לנו אין ספק: ירושלים היא עיר הבירה שלנו, ואיננו זקוקים לאישורים מאף אחד. אבל מעבר לתחושות הפרטיות שלנו, יש גם מדיניות חוץ — ומדיניות החוץ הזו חייבת להתבסס על תפיסה רציונלית, שמגובה בהבנה עמוקה של הסביבה האסטרטגית שבה אנו חיים.

אחרי שנעלה על ראש שמחתנו את העובדה ש־35 מדינות נמנעו בהצבעה אתמול, נישאר עם תוצאה מהדהדת: 128 מדינות הביעו בהצבעתן את מורת רוחן מדפוס ההתנהלות שמוביל טראמפ ומהחלטתו להכיר בירושלים כבירת ישראל. מדינות ערב, הן המתונות והן הקיצוניות שבהן, התאחדו והצביעו נגד ההכרה האמריקאית בירושלים. למעשה, הן הודיעו שגורלה של ירושלים תלוי בנכונותה של ישראל לחלוק את האחריות על המקומות הקדושים לשלוש הדתות במסגרת הסכם מסגרת בינלאומי או כל הסדר מוסכם אחר.

המשמעות של התוצאות, לפיכך, היא שמעמדה של ירושלים בעתיד ייקבע במשא ומתן בין הצדדים, ולא באמצעות איומים שמשמיע נשיא אמריקאי נגד מדינות שיעזו להצביע נגד הכרזותיו. כך שבפועל, ההצבעה הזו רק מחלישה את מעמדה של ירושלים, והחומות סביב העיר רק גבהו אתמול. טראמפ, לפי שעה, ייאלץ להסתפק בהחלטה של ראש עיריית קריית־ים לקרוא פארק משחקים בעיר על שמו – אף שגרירות, אולי פרט לזו של הנוצרים האוונגליסטיים, לא תעבור בזמן הקרוב לבניין בירושלים.

בשעה הזו, שבה נתניהו שקוע עמוק בסבך של חקירות ובמערכה למען הישרדותו הפוליטית, מותר ואף צריך לתהות לגבי שיקול דעתו ולגבי כשירותו לנהל מדיניות חוץ שהיא בעלות השלכות הרות גורל למדינת ישראל ולביטחונם של הישראלים. נכון, ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל ריגשה אותנו, אבל האם היא הייתה שווה את השלכותיה? 14 חברות במועצת הביטחון הצביעו נגד ההכרזה האמריקאית, ואתמול השמיעו קול זהה 128 ממדינות העולם.

האם, לפיכך, מצבנו טוב יותר משהיה לפני הכרזתו של טראמפ? נתניהו נוהג להכריז שחל מהפך במעמדה של ישראל בעולם, אולם על פי תוצאות ההצבעה באו"ם המהפך הזה די מוגבל.