סערת הגיליוטינה

מרב בטיטו

אין דינו של מיצג אמנות הניצב בחלל המוזיאון כדינה של יצירה הנישאת ברחובה של עיר בלב הפגנת המונים, ואין דין אמן ששוכר גלריה ומארח במתחם פרטי קבוצת אנשים מצומצמת שבאו לצפות ביצירתו, כדין מפגין היוצא אל רשות הרבים ומניף בלב ההמון הסוער גיליוטינה מנייר.

נכון, זכותו של אדם למחות נגד שלטון מושחת, להסביר או לפסל, לצייר או לרקוד, לדקלם, לצלם, להמחיז ולזעוק את כאבו, זכותו של אזרח להתוועד עם חבריו ולהוביל מהלך דמוקרטי נקי של מחאה, אבל חובתו לעשות זאת בראש מורכן ובגבולות הגזרה המותרים. הסמל אינו חשוב – קוטם סיגרים מודרני, גיליוטינה מהמאה ה–18 או סממנים של חצר ביזנטית משנת 350 לספירה: חשובה המשמעות שלו בעיני קהל הרבבות שראה ולמצער אף הפנים.

הצעדה של עמית ברין בעיבורה של עיר כשבידיו פיסת המחאה המתקתקת, כמוה כריצה בשדה יבש כשבידו גפרור דולק. לא רק שלקתה בטעם רע ובתזמון ירוד, היא גם עלולה הייתה לעורר טריגרים בקרב אנשים עם נטייה להבין דברים כפשוטם, ואולי לרמוז להם דברים שקודם לכן כלל לא עלו בדעתם. טוב עשה כמרצה ומחנך סטודנטים, שמיהר להתנצל ולהבהיר את כוונותיו, כמה חבל שלא עשה זאת טרם יצא את ביתו ערב ההפגנה.

ככל שקשה להתעלם מהנוכחות המטאפורית החזקה של עריפת ראשים ביצירתו של האמן, קשה לא פחות להתעלם מהחגיגות של פוליטיקאים בימין שמיהרו להצביע על הציפור שחלפה בשמים, הרימו מבטם אל הפרובוקציה וחסכו מעצמם את הדין והחשבון שתבעו מהם האזרחים. מערפת הקרטון סיפקה תירוץ יעיל להתחמקות שלהם מהשאלות החשובות ביותר, ובלי בושה הם סובבו את ההגה ימינה וכוונו את הרכב הדוהר לסמטה צדדית ובלתי עקרונית בעליל. שם בנתיב המילוט ובחסות הדמגוגיה, הרחק מהדרך הראשית ומעיני המפגינים, סיגלו לעצמם שרי ממשלה וחברי כנסת מהקואליציה הבעה מזועזעת ותרגלו טון נרעש.

אין טעם לנסות ולשנות מציאות פוליטית עכורה באמצעות הטחת בוץ, ואין הברכה שורה בדיאלוג שמתקיים בצעקות, עלבונות ואיומים: הפגנות לביעור השחיתות הן עניינם של המונים, לא של יחידים.

מגעיל, אבל לא מסית

שלמה פיוטרקובסקי

מיצג הגיליוטינה בשדרות רוטשילד במוצ"ש הצטרף למיצגים לא פחות הזויים כמו מיצג חבל התלייה בבצלאל, פסל הזהב של נתניהו בכיכר רבין ועוד. כל המיצגים הללו, ואחרים שכבר שכחנו, מעידים באופן סופי שאין צד במפה הפוליטית שיש לו מונופול על מיצגי מחאה פוליטיים בטעם רע במיוחד.

אמני מחאה דה-לה-שמאטע, שמזיקים לצד שלהם הרבה יותר מאשר לצד השני, יש גם בימין וגם בשמאל, בפיזור די זהה, יש להניח. הבעיה היא שגם זועקי "הסתה" על כל שטות, ללא הכרה, יש לנו בכל המחנות. כל כרזה היא הסתה, כל מיצג קריאה לרצח. כאילו כבר אבד לנו חוש המידה סופית, לעד.

מי שקצת החזירה לנו אתמול את חוש המידה היתה דווקא שופטת, ודווקא בנושא שונה לכאורה. הימים ימי פוסט ההתנתקות והרס עמונה הראשון. כמה חיילים מחליטים על מחאה מעט מקורית נגד פינוי מאחזים במהלך טקס ההשבעה בכותל, ונכלאים. שני רבנים מארגון ימין המזוהה עם חב"ד מחליטים לתת לחיילים המוחים מענקי עידוד נדיבים. צה"ל לא אהב את העניין וכך גם רשויות החוק, ולאחר כמה שנים הועמדו הרבנים לדין, באשמת "הסתה לאי ציות". אתמול, שנים ארוכות אחרי המעשה ולא מעט זמן אחרי הגשת כתב האישום, זוכו השניים. הם לא זוכו כי הם לא עשו מה שהואשמו בו. השופטת ג'ויה סקפה–שפירא דווקא קיבלה את גרסת הפרקליטות במלואה, בניגוד לגרסת הנאשמים. השופטת רק הזכירה לכולנו שבמדינת ישראל ישנו חופש ביטוי. לכן, רק הסתה שעלולה להביא בוודאות קרובה למעשה, ולא חשוב כרגע באיזה מעשה מדובר, היא הסתה פלילית. מעשים בטעם רע, גועליים ככל שיהיו, הם לא הסתה.

אז את קשקוש ההסתה הורדנו מעל הפרק, וכעת אפשר לתהות על המיצג המשונה של הגיליוטינה, ואני מקווה שלטענה המטופשת שמדובר בדגם של קוצץ סיגרים כבר לא צריך להשיב. בצער רב צריך לומר שהמיצג הזה מייצג את היאוש של חלקים נרחבים בשמאל מהרעיון הבסיסי של הדמוקרטיה. דווקא השמאל שרוממות הדמוקרטיה בגרונו התייאש מהקלפיות והחליף אותן בחזון של גרדומים. הגיליוטינה היא סמלה של תקופה שבה בשם ערכים נאצלים של חירות, שוויון ואחווה נערפו בכיכרות ראשיהם של אלפים.

אני משוכנע שאיש מהמפגינים אמש לא באמת רוצה לראות כאן גיליוטינות בכיכר. אבל מנגד נראה שקבוצה גדולה והולכת ממפגיני השמאל מעדיפה את הערכים הקבוצתיים שלה, על פני כללי המשחק הדמוקרטיים המשותפים לכולנו.