לפני ארבע שנים, בזמן שרמי ורד הצחיק כהרגלו מישהו, אבא שלו, שלמה, חטף שבץ. באותם ימים, ורד ואביו כמעט לא התראו. מאז היה בן 13 ידע הקשר ביניהם עליות ומורדות, אבל כדי להגדיר את מה שקורה ביניהם כיחסים תקניים בין אב לבנו היה צריך לטפס על האוורסט. שבוע ימים ניסו בבית החולים לאתר את ורד, עד שתפסו אותו באמצע צילומים. על אף הקשר המסובך ביניהם, הוא עזב הכל ובילה ליד מיטת אביו, עד ששב להכרתו והיה ניתן להעריך את מצבו.
"זמן קצר אחרי שאבא נכנס לשיקום", הוא מספר, "כבר הסבירו לי שאין לו מה לעשות שם, וכדאי כבר למצוא לו מקום אחר מחוץ לבית החולים". ורד מצא את עצמו עובר ממקום למקום, מרגיש שלאף אחד לא באמת אכפת. מצבו של האב דווקא השתפר. הרגל המשותקת התחילה לזוז, הוא התחיל לדבר ברור יותר, "וכל זה, אחרי שאמרו לי שהוא אבוד. זה הרגיז אותי. אני משלם ביטוח לאומי כל החיים. אם כולנו נשים את הכסף הזה בתוכנית חיסכון, לא נצטרך אף אחד בגיל 80. זה שאנשים לא הזדעזעו כשסיפרתי להם את הסיפור שלי הדהים אותי. כולם מבינים איכשהו שהכסף שאתה נותן לחברות ביטוח הוא חסר ערך".
ורד, כמו כל אזרח מתוסכל עם מעט אמצעים, התחיל לנסח פוסט זועם בפייסבוק, אבל אז החליט להתאמץ יותר. הזמן הכפוי שלו ושל אביו יחד, ההתוודעות לביורוקרטיה הרפואית, לעליבות ולזקנה במסדרון, וניסיונות בית החולים להיפטר לתחושתו מאביו אחרי שהועבר לשיקום — הביאו אותו לכתוב בפעם הראשונה בחייו, אחרי שנים של סטנד־אפ ובידור, מחזה דרמטי. קומדיה שחורה מרירה ונוגעת ללב על אב ובן, אבל גם על מדינה שמפנה כתף קרה לאזרחיה הנזקקים.
רק משם ההצגה, "קח את אבא שלך ולך לעזאזל", אפשר להבין את מצב הרוח של ורד אז. אבי קושניר לוהק לתפקיד הראשי, אמיר וולף ביים, ומה שהתחיל כמו הזדמנות יצירתית לשחרר עצבים הפך לתהליך תרפויטי על הבמה. "המחזה הזה הוא אחד הדברים הכי מנקים שעשיתי בחיים", אומר ורד רגע אחרי הפרמיירה החגיגית בתיאטרון הבימה. "זה עזר לי להתמודד יותר מכל טיפול פסיכולוגי. כשראיתי את ההצגה על הבמה, פרצתי בבכי ברמות שהיה לי קשה לנשום".
יותר מהזדקנות הוריך, יש משהו לא פשוט בהבנה שהפכת למבוגר האחראי.
"תמיד הייתי המבוגר האחראי. כשההורים רבים כל הזמן ומדברים עם הילד שלהם כאילו הוא מבוגר, הוא נהיה ילד הורי. שנים כעסתי על אבא שלי מאוד, גם אחרי שההורים שלי נפרדו, אבל לא התעמתתי איתו. אחרי השבץ זה נראה לי מיותר. המחשבה שמשהו ייתקן ביחסים שלנו חסרת משמעות בעיניי. אז כן, בהתחלה היה לנו קשה, אבל היום אני נורא נהנה מחברתו. משהו נפתח שם. אם פעם באתי לבקר אותו בגללו, אז בחצי השנה האחרונה אני בא בגללי. אני רוצה לראות אותו, ויותר קל לוותר על הכעס".
אתה איש שחי מלהצחיק. כמה זמן עבר מהרגע שהגעת לבית החולים עד שהצלחת לצחוק על כל זה?
"יש רגע שהגועל או הסבל או העצבים כל כך גדולים, שזה מתחיל להצחיק אותך. הייתי צריך לעשות הרבה דברים שלא האמנתי שאעשה. קתטר, חיתולים, אל תשאל. כשאבא שלי התאשפז, אמרו לי בבית החולים: חצי מוח נפגע. אמרתי, 'לא הפסד גדול. מדובר במסגר מרוקאי, זה לא שעולם המדע נעצר. הוא ממילא לא השתמש ברוב המוח'. הרבה צחקתי על זה".
איך היו התגובות להומור הזה?
"כן", הוא מחייך, "היו כאלה שהזדעזעו".
לצעוק על השליח
יש סיכוי שלא מעט מהבדיחות שהצחיקו אתכם בשלושת העשורים האחרונים נכתבו על ידי ורד; לא רק אחד מהסטנדאפיסטים הוותיקים בתעשייה, אלא גם האיש מאחורי הקומיקאים האהובים ביותר בישראל: ציפי שביט, אלי יצפאן, אורנה בנאי, צביקה הדר, אבי קושניר, גידי גוב ועוד. רבים חייבים לו את הקריירה שלהם, אחרים את הפאנצ'ים הטובים ביותר שלהם.
בתעשייה שקל להישחק בה, ורד בנה את מעמדו כאחד הקולות הבולטים בבידור. מבדר, אבל לא נמוך. שנון, אבל לא חוכמולוג. עצבני, אבל לא גס רוח. מימיו ככותב ב"לילה גוב", דרך פינת המשימות בתוכנית של יאיר לפיד והלייט־נייט שהגיש בעצמו בערוץ 10, ועד מופע הסטנד־אפ החדש שלו שעולה בימים אלה, ורד לא טרח להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש. הקהל שחוזר אליו שוב ושוב עושה את זה מכל הסיבות הנכונות, אבל גם משום שהוא מזכיר לו את עצמו. אחד, לא חשוב מאיזו עדה.
הוא בן 54. נולד ברחובות במעברת זרנוגה, שנקראת כיום קריית־משה, "מין כפר ערבי עם נרקומנים". החיים שלו לא תמיד נשמעו כמו התחלה של בדיחה. "אני אלוף הארץ בשחייה בחרא", הוא אומר, "למרות שחבר טוב שלי, רובי דואניאס, טוען שאם כבר, אני אלוף הארץ בשחייה צורנית, כי בצורנית אתה גם מחייך ונותן שואו. כל מי שיודע איפה גדלתי חושב שאני ניצול, כמו אחד שברח מהטיטאניק, או שרד לבד על הר מושלג ואיכשהו, בדרך נס, יצא מזה.
"הייתה לי ילדות קשה, עם הורים שלא טוב להם ביחד, בלי כסף, במקום לא קל. רמת הגזענות שנחשפתי לה בתור ילד מזרחי הייתה מטורפת. חלק התייחסו אליי כמו לעבריין, וחלק כמו שהתייחסו לשחורים בדרום־אפריקה. עד היום אני נגעל מאנשים שחושבים שהמוצא, המצב הכלכלי או מקום המגורים שלהם הופכים אותם ליותר טובים ממישהו. צר לי גם על אנשים שחושבים שזה שהם ממוצא כזה או אחר הופך אותם לפחות טובים ממישהו".
הוא נשוי לנגה, דיאטנית קלינית, ויש להם שלושה ילדים: טליה (24), אסף (20) והילי (11). ורד מעיד על עצמו שהוא אב חרדתי, שבודק עד היום, כל לילה, אם ילדיו נושמים. "כבר נמאס להם ממני, אז הם נועלים את הדלת", הוא מודה באשמה.
החרדה הזו לא מרחפת בחלל ריק. לפני 18 שנה, כשהיה בן שנתיים, אובחן בנו אסף כאוטיסט. "לא האמנתי שזה נכון במשך הרבה זמן. עד גיל שנה וחצי הוא היה די רגיל, למרות שבדיעבד, עם כל הניסיון שצברתי, כבר בגיל שנה הייתי מבין שיש משהו. דברים קטנים שקשה להסביר אותם. בערך בגיל שנה וחצי הוא התחיל להיסגר. וכשהוא כבר כן התחיל לדבר, הוא התחיל להיעלם. הרבה זמן חשבתי שזאת בעיית שמיעה. נאבקתי מאוד במחשבה שמשהו לא בסדר. לא נראה לי הגיוני, כי אני הבן אדם הכי תקשורתי בכדור הארץ. לא היה קל לקבל את זה".
עד היום הוא זוכר בבירור את רגע האבחון. "מאוד כעסתי על הרופאה שאמרה לי שהוא אוטיסט. בדיעבד, אתה יודע, כועסים על השליח. התפרצתי נורא. זה משבר. אי־אפשר להכחיש. כל ילד עם בעיה זה משבר. אני זוכר שבאותו יום שישי הייתי צריך לעמוד מול אולם מלא ולהצחיק קהל. בשעה 11:00 בבוקר סיפרו לי שהילד שלי אוטיסט. בעשר וחצי בלילה עמדתי על הבמה במופע סטנד־אפ".
איך אפשר?
"הקאתי לפני כן את כל מה שהיה לי בגוף. דם יצא לי מהאף. הייתי ממש צריך להכריח את עצמי לעלות על הבמה. תקופה איומה. לקח לי המון זמן לחזור להיות מי שאני. תמיד הייתי בן אדם נורא אופטימי ושמח, ופתאום נהייתי כזה קודר".
באותה תקופה של ראשית ההתמודדות עם הבן נחתה על ורד מכה קשה נוספת: אחיו הצעיר נפטר בגיל 29 בנסיבות טראגיות. לקרובים סיפר ורד שאחיו נפטר ממחלה. "וזה נכון בצורה מסוימת", הוא אומר עכשיו, כשאני שואל אם אחיו סבל מדיכאון. "זו מחלה שהרגה, שהורגת ושתהרוג. אין דרך להתמודד עם זה. אחי ואני היינו די קרובים. לקחתי כמות כדורים כדי לעבור את השנה הראשונה אחרי מותו. לא יכולתי לתפקד. בעיקר מאוד רציתי ללכת לישון. הסיפור של אח שלי זו עדיין תעלומה. אני לא חושב שעיבדתי אותה עדיין".
עברו 15 שנים מאז. אפשר לעבד בכלל דבר כזה?
"אני לא יודע. אני יכול להגיד לך שזה שינה אותי. זה שאב ממני להרבה מאוד זמן את היכולת לצחוק".
באותן שנים הפכת לבכיר כותבי הבידור בישראל. מהצד היה נדמה שאתה בשיא שלך.
"בשלושים למותו של אחי כבר הייתי צריך להתחיל את התוכנית הראשונה שלי בערוץ 10. אז עשיתי אותה על קלונקס. קצת יותר קשה להופיע תחת השפעת כדורים והתקפי חרדה יומיים, אבל עבודה זו גם הסחת דעת, ואני מתחרפן אם עובר זמן ואני לא מופיע.
"גם ככה היה לי קשה, כי לא רציתי שאף אחד יידע על הבן שלי, אסף. אין דבר שאני שונא יותר מרחמים. פעם כמעט עזבתי את הפסיכולוגית כי היא התחילה לבכות כששמעה את סיפור החיים שלי. עזבתי מישהו שעבדתי איתו, כי כשהוא גילה איכשהו שיש לי ילד אוטיסט, הוא מיד חיבק אותי ואמר: 'כל הכבוד'. על מה כל הכבוד? למה, ילד אוטיסט זה יותר גרוע מילד חולה ניוון שרירים? זה פחות גרוע".
נכון, אבל אוטיזם, לפחות כלפי חוץ, מאיים יותר.
"המילה 'אוטיסט' מלחיצה, נכון, זאת בעיה. אוטיסטים הם ילדים שלא יהיו בוגרים עצמאיים אף פעם. אבל אין פה מה להגיד כל הכבוד. אנשים מטפלים בילדים שלהם, לא משנה מה יש להם. זה ההסכם שיש לך עם העולם. יש לי ילד שאני אוהב אותו אהבת נפש, וכן, הוא גם אוטיסט".
להיפרד מפנטזיה
הגילוי וההתמודדות עם האבחון של אסף גייסו את כל המשפחה והם נעזרו באנשי צוות מחו"ל. "כל מה שהרווחתי הלך על הדברים האלה. אני התגייסתי לשלם על הטיפול, אבל נגה התגייסה לטיפול עצמו. היא עזבה הכל. היא הצילה אותו. באשתי הייתה איזו עקשנות, שהתבררה כנכונה באינסטינקט, לקחת אותו איתנו לכל מקום. בקניון, בחו"ל, במטוס, במסעדה, בבית קפה, מגיל אפס אסף תמיד היה איתנו. הוא לא ילד שהיה סגור בבית".
יש הורים, בטח בשלבי הגילוי הראשונים, שמתקשים לעשות את זה. יש מרכיב מרכזי של הסתרה.
"שום דבר. לא הסתרה ולא בושה. ועם זאת, אף פעם לא הרגשתי צורך לערב את כל העולם בחיי האישיים. אבל כל אחד מגיב אחרת. לא כל אחד יכול להתמודד. זה קשה. אני לא מסכים לפעמים עם דברים שהורים עושים, אבל אני לא יכול לשפוט אותם על זה. כל אחד והמצב שלו.
"אנחנו הבאנו מומחה מנורווגיה. הכשרנו צוות שעבד בשיטה שלא הייתה מוכרת פה אז, עיצוב התנהגות, ABA. הבית שלי היה מקום להכשרת צוותים. הרבה מאוד אנשים שהיו אצלנו הלכו אחר כך לעבוד בגנים מיוחדים לילדים אוטיסטים. הדבר הראשון שאחותו הגדולה, טליה, עשתה אחרי שהשתחררה מהצבא זה ללכת לעבוד בהוסטל לאוטיסטים בוגרים".
ברמה האישית, ההתמודדות עם ילד אוטיסט היא גם פרידה מאיזו פנטזיה של איך חלמתי שיהיה הילד שלי?
"גם אם כן, זה מתחלף מהר בדאגה לעתיד. בסוף השנה אני צריך למצוא לו מרכז תעסוקה יומי, ואני קצת נתקל בבעיות, אז זה מעסיק אותי יותר. אז נכון, אתה רואה שהילד הזה כל כך כריזמטי ובנות מתאהבות בו, הוא כולו קסם. אז כן, אתה אומר, אם הוא היה ילד רגיל, היו לו 800 חברות. אבל כל המחשבות האלה מהר מאוד מתחלפות במה יהיה איתו כשאני לא אהיה. זו הדאגה. לא מה היה יכול להיות".
ישראל היא מקום טוב לגדל בו ילד חריג?
"יחסית טוב. כשאנחנו התחלנו, היו לנו אנשים בשבתות שעבדו איתו כל הזמן כדי שהוא איכשהו ישתפר. היום לא צריך, כבר יש גנים מיוחדים. אנחנו עשינו הכל לבד שנים. מי שלא היו לו האמצעים, הלך לאיבוד. כל מה שהרווחתי ולא הרווחתי, הלך. אני אפילו לא רוצה להגיד איזה סכומים הוצאתי. אני זוכר שאחד הרופאים החזיק לנו את הידיים ואמר, 'ילדים כאלה מפרקים נישואים. תכניסו אותו לאיזה גן, לאיזו מסגרת, ותחיו את החיים שלכם'. אמרתי לו, אני מוכן לפרק את הנישואים עכשיו. אם זה יפתור את הבעיה של אסף, מה אכפת לי מהנישואים שלי?"
הרבה משפחות וזוגות לא שורדים את זה.
"נכון. זה מקשה מאוד את החיים, בעיקר כי אין מקום לזוגיות. לפחות בשנים הראשונות זו מלחמה תמידית. זה שוחק ופוגע. אבל גם אנשים שאין להם ילדים חריגים או חלילה איבדו ילד, לא בהכרח הנישואים שלהם מחזיקים. אני חושב שהסיבות השכיחות לזה שנישואים לא שורדים הן שלרוב נישואים זה לא משהו שאמור לשרוד".
איך לכם זה עבד?
"אולי מזל טהור. זה לא שהכל עובד אצלנו. אני מניח שיש זוגות שמתפקדים יותר טוב מאיתנו עם ילד חריג. יש זוגות שאני מכיר, שהתגרשו. יש זוגות שהקשר ביניהם דווקא התחזק. אף אחד לא באמת יכול לדעת. אנחנו עברנו ועוברים דברים וזה לא קל".
נסיבות החיים היו לרעתך. ההורים שלך התגרשו על פחות. אתה שרדת.
"מה זאת אומרת שרדתי? איזו ברירה הייתה לי? לשכב על הרצפה ולחכות למוות? אין לך אופציה להתפרק כשיש לך ילד עם בעיה".
מה בכל זאת, ממרחק השנים, אתה יכול לומר להורים במצבכם?
"להתמקד בעשייה. מהר מאוד לצאת מהמוד של 'למה זה קרה לי?' אדם, שאני מאוד אוהב, כל הזמן היה אומר לי: 'מה קרה לנו, איזה חיים יש לנו', עד שאמרתי לו: 'די, אני לא יכול לשמוע אותך יותר. אתה עושה לי רע'. אין שום רווח מלרחם על עצמך. הילד צריך אותך מתפקד".
אבל הקושי הוא טבעי במצב הזה. לא היו לך רגעים שסבלת מאוד בתוך עצמך או בחברת אנשים?
"בשנים הראשונות לא סבלתי אנשים עם ילדים רגילים, שאין להם בעיה. די מהר ניתקתי קשר עם כל מי שריחם עליי. קשרים גם התרופפו מעצמם. פתאום אתה לא יכול לארח או להתארח. זה עושה כל מיני דברים".
הגשת פינה אצל יאיר לפיד. גם לו יש בת אוטיסטית, שלציבור נודע עליה אחרי שנים.
"כן, היינו מבלים מלא יחד עם הילדים כשהם היו קטנים. היינו בבריכה, טיילנו. היינו בחו"ל ביחד, בחופשות בארץ. יש דברים משותפים, אבל כל ילד הוא שונה. זו לא אותה התמודדות. זו לא מחלת עור שכולם צריכים לקבל את אותה משחה".
היה אפשר להניח שדווקא העובדה שוורד הוא אדם מוכר יחסית תקל עליו בחלק מהקשיים שעומדים בפני הורים ומשפחות לילדים חריגים. "לא", הוא זז מצד לצד בחוסר נוחות. "אם כבר, אז להפך, זה מייצר אנטגוניזם. כבר קרה שהיו בטוחים שאני נדחף בתור כי יש לי קשרים, ומה עכשיו אני אסביר ל־500 איש שאני לא נדחף, שהילד שלי אוטיסט? אז אני לא מגיב, וזה לא נעים.
"לא מזמן הייתי עם אסף בקולנוע וחיכינו בתור לקנות פופקורן. יש לי כרטיס שמאפשר לי להיכנס בלי תור, אבל אני משתדל שלא להשתמש בו אם אני לא חייב. רק אם יש תור מטורף ואני יודע שאסף יתחרפן, אני מוציא אותו. בכל אופן, חיכינו לפופקורן ואישה באה ונעמדה לפנינו. אמרתי לה, סליחה, אני הייתי פה. היא הביטה בי ואמרה: לא, אני הייתי כאן קודם. התעקשתי, והיא התחילה לדבר לא יפה, אז אמרתי לה: פשוט תזוזי, אני לא אתן לך להיכנס לפניי. ואז היא הסתכלה על אסף ואמרה לי, 'תדע לך, רק בגלל שאני מרחמת עליך אני לא מתווכחת איתך'. זה הישראלי המגעיל בכל כוחו. עד היום לא הכי נוח לי שאנשים מסתכלים עליי ועל אסף ואני צריך להסביר להם. אחת הסיבות שהחלטתי לדבר עכשיו היא בגלל שנמאס לי להסביר. 20 שנה הסברתי. זה מעייף".
בזכות העבודה האינטנסיבית שעשו עם אסף הצליחה משפחתו להביא אותו למקום טוב יותר מאחרים במצבו באותה תקופה. התקשורת איתו עדיין מוגבלת, מסביר ורד, אבל הוא כן תפקודי, מגיב לסביבה ומסוגל לעשות דברים בכוחות עצמו. "הוא יודע להתרחץ לבד, להכין חביתה לבד. הוא לא יספר לך איך עבר עליו היום, אבל אם הוא רוצה משהו, הוא יודע איך לבקש. מאז ומתמיד הוא ידע מאוד להעניק חיבה, בגלל זה נורא אוהבים אותו בכל מקום. הוא גם תחמן. הוא מאוד נהנה שצועקים על אחותו הקטנה הילי. בהתחלה היינו בטוחים שהיא מציקה לו והיינו צועקים עליה, עד שיום אחד קלטתי אותו אומר, 'הילי, הילי', ומסתכל לראות מי מאיתנו יצעק עליה, בלי שהיא לידו בכלל. יש לו כמה תכונות לא אוטיסטיות. ובכלל, יש לו חוש הומור נהדר".
הוא אומר לך, "אני אוהב אותך"?
"הוא לא יגיד מיוזמתו 'אני אוהב אותך', אבל אתה רואה שהוא אוהב אותך. אני בטוח שההבנה היא הרבה יותר גדולה מהיכולת להתבטא. כשאימצנו את הבת הקטנה שלנו מאוקראינה, נעלמנו לו לשבועיים והוא פיתח אסתמה. ואז, כשחזרנו עם הילי הביתה, הוא לא הבין מי זאת הילדה הזאת שפתאום גרה איתו בבית".
ההחלטה לאמץ ילד, מספר ורד, לא התקבלה בקלות. כשעלתה המחשבה להביא לעולם ילד שלישי, אחרי אסף, גורמים רפואיים הסבו את תשומת ליבם ל"סיכוי לא רע" שייוולד להם ילד אוטיסט נוסף. "כי אם זה גנטי, אי־אפשר לדעת".
כשאשתו העלתה את אופציית האימוץ, ורד סירב בתוקף. "לא חשבתי שאהיה טוב בזה. אמרתי, אנשים כמו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי מאמצים ילדים, ואז מביאים אותם לארמון הגדול שלהם. חשבתי, אולי הילד הזה שאני אאמץ הפסיד את אנג'לינה".
ורד חזר בו קצת אחר כך, כשנתקל לפתע באב עם עגלה. "ראיתי אותו מוריד את השמיכה, מרים תינוק, מנשק אותו. מיד התקשרתי לאשתי ואמרתי לה, בואי נאמץ".
לפני תשע שנים חזרו מאוקראינה עם הילי. "בובה מדהימה", נאנח ורד. "אנשים שואלים אותי על חוויית האימוץ, ואני מנסה להסביר להם שזה כמו ילד רגיל. הם לא מבינים שברגע שראיתי אותה, היא הייתה הבת שלי. באותה השנייה ידעתי שזאת הבת שלי, ומישהו עשה פה טעות ולא נתן לי אותה מיד כשהיא נולדה".
כקומיקאי וככותב, אפשר לצחוק על כל דבר?
"לא".
גידול ילד אוטיסט, זה הגבול שסימנת?
"לא. אני צוחק כשקורים לי דברים רעים כי ככה אני מתמודד עם זה. הילדים שלי הם החיים שלי. אני לא יכול לקשר את הבן המקסים והיפה שלי למשהו רע. על מה יש לצחוק כאן?"
לרדוף אחרי בדיחה
ועדיין, כמו רוב הקומיקאים בעולם, גם ורד מודה שהיה מוכן להסתבך בשביל בדיחה טובה. "זה היה רפלקס מגיל קטן מאוד, להצחיק. פעם נתליתי על אוטובוס נוסע בשביל להצחיק ילדים. כשהייתי חייל, הורדתי את הזקן ונשארתי רק עם שפם של היטלר והפתעתי את אמא שלי בסלון. היא נכנסה לקוצר נשימה. עשיתי הרבה דברים מטומטמים בשביל להצחיק".
אתה מוכן ללכת רחוק בשביל בדיחה, אז איך זה מסתדר עם העובדה שחילקת בדיחות לאחרים לאורך השנים?
"אני לא מחלק. אני כותב חומר למישהו, שאם היה כותב בעצמו, זה בדיוק מה שהוא היה אומר. אני מאמין שסטנד־אפ צריך להיות דבר מאוד אישי".
ורד הצליח להיות אישי מאוד עבור אחרים. לציפי שביט כתב מונולוגים על דיאטות, כאילו הוא בעצמו עושה אותן. לאורנה בנאי כתב את מופע הסטנד־אפ שליווה את יציאתה מהארון, ולצביקה הדר כתב מופע בהשראת התקף הלב הכפול שעבר. "צריך להיכנס לתוכם. אני יכול לעשות את זה רק עם מישהו שאני מסוגל לשבת איתו הרבה זמן. בגלל שיצפאן גדל בשכונה מאוד דומה לזו שאני גדלתי בה, לא הייתי צריך נורא להתאמץ. כשפנו אליי לכתוב לצביקה הדר, לפני התקפי הלב, לא ידעתי מה אני יכול לכתוב לו. אנחנו בקשר כבר המון־המון שנים, אבל הדמות הטלוויזיונית שלו לא עשתה לי שום דבר. לא היה לי משהו להיאחז בו. אני לא רוצה לכתוב לבן אדם סתם בדיחות על זה שהוא נשוי או על זה שהוא גבוה או על זה שהוא שמן. ואז הוא חטף שני התקפי לב בהפרש של איזה עשר דקות".
הנה התחלה של בדיחה.
"כן. אמרתי, הנה משהו שאני יכול לכתוב עליו. למה הוא חטף את זה בגיל כזה צעיר? זה הדבר שהמופע הזה בא לברר כשכתבנו. זו עבודה משותפת".
התחלת את העבודה על הסטנד־אפ של אורנה בנאי כשהיא עוד הייתה בארון.
"נכון. היא יצאה מהארון בתהליך הכתיבה. בהתחלה כתבתי כל מיני בדיחות על זה שהיא לסבית ובסוגריים הייתי כותב: זה לא יהיה. כשהיא אמרה שהיא שוקלת לעשות את זה, תמכתי בה, חיים פעם אחת. זו הייתה אחת הסיבות להחלטה שלי לדבר על אסף. זו לא יציאה מהארון, אבל אתה חי פעם אחת, אין כוח להסתיר. הורים שמתביישים בילד האוטיסט שלהם משלמים בסופו של דבר מחיר כבד מאוד עם עצמם".
אתה כותב סטנד־אפ, אבל התהליך מזכיר טיפול פסיכולוגי.
"לגמרי. אני יודע על אנשים שכתבתי להם דברים שאם לא הייתי איש סוד, וויי־וויי. הייתי יכול למלא לך את כל העיתון בסיפורים שלהם".
בעבודה המשותפת, אפשר להגיד הכל אחד לשני?
"אני משתדל. למשל, צביקה הוא אדם הרבה פחות קוצני ממני. אני תמיד אמרתי מה אני חושב, גם כשלא נתבקשתי וגם כשהיה עדיף שאסתום. צביקה אמר לי, זה פוגע בך שאתה אומר הכל. אמרתי לו, אתה חטפת התקף לב בגיל 45 כי לא אמרת. אני לפחות מוציא את הזבל פעמיים ביום. אתה לא מוציא. הצטבר, הצטבר, דפק לך את הלב. הוא שתק לכמה שניות. כי יש בזה משהו. אני מת עליו, אבל יש לזה מחיר".
כמי שמשקיף על ההומור הישראלי בשנים האחרונות, מה הכי מפריע לך בשינויים שהוא עבר?
"החזרה להומור העדתי, שהיה נכון לשנות ה־70 ופתאום מופיע בכל מיני וריאציות, גם גזעניות. אין לזה שום הצדקה היום".
עד כמה זה קשור לרוח התקופה? לפוליטיקה?
"הכל קשור. פוליטיקאים מסוימים יעשו לתועלתם האישית כל דבר, ולא משנה אם זה יגרום לפילוג בעם בדרך. נורא קל לשסות קבוצה אחת בקבוצה אחרת, ואז לא מתעסקים בדבר האמיתי. בכלל, יש תחושה שכל אחד לעצמו. בגלל זה אנשים נוסעים באדום כמו מטורפים או מרביצים לזקנים בבתי אבות ממשלתיים. תראה את הדוגמה שאנחנו מקבלים בכנסת. אם מותר לפוליטיקאי לצעוק בצורה גסה על משפחות שכולות ואף אחד לא עושה לו כלום, אז ילד בן 17 שמתבונן על זה מבין שמשפחה שכולה זה לא כזה דבר קדוש. הוא רואה שבאזכרה להרוגי מלחמת יום כיפור אף אחד מהממשלה לא היה. אנשים מסתכלים על זה ומאמצים את ההתנהגות הזאת".
אתה כותב יותר בידור מסאטירה, למרות שנדמה שיושב לך הרבה על הלב.
"נכון, כי בבסיס יש לי יותר רצון להצחיק. איך אני יכול להשפיע? אמנים לא יכולים להשפיע על כלום. סאטירה משכנעת את המשוכנעים".
אין לך צורך להגיב על אקטואליה?
"תמיד בהתחלת ההופעה אני מדבר על דברים שקרו ממש עכשיו. הנושא של ההטרדות, למשל. די מדהים לראות שזה בעיקר גברים מכוערים, שכל הכסף וההצלחה לא הפכו אותם לאטרקטיביים בעיני אף אחת. אני אומר, במקום לשלם מיליונים פיצוי, לך תעשה ניתוח פלסטי ולא תצטרך להטריד. אני לא רוצה להישמע אלים, אבל אני חושב שהרבה אנשים עושים היום דברים כי הם יודעים שלא ירביצו להם".
תסביר.
"שני בני 14, שמרעישים ליד בית, יודעים שאסור לאף מבוגר לרדת ולשבור להם את הפנים. כשאני הייתי ילד, אבא שלי היה יורד למטה, שובר להם את הפרצוף, השוטר היה בא ומרביץ לו, וגם אבא שלו היה מרביץ לו. עכשיו אם מישהו מרעיש לך יום אחרי יום, אתה תמות מייאוש לפני שמישהו יעזור לך".
אולי תרוץ לכנסת?
"מה? לקדם את חוק המכות?"
נגיד.
"לא חושב. אבל אני בטוח שאם חבר כנסת היה מקבל סטירה מאחד ההורים השכולים אחרי שצעק עליו, זה היה יותר אפקטיבי מכל הביקורת שהושמעה עליו אחרי זה".
בוא נסיים באופן משמח ואופטימי. מה הבדיחה שלא משנה כמה פעמים שמעת או סיפרת אותה, תמיד מצחיקה אותך?
"הבדיחה שמצחיקה אותי ממש די איומה, אז אני אספר לך אחת אחרת שאני אוהב: מטוס ממריא. זקן בן 70 מתיישב ליד בחורה בת 18. כולה מפונפנת ומגונדרת. תוך כדי המראה הוא מקיא את נשמתו עליה. אז היא אומרת לו, איכס, מגעיל. הוא עונה לה, אני מגעיל? תסתכלי על עצמך".
