיד טוב?' והוא אמר, 'לא רע'. הסברתי את העזיבה בכך שהדמות שלה פגשה מישהו והתארסה לו. זו הייתה הדרך שלי לאחל לה מזל טוב לחתונה עם טוני סופרנו".
סיימון: "אני זוכר שפעם טום כעס על שלושה שחקנים בסט של 'רצח מאדום לשחור', ופתאום הגיע ממנו תסריט ובו ירי משולש שבמקרה הקורבנות שלו היו שלושת השחקנים האלה. שחקן אחד, שהייתה לו נטייה להתווכח על כל דבר, נורה בראש, ושחקן אחר, שהיה מאוד אמוציונלי, נורה בלב".
'אוז' הייתה באוויר שש עונות. בדיעבד, הרייטינג שלה היה לא רע בכלל. "שניים וחצי מיליון איש ראו כל פרק", אומר פונטנה, "זה המון לתקופה ההיא. פשוט אז כולם השוו למספרים של המיינסטרים. היום אם יש לך מיליון צופים לפרק, אתה מסודר. אז אנחנו היינו האלטרנטיבה, אבל עכשיו המיינסטרים הוא האלטרנטיבה. אם אתה רוצה לשרוד אתה חייב להיות שונה ומיוחד, אחרת אומרים לך ללכת למיינסטרים".
כשסיימה 'אוז' את דרכה, כבר היו ל־HBO גם את 'הסופרנוס' וגם את ‘הסמויה’ והטלוויזיה השתנתה לנצח. אחת הסיבות שבגללן אף פעם לא נעשה איתה הצדק שהגיע לה, היא כי מה שרוב אנשים זוכרים זה את הסצנות הקשות. כולל את זו שנחשבת לאחת הוולגריות בהיסטוריה של הטלוויזיה, בכיכובם של טרגסן וסימונס: אחרי שנה של התעללויות מצד שילינגר, שבין היתר חייב אותו ללקק לו את המגפיים, מתפוצץ ביצ'ר לנקמה אכזרית שכוללת ישיבה על פניו של הנאצי תוך כדי שלשול.
"אחרי שג'יי־קיי זכה באוסקר על 'וויפלאש', התקשרתי אליו ואמרתי, 'אני כנראה האדם היחיד בעולם שליקק את המגפיים של זוכה אוסקר'", מספר טרגסן, "הוא ענה לי, 'עד כמה שאני זוכר, גם חירבנת לי על הפנים'. לאורך השנים הרבה אנשים אמרו לי, 'רציתי לראות אבל לא יכולתי להתמודד עם האלימות'. זה מאוד חבל. הכתיבה היא שעשתה את 'אוז', לא האלימות. הנכונות להתעסק בדברים שאף אחד אחר לא רצה אז לגעת בהם עם מקל באורך קילומטר. הראינו אהבה בין גברים בתקופה של הומופוביה קשה באמריקה, כשטום הנקס גילם הומוסקסואל חולה איידס ב'פילדלפיה', וכולם היו בטוחים שזה יגמור לו את הקריירה. הברוטליות לא הייתה מטרידה אף אחד היום, אבל זה המחיר של להיות ראשון".
ההחלטה לסיים אחרי שש שנים הייתה של פונטנה. בסוף העונה החמישית HBO הציעו שימשוך עוד שתי עונות, אבל הוא הרגיש שיש לו רק עוד אחת. "הסדרה רדפה אותי, לקח הרבה זמן לדמויות האלה להפסיק לדבר אליי, ורציתי לגמור עם זה. עשינו עוד עונה וכמובן שמיד חשבתי שיכולתי לעשות עוד אחת, אבל בשלב הזה הרגנו כבר כל כך הרבה אנשים, שחששתי שנהפוך לפארודיה. אמרו לי, 'תביא אסירים חדשים', אבל לא רציתי לעבוד עם שחקנים אחרים ובוודאי שאני לא רוצה לעשות 'אוז - הדור הבא'. אני גם לא חושב שהסדרה יכולה לעבוד היום כסיפור בדיוני. כל הזוועות שהראינו, אלימות ושנאה גזעית ותקיפות מיניות ומוסר שבור, היו אז מטאפורה לחברה. תעשה את 'אוז' היום וזו סדרה תיעודית מהחיים".
