ניצחון פירוס הוא ניצחון שגורם נזק למנצח — ואמש, באסיפה הכללית של האו"ם בניו־יורק, קיבלנו דוגמה קלאסית לניצחון שכזה.
אמת, בהצבעה על הצעתן של טורקיה ותימן — בתמיכת מדינות מוסלמיות נוספות — לבטל את החלטת הנשיא האמריקאי טראמפ להכיר בירושלים כבירתה של ישראל הושג אומנם רוב להצעה. עם זאת, זוהי הפעם הראשונה מזה עשרות שנים ומאות החלטות שהרוב שנחשב עד כה לאוטומטי הצטמצם בהרבה — ולפתע ישנן מדינות רבות, בהן גם מדינות מוסלמיות, שהצביעו לטובת ישראל, נמנעו בהצבעה או כלל לא הגיעו אליה.
לאין־מדינה פלסטין ולעומד בראשה לא יעזרו ההצהרות על ניצחון — גם אבו־מאזן יודע היטב שהם ספגו אתמול מהלומה קשה, ואם אומנם ירצה שפלסטין תהיה פעם מדינה סוברנית לא תהיה לו ברירה אלא לקבל את תנאיה של ישראל. וגם דברי השנאה השקריים נגד ישראל וארצות־הברית של התומך שלו, הנשיא הטורקי ארדואן — האיש שבתוך זמן קצר הפך את ארצו מרפובליקה דמוקרטית לדיקטטורה — לא יצילו את פלסטין ולא ישפיעו על תוכניותיו של טראמפ. ירושלים תישאר בירתה של ישראל, והשגרירות האמריקאית תועבר אליה בשלב זה או אחר. ישראל תמשיך להתפתח ולהתקדם, כפי שקורה מאז הקמתה לפני כמעט 70 שנה, ויותר ויותר מדינות ברחבי תבל יכירו בירושלים כבירתה — גם בריטניה, צרפת וגרמניה, שאתמול הציגו את התנגדותן לכך. זה היה ניצחון פירוס קלאסי.
