רק עכשיו, מספר ליאור רז, הוא יכול לדבר על זה. 27 שנים מאז הטראומה של חייו, הרצח של חברתו ואהבת נעוריו, איריס אזולאי ז"ל. רק עכשיו, הוא מגלה, העז לפתוח את העניין מול אשתו מזה עשר שנים, ואם שלושת ילדיו, השחקנית מיטל ברדה. לחזור אל מוצאי שבת, 20 באוקטובר 1990, כשהוא נפרד מאיריס בנשיקות, וחוזר אל יחידת המסתערבים דובדבן. בבוקר יום ראשון הוא שומע על פיגוע בירושלים. לחרדתו מתברר שזו איריס. בחורה קורנת, יפהפייה, וחיילת צעירה, מש"קית חינוך, שיצאה מהבית בשכונת בקעה. מחבל שארב לה בין השיחים דקר אותה למוות.
"כשזה קרה נתנו לי ביחידה חודש חופש", הוא מספר. "היה לי מפקד יחידה, אבי סיוון, שנהרג מאוחר יותר בתאונת מסוק, איש מדהים שפשוט אימץ אותי. וכשחזרתי, היו לי מבחינה פסיכולוגית שתי אפשרויות. האחת: זעם ונקמה. השנייה, זו שקיבלתי: לא משנה מה הייתי עושה, זה היה קורה. איריס הייתה מתה. כאילו, זה היה כתוב מלמעלה.
"אמרתי לעצמי, נניח שאיריס הייתה נהרגת בתאונת דרכים ולא בפיגוע - האם הייתי הולך ומחסל את כל הנהגים עכשיו? לא. זה קרה, אני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה, לא להאשים את כל העולם, ולא אוכלוסייה שלמה. וזה היה המנגנון שכנראה שמר על המוסר שלי, שם בשטחים. היו אפילו הרבה אירועים שלקחתי את הצד היותר רגוע, נגיד ככה, רק כדי לשמור על צלם אנוש בתוך כל הדבר הזה".
אתה יכול להרחיב קצת?
"צריך להבין: הייתי ילד ביישן מאוד, בלי ביטחון עצמי. ובזכותה - ואני מוקיר לה על זה כל יום תודה - הפכתי למי שאני. איריס הייתה אחת הבחורות הכי יפות בירושלים. באמת מדהימה. הייתי מסתכל עליה מהצד בקפה 'עטרה' המיתולוגי: דבר בלתי מושג! היא? בחיים לא תסתכל עליי!
"ואז התחלנו לצאת. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה בגן העצמאות, על הספסל, ליד פסל שלושת הגראציות. היא זו שנישקה אותי! ובאותה שנייה, הרגשתי שקיבלתי נשיקה מאלוהים של הביטחון העצמי. פשוט קיבלתי עמוד שדרה. ומשם אני לוקח את זה איתי, במשך כל החיים. ומודה לה על זה כל יום. היא פה, איתי, כל הזמן. אתה יודע, אומרים שכל אדם תמיד בא ללמד מישהו בעולם הזה - אז איריס".
איך הצלחת לפתח קשר אינטימי אחר כך? לא היה קשה, גם לבחורות, בגלל הצל הענק?
"זה נכון. אבל ממילא לא הייתה לי חברה אחר כך במשך חמש שנים. וגם בהמשך לא נתתי לדבר הזה מקום. סגרתי אותו. פצע שממש כאב לי. ומעניין, בדיוק עכשיו הייתי עם מיטל בלוס־אנג'לס. וסוף־סוף הייתה לנו שיחה מאוד עמוקה על איריס. רק עכשיו! אלה דברים שהיה לי מאוד קשה להוציא החוצה. דיברנו עליה בעבר, אבל רק עכשיו הגענו לעומק האמיתי של הדברים, אחרי יותר מ־27 שנה. ומיטל הייתה סבלנית, כל השנים. רק עכשיו אני לאט־לאט פותח את הפצעים ומרפא אותם, דרך הדיבור.
"וכל זה מתחיל עם 'פאודה'. רק כשכתבנו הפצע נפתח מחדש. אבי (יששכרוף) אמר לי, בוא נכתוב על איריס, כי גם הוא בשעתו הכיר אותה. ישבנו וכתבנו על הבחורה שנהרגת בפיגוע, וחזרתי לדבר על זה. אחרת? בחיים לא הייתי מדבר עליה. אין שום סיכוי שבעולם".
× × ×
ליאור רז בחור שובה לב. הסטאר קווליטי מרוח עליו מהעיניים הירוקות עד לחליפת האופנוען, וכל המבטים שננעצים מסביב, שהוא מנסה להתעלם מהם, בדיבור ישיר, סחבקי. "כוכב? מבין מה אתה אומר, אבל משתדל לא להרגיש ככה", הוא נבוך. "אבל אני רואה את התכונה מסביב. זה נורא מורגש ברחוב, בעיקר בעולם, מגיע לכל מיני מקומות ופשוט מזהים אותי, סלפי, חתימות".
'פאודה', כידוע, לא רק הפכה לסנסציה ישראלית. היא נמכרה לענקית הסטרימינג נטפליקס, הקטר העוצמתי שסוחב את תעשיית הטלוויזיה קדימה, ומוקרנת ב־190 מדינות, בשפת המקור, עברית וערבית, וב־30 שפות נוספות שדובבו את העברית. "ראיתי את עצמי באיטלקית. בון ג'ורנו, אבו אחמד!" הוא צוחק, "אני נראה מאוד סקסי באיטלקית".
והנה, אחרי שנתיים ארוכות מנשוא, מגיעה העונה השנייה שתעלה בראשון, 31 בדצמבר, בערוץ yes EDGE. היא נפתחת בפרק מסחרר, שמותיר אותך דרוך עד השנייה האחרונה וכמובן מחכה לעוד. מרבית הפרטים נשמרים בחשאיות היסטרית. ספוילר למי שלא השלים: אנחנו כבר יודעים שאבו אחמד האגדי (הישאם סולימאן) לא יהיה שם, תאונת עבודה של העונה הראשונה. אבל במקומו יש אויב חדש ומתוחכם, אל־מקדסי, הקשור לדאעש (פיראס נסאר). כל צוות המסתערבים - דורון קביליו (רז), בתפקיד הראשי, שמוצא את דרכו חזרה, אבא שלו (יגאל נאור), קפטן איוב (איציק כהן), הלוחמים צחי הלוי, יובל סגל, בועז קונפורטי וכוכב חדש, עידן עמדי. הנשים, נטע גרטי (אשתו של רז, שהרומן שלה עם צחי הלוי נחשף ועכשיו חובקת בן זוג חדש), ורונה־לי שמעון, שמצטרפת לצוות הלוחמים. ומן הצד הפלסטיני יחזרו גם וליד (שאדי מרעי הנפלא) ושירין (לטיסיה איידו, שהבינה בפרק האחרון כי אהובה הוא יהודי), וזוג צעיר ומקסים, לונה מנסור ואמיר חורי.
"העונה הזו גם הרבה יותר אישית", מגלה רז, "נראה את דורון במקומות שלא ראינו, מטולטל בצורה קשה מאוד. והכי לא הוליווד, מאוד מחוספס, ישראלי־פלסטיני. תשמע, לנו אין תרבות של הגיבור הראשי שיוצא ומחסל את כולם וחוזר הביתה. זה לא 'מת לחיות 2'. לפעמים אני מפנטז על זה לעונה 3, ואבי ישר מוריד אותי לקרקע: 'הלו, אנחנו בישראל, אנחנו בפאודה, אתה לא גיבור כזה!' (צוחק). ונורא חשוב שהדי־אן־איי של הסדרה יישאר ישראלי, לכן לא נפתח אותה למקומות אחרים. רואים אותה בגלל שזה ישראלי".
בבסיס ההצלחה של 'פאודה' עומדת השותפות שלו עם אבי יששכרוף, חברו הקרוב מגיל הנעורים ומהצבא. "יש בינינו שותפות מלאה. חתומה בדם. הקשר שלנו הוא של שני חבר'ה מהיחידה, ואי־אפשר לפרק את זה", הוא אומר, "אני ואבי מנהלים את העסק שלנו כמו שאני ואשתי מנהלים את הבית והמשפחה. וזה אחד הדברים שהכי מרגיעים אותי, שיש מישהו בעולם שנותן את הגב, תמיד".
הרבה אנשים, הוא מספר בלי לפרט, ניסו לתקוע טריז בין שניהם, למנוע את הצלחת הסדרה וההמשך שלה, לצד מי שניסו לגנוב את הרעיון. כולם כשלו. הזוגיות עם יששכרוף גם שרדה טענות שהושמעו בעבר בנוגע לנטילת העלילה מצדדים שלישיים. "אין שום טענות היום, הכל בסדר. להפך, מי שטען שלקחנו את 'פאודה' ממנו, עוד הגיע לבסוף ורצה לכתוב איתנו את העונה השנייה".
ושניהם עדיין המומים מההצלחה. שני אוהדי בית"ר טיפוסיים, מזרחים מהשכונה, שהוקפצו לצד השני של העיר, לחינוך מצוין ולהמשך שירות ביחידה, ושניהם בסדרה הראשונה שלהם. ששברה כל שיא אפשרי. רז עדיין מתקשה לעכל את זה.
כשכתבתם את 'פאודה' חשבתם גם גלובלי, על השוק העולמי?
"להפך! חשבתי שגם בארץ אף אחד לא יאהב את זה. וגם כשבאו ואמרו לי, 'פאודה' נמכרה לנטפליקס, ישר אמרתי, איזה יופי, נעשה רימייק, יהיה מגניב, ניסע לכל מיני מקומות לצילומים, נעזור בקריאייטיב. יהיה לנו מין 'הומלנד', גם כלכלית וגם פרסטיז'. אבל אז אמרו: 'לא, קונים את הסדרה as is'. והתבאסתי! אשכרה התבאסתי. כי אמרתי, מי יראה את זה? מי פאקינג יראה סדרה בעברית וערבית, ועוד עם תרגום?"
'פאודה' העלתה את יששכרוף ורז לליגת־העל של הכותבים. פועל יוצא מכך הוא ששניהם כותבים עתה שתי סדרות חדשות לנטפליקס. האחת, ממנה הוזמנו כבר 12 פרקים שייצאו להפקה בעוד כשנה, היא "שיתוף פעולה בין הסי־איי־אי למוסד, במרדף אחרי אחד המבוקשים הבכירים בעולם, שמשתרע על פני כמעט כל הגלובוס. אני בתפקיד הראשי, בתור הטרוריסט הנרדף", הוא מספר. "והסדרה הנוספת היא מותחן ריגול, ובלי להרחיב יותר מדי, על שתי מדינות חברות שמרגלות אחת אחרי השנייה. חוץ מזה, חתמנו גם על 'פאודה 3'. עובדים כל הזמן".
באיזה סכומים מדובר?
"כסף טוב. הרבה יותר ממה שמקבלים בארץ, זה בטוח. הרבה־הרבה יותר".
תוכל לקנות את בית חלומותיך?
"בלי שום קשר, אני עכשיו בונה אותו. בית בצורית, גוש משגב. תמיד טוב שיהיה בית בגליל (צוחק). אז זה בית חלומותיי, והוא מאוד צנוע. אמרתי לאדריכלית, 'אנחנו רוצים כמו בית סוכנות של פעם, רק קצת יותר חדש'. באמת. הצרכים שלי מאוד בסיסיים, לא מחפש איזו וילה מוטרפת. כרגע, מבחינה כלכלית מצבי מדהים".
נו, אלה השנים שאתה יכול להביא מכה, לחסוך לשנות סגריר. אם רק יכולתם לקבל תמלוגון עבור כל הורדה של פרק, 190 מדינות, תעשה את החשבון...
"איפה! הלוואי. נטפליקס לא עושים את זה. אגב, הם גם אף פעם לא נותנים ליוצרים מידע על מספר הצפיות. אפילו ל'בית הקלפים' הם לא אומרים. אתה רק יכול להעריך, על פי הרשתות החברתיות. ותשמע, 190 מדינות! זה אומר כל העולם, למעט צפון־קוריאה, איראן ופקיסטן בערך - וגם שם רואים. מה, נבחרנו עכשיו לאחת מעשר הסדרות הטובות של השנה בניו־יורק טיימס. בן אדם, זה מטורף!"
'פאודה' והסיבובים שאתה עושה, גם בעולם, כופים עליך להיות גם שגריר של ישראל?
"אתה יודע מה הכיף? ימנים חושבים ש'פאודה' סדרה ימנית, ושמאלנים - שהיא שמאלנית. ובחו"ל, אני תמיד מדבר מהזווית האישית שלי. לא מייצג את המדינה. אז זה ימני־ציוני, או שמאלני־ציוני, הצופה בוחר איפה להיות".
וציוני בכל מקרה.
"בטח. אין מה לעשות: אבי ואני לא פלסטינים. שנינו ישראלים יהודים ציונים, שכותבים סדרה עלינו, הנראטיב הוא שלנו, אנחנו לא יכולים להיות בנראטיב פלסטיני. רוצים? שיכתבו סדרה משלהם. ואחר כך ימכרו לנטפליקס. ואז אולי אנחנו נהיה בבעיה".
אלא שבינתיים גם הם מבסוטים מהמקור הישראלי. רז מספר על המון תגובות שהוא מקבל מהעולם הערבי, "קודם כל מערביי ישראל, שזה מקסים. סוף־סוף מדברים בשפה שלהם. ונותנים להם מקום לפלסטיניות, סוף־סוף מדברים על הפוליטיקה של החמאס והפתח, ומוציאים את זה החוצה. ובמקומות מלבנון ועד מדינות המפרץ. הישאם סולימאן נסע לאמירויות, קיבלו אותו כמו כוכב. למרות שיש גם כאלה שלא אוהבים. זה ברור לי".
אתה נתקל בתנועת החרם על ישראל?
"היו מקרים. למשל באנגליה. באו אלה מה־BDS להרעיש, עשו הפגנה נגד פסטיבל שהשתתפתי בו. הם מאוד קיצוניים, ויש להם חוסר הבנה עמוק בסכסוך. החלטתי לרדת לדבר איתם. באתי למארגן ההפגנה ואמרתי, 'היי. תשמע, אני ישראלי שמציג כאן. רק רוצה להגיד לך, שאם אתה קורא לחרם על ישראל - אז עד הסוף. איזה מחשב יש לך? אינטל אינסייד? זרוק אותו. אתה משתמש בווייז? תמחק את האפליקציה. עובד עם גוגל? מרכז הפיתוח נמצא בישראל. קוצב לב? וככה עברתי, על כל הרשימה.
"רוצים בויקוט - אז בויקוט אוורית'ינג! אל תבלבל לי את המוח עם דברים ספציפיים שמפריעים לכם! ממש, התעצבנתי מאוד. או הכל או כלום, ותפסיקו לזיין את המוח! הנה, עכשיו עלה הנושא של אוניברסיטאות בארה"ב. נושא החרם מאוד חזק שם. ומדברים על זה שאולי אעשה הקרנה של 'פאודה' במקומות הקשים ממש, כמו ברקלי. ואני רוצה ללכת לשם. כי לי אין בעיה לדבר על הכל. מבחינתי יש דברים צודקים מול דברים אפורים. אז באפורים אין לי מה לעשות. אבל על עצם קיומה של ישראל פה, בזה אלחם בכל הכוח. ופה אתה יכול לקרוא לי שגריר".
והסכסוך פה? אתה מעורה?
"בוודאי. אגיד ככה: יש פה סכסוך. עמוק מאוד־מאוד. והקרע הוא הוא גדול מאוד־מאוד. אבל אני מסתכל על סכסוכים מרים בין מדינות ועמים אחרים. תיקח את יפן ואמריקה. תסתכל על גרמניה וישראל! סכסוכים עמוקים, שבהחלטה אחת יכולים להיפתר".
תראה איזה דוגמאות נתת. זה אומר שנצטרך לעבור קטסטרופה בדרך.
"אבל אנחנו עוברים אותה כל הזמן! אני כן רואה את האפשרות שיום אחד נצליח להתגבר. כי מה יש לך לעשות פה אם אין תקווה? אם אין אופק של שלום, מה יש? אני גדלתי על זה. כל בוקר שרתי את 'שיר לשלום'! ככה גדלתי! אז בתוך המלחמות האלה, חייבים להיאחז בתקווה, ולהעביר את זה הלאה לילדים שלנו. אחרת, אנחנו מרוסקים פה".
× × ×
הקריירה שלו לא נעצרת בכתיבה. רז, יסכים או לא, הופך עתה לכוכב לכל דבר בהוליווד. "הדברים הרבה יותר קלים", הוא מודה, "אני יכול להיפגש עם מי שאני רוצה, בלי לחכות. או שמבקשים ממני להגיע ישירות". למשל נשיא MGM. "הוא ראה את 'פאודה' ואמר, אני רוצה את ליאור רז בסרט שלנו. ככה, ושלחו תסריט. אז אתה שואל מה השינוי במעמד שלי? אני לא צריך לעשות אודישנים. שיחה עם הבמאי ונגמר העניין. מאוד כיף".
הסרט הוא Operation Finale ורז חזר עכשיו מחודשיים צילומים שלו בארגנטינה, לצד כל המשפחה, שהוטסה במיוחד לבקשתו לבית שנשכר עבורם. הוא מגלם את דמותו של איסר הראל, ראש המוסד, במותחן ריגול המבוסס על סיפור לכידתו של אייכמן, בבימויו של כריס וייץ ('דמדומים'). "ואני מגיע לשם כאחד הכוכבים, לצד בן קינגסלי ('רשימת שינדלר'), אוסקר אייזק ('בתוך לואין דיוויס', 'מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר'), ניק קרול, אוהד קנולר שלנו, מייקל ארונוב שזכה בטוני בשנה האחרונה - קאסט מטורף. ומלאני לורן, שושנה ב'ממזרים חסרי כבוד'".
בחייאת ליאור, לא אמרת לה ישר, אורבואר שושנה?
"די נו, פדיחות איתך! מה פתאום, הלו, זה MGM (צוחק). והיא בכלל מתוקה אמיתית. בקיצור, איך שאני נוחת, ארוחת ערב של כל השחקנים, תכירו, מדברים, מתחברים. וכשאנחנו יוצאים מהמסעדה, במקרה עמדו בחוץ איזה 15 יהודים, שראו 'פאודה'. וכולם רק עליי, 'ליאור, ליאור', צילומים וזה. הרגשה מאוד לא נוחה. מי אני? פדיחה".
איך נראה היום הראשון בעבודה?
"הגעתי לארגנטינה ישר מיום הצילום האחרון של 'פאודה'. איפה שבחדר מנוחה יש שמיכה עם סקביאס, ובדיוק שחטו כבש דקה לפני שבאת, ויש זבובים ומלא ריח - ואני מת על זה אגב, הסטרס והחום והלחץ נכנסים לסדרה ועושים את העבודה. ומשם אני בארגנטינה. ואומרים, 'יש קריאה של טקסטים'. עכשיו, אצלנו בארץ זה לשבת ולקרוא את הטקסטים, מהדף. וחשבתי שלזה אני בא. והראש שלי עדיין בערבית.
"אני מגיע לקריאה, ומוצא את עצמי נאבק במילים באנגלית שלא אמרתי אף פעם. אבל מסביבי, כולם כבר מקצוענים, יודעים את הטקסטים בעל פה. וזה לא סתם לשבת, הכל בווידיאו קונפרנס, לייב לאולפנים של MGM - בקיצור, חטפתי אגרוף לפרצוף! היה לי ממש קשה. ביקשתי מההפקה שייתנו לי דיאלוג־קוצ'. הביאו לי את אחד התותחים בעולם, מי שעובד עם אורלנדו בלום, הסתגרנו ארבעה ימים בבית - ופתאום הבנתי כמה לא מקצועי הגעתי.
"וכשמגיע היום הראשון לצילומים, כבר נדרש ממך להיות שחקן־שחקן, פול, מוכן עד הסוף. והאמת? נורא פחדתי. סצנה ראשונה שלי, עם ניק קרול ואוסקר אייזק. המון טקסטים, ואני נורא לחוץ. אבל כשלבשתי את הבגדים של איסר הראל, והתיישבתי על הכיסא שלו - היה איזה מין רגע אלוהי. כאילו איסר בא אליי מלמעלה והתיישב יחד איתי בתוך הגוף שלי. ומאותו רגע, היו לי חודשיים של כיף".
חי את החלום.
"אני לא סטאר, אבל כן, חי את החלום. ואני רק בהתחלה שלו. תשמע, לפני שבוע וחצי היה לי יום הולדת. וסר בן קינגסלי מגיע לקרוואן שלי כדי לברך. 'ליאור, באתי להגיד מזל טוב וכל הכבוד, ורוצה לספר לך שהתחלתי לראות את פאודה'. אז מה עוד בן אדם יכול לבקש? בן אדם, זה גנדי!"
רז, 46, הוא הבן הבכור לעוד שלוש אחיות, להורים מירושלים, אבא מעיראק ואמא מאלג'יריה. בית בשכונת הקטמונים, ההארדקור, שממנו נשלף במסגרת האינטגרציה כאחד מארבעה־חמישה בני שכונות שמגיעים לבית הספר המעולה, התיכון הניסויי. "למדתי עם ילדים ממשפחות מאוד טובות, בנים של פרופסורים ושופטים, הבת של אולמרט למשל. ילדים מוצלחים מבית עם חוסן כלכלי שלי לא היה", הוא מספר. "התנשאות לא הרגשתי מהילדים, אבל לפעמים מאחד ההורים. מספיק מבט או מילה שמחזירה אותך למקום שלך. הייתי מקובל מאוד, אבל תמיד רציתי להוכיח את עצמי. להיות יותר חזק".
בית הספר, הוא אומר, הוא המפתח לכל. מונה כמה מחבריו לכיתה, יוחנן פלסנר, פרופ' שאול שנהב, או נועם ברדין, לימים מנכ"ל ווייז וחבר קרוב. "החברים הכי טובים שלי עד היום הם מבית הספר, הוא שינה את חיי לגמרי. נתן לי את הכלים היצירתיים והאמונה בעצמי. זו כיתה אחת, כמות העיניים שרואה אותך גדולה, והפתיחות, אין שיעורי בית ואין מבחנים. רק רצון ליצור ולהיות סקרן".
רז הוא ADHD, הפרעת קשב היפראקטיבית שלא טופלה מעולם. "רק בדיעבד הבנתי שאני לא מאובחן, ואני אוהב את ההפרעה. אם יתגלה שלאחד הילדים שלי יש, אני אחבק את זה. שלא יעשה בגרות. בגלל זה הם בבית ספר אנתרופוסופי. שיפתחו סקרנות ללמידה".
איך יצאת כזה הומני? כדורגל לא שיחקת?
"למה, שיחקתי. הייתי שוער. נו, דחפו אותי לשער (צוחק). למה אהבתי תיאטרון? הייתי צריך למצוא מקום שבו אני מצוין. עבור הנפש. להרגיש כילד שיש לך ערך. לא היה לי אופי של פרפורמר, ילד ביישן מאוד, חסר ביטחון. אבל המקום היחיד שמצאתי שבו מותר לי להיות מישהו אחר, זה על הבמה. וכשאתה מרגיש שאתה טוב במשהו, אתה דבק בו. מהחוג בבית ספר, והמכינה של ניסן נתיב, עד שהגעתי לצבא. חלמתי בכלל ללכת לתיאטרון צה"ל".
ובכל זאת התנדבת, ועוד לדובדבן.
"כי בבית הספר, מעוז האליטה־שמאל־איך שלא תקרא לזה, כולם הלכו ליחידות מובחרות. אז אתה לא רוצה להישאר מאחור. ובאתי מבית ציוני מאוד, עברנו בעקבות אבא, שהקים את מעלה־אדומים, בית אידיאולוגי, של מפלגת העבודה ויגאל אלון. גדלתי בהתנחלות שבה הייתה ישיבת הסדר ושמעתי אותם מצד אחד, ומצד שני בית הספר הניסויי - שמאל, ומצד שלישי המשפחה מהקטמונים - ימין. המיקס הזה הביא אותי לחשיבה, גם פוליטית, שהדברים כל כך מורכבים".
הוא הגיע לצבא כצעיר ירושלמי שעוד זוכר את הדו־קיום האחרון בעיר. בדיוק עכשיו מלאו 30 שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, והוא משחזר איתי בנוסטלגיה את ימי האחווה הדו־לאומית מול חומת שער שכם. "בטח, סככות האבטיחים! היינו רואים שם את ברוס לי. 1987, כיתה י', מתחילה האינתיפאדה ועדיין הייתי הולך לעכרמאווי, החומוס הכי טוב, איך שהוא נפתח בארבע בבוקר. וביום שישי לאל־עזריה, לקניות. ועוצר טרמפים לבד לבית ספר, מרחוב סלאח א־דין. וטאק - בשנייה אחת זה נחתך. ניתוץ של הבועה. חוזרים מהצבא החבר'ה הגדולים יותר, ומספרים על האלימות, והאלות - דברים שלא הכרנו עד אז. וככה אני מגיע לצבא. גם להיות בפרונט של כל דבר, וגם קצת רעל".
איך אומרים הצעירים היום, סליחה, להשיג שלושה פלאפלים: לשכב עם קצינה, להרוג מחבל ולשבת בכלא.
"אה, כן? תרשה לי לא לפרט מה עשיתי מכל השלושה (צוחק). רציתי לצאת ולתרום, להיות מספר אחת. לא קל להתקבל ליחידה, גיבוש קשה, מסלול מפרך. והמון־המון רגעי פחד אחר כך. אבל רק בדיעבד. בזמן אמת יש אדרנלין, שמשקיט את הכל. תשאל כל מי שהולך למשל לחלץ בני ערובה, והוא יספר לך אותו דבר. אתה נוכח בסיטואציה, מנסה להיות שם הכי טוב שאתה יכול - כי זה באמת על החיים שלך - ורק בדיעבד זה פחד, בוודאי. פחד שחוזר אליך".
הוא שירת בשטחים בין 90' ל־93', תקופה בוערת, בין הפגנות ענקיות ובקבוקי מולוטוב לחוליות טרור, כשהם נשלחים לאתר מבוקשים בפעולות מסמרות שיער. סיטואציות של סיוט, עמוק בזהות שאולה בתוך כפרים ערביים, סצנות שהוא מבקש שלא לחזור אל פרטיהן כעת. "בוא נגיד שהיו מקרים שאתה נפגש עם המוות מקרוב ונושק לו לשלום. ורק אחרי שנים אתה מתחיל לעבד ולהבין את זה. השבוע בדיוק היה לי קטע מטורף. קיבלתי את פרק שש של 'פאודה 2'. אני יושב בחצות בבית, צופה פעם ועוד פעם, ואז הולך לישון. ובאמצע הלילה התעוררתי שטוף זיעה! הכל התערבב לי. חלמתי שהצוות של הסדרה הוא הצוות שלי בצבא, ויש שם הרוגים ופצועים - כל החיים שלי התערבבו ולא הצלחתי לישון כל הלילה. סיוט. והחלום נמשך. הלכתי לישון, ועוד פעם, סיוט".
אחרי השירות או במהלכו אין טיפול נפשי צמוד?
"יש פסיכולוג. אחרי פגישה אחת שנינו אמרנו, זה לא מסתדר. תשמע, כשאתה נמצא באזור לחימה אתה בפוסט־טראומה. אי־אפשר לעכל את זה כשאתה שם. ואני לא מיוחד, כל ישראלי שהיה בצבא ונלחם, או עבר אימונים מוטרפים וקשים, יש בו סוג של פוסט־טראומה. אז יש כאלה שמדחיקים טוב, ויש כאלה שהולכים עם זה הביתה.
"תראה, התנדבתי בפרויקט 'רסיסים'. לפגוש ולדבר עם ילדים שיוצאים מהצבא אבודים, בגלל פוסט־טראומה. ילדים שחזרו מקרב בלבנון, יושבים בבית, הכל נראה בסדר - אבל המוח שלהם עובד שעות נוספות במחשבות קשות מאוד, והם על כדורים, ופשוט לא מצליחים לתפקד. זה נורא קשה. יש ארגון FIDF ('ארגון ידידי צה"ל בארה"ב'), וטכנולוגיה שעוזרת לחבר'ה עם PTSD. אני מקווה שנארגן כסף כדי להביא לארץ, לעזור לחיילים".
ואתה?
"אני כתבתי סדרה, שהוציאה את כל החרא שצברתי כל חיי. ואחר כך עשיתי פסיכו־דרמה כשחקן, בתוך הדבר הזה. ואגב הסיוט שהיה לי, אני זוכר שכשהתחלתי לכתוב את הסדרה עם אבי, ישנתי טוב מאוד. אז 'פאודה' זה טיפול שלא רבים יכולים".
× × ×
רז, חובב אוכל ובישולים, נאלץ לשמור עכשיו על כושר ועל הפיגורה. הפסיק לעשן, עבר לסיגריה אלקטרונית, מחזה מזעזע לכל הדעות. ובטיסות הטרנס אטלנטיות, שתי כוסות יין כדי להירדם. "בביזנס, כן. מה אתה רוצה, שאשכב על הרצפה ואעשן נובלס? אני מבין, זה משרת את הדימוי. אבל אני הרוג, בחייאת".
ומלא מוזיקה באוזניות. בדיקת פתע של הפלייליסט: טונה, לירון עמרם, אנדרסון פאק, דה וור און דראגס, מד סיזן, מאיר בנאי, סנטה אזמרלדה, לאונרד כהן, פורינר, והפרויקט החדש 'ליילי' של גל תורן וגיא לוי. תורן, חבר קרוב, גם בישל עבורו ארוחת ערב ליומולדת, מרק דגים, קדירת עוף.
בעיקר מארחים בבית חברים קרובים. לא נשאר דבר מהימים של פעם, כשהיה מהדמויות הפעילות בתחילת סצנת המועדונים בירושלים, "עיר האורות" קראנו לזה במקומון, עם מועדונים כמו האמבטיה וההאנגר. היה לו אפילו ליין משלו במועדון ה'גאטו', ביחד עם ליאור רחמני, בשם 'ליאור יש רק שניים'. אבל אף פעם לא הלך רחוק מדי. "רוקד, אבל לא טראנסים. ואלכוהול בטח, אבל סמים כלום. מתבייש להגיד, בסצנת האקסטזי הייתי לגמרי בחוץ. כי אסור לי לשחק בראש. אוהב להיות בשליטה. בן אדם משעמם, נו".
ואת מה שנותר מהמזמן הפנוי שלו הוא מקדיש לבית ברמת־השרון - עד למעבר לגליל - עם המשפחה, האישה מיטל ושלושת הילדים, מאיה (9), נינה (7), וגיא (3). "מת על ילדים, מת על תינוקות. אתמול למשל, במשך שעה וחצי, תפקדתי כסירה ששטה על השטיח בעקבות הלווייתנים. נהנה מהדבר הזה. אבל לך תדע אם נביא עוד. בסוף אני כידוע לא הקובע. בוא נגיד שאשתי פתוחה להצעות" (צוחק).
והאופציה לחיות בחו"ל?
"יש אפשרות מאוד גבוהה שנעשה רילוקיישן. לוס־אנג'לס. האפשרות נבחנת לעומק, ואולי לא תהיה לי ברירה. כי זה או לקחת את כולם איתי או שאמשיך לנסוע על הקו ואהיה פה שבועיים בחודש, ומאוד קשה לכולנו. למזלי יש לי אישה מדהימה שתומכת בהכל".
מיטל כבר הבינה שהחיים השתנו?
"מהרגע שהתחלתי לעבוד אחרי 'פאודה' על כל מיני דברים אחרים, והבנתי שזה הרבה יותר גדול מישראל, קיבלנו שנינו החלטה: זו הרפתקה, ואנחנו לא יודעים לאן היא הולכת. אנחנו רוכבים על גל עכשיו. ולא לשכוח שמתישהו, הגל מתרסק".
תפסיק עם הפסימיות הזו, חתיכת ירושלמי. בינתיים הגל הרלוונטי זה גל גדות, שאתה עכשיו קומה אחת מתחתיה. ותכף גם עבור רבע שעה ראיון איתך נצטרך להתחנן, דרך סוכנים והוליווד וכל הטררם.
"לא נראה לי שאהיה באטמן הבא. ונדמה לי שאני גם פחות יפה מגל גדות (צוחק). והיא, וואו, עשתה משהו מטורף. היא מדהימה! לא רק הסרט, תראה איך היא יודעת להתארח, והיא ממיסה, יש לה צ'ארם מטורף. לא, אני לא אהיה גל גדות! הלוואי. ואפשר להרגיע: אני יודע מאיפה באתי - ולעולם לא אשכח את זה.
"הייתי לא מזמן אצל קבליסטית שאמרה לי: 'נולדת בפרשה של חלום יעקב. אתה על הסולם. מטפס, השמיים הם הגבול, לא יודע לאן תגיע - אבל אם תשכח את מי שמחזיק לך את הסולם, תיפול'. ומי שמחזיק לי את הסולם זה המשפחה, החברים הטובים והמדינה שלי. את אלה אני לא יכול לאבד בחיים, כי אז באמת אתרסק. אז תרגיע את העורך שלך: כשתרצו עוד ראיון, אני אתייצב".
טפיחה ידידותית לסיום, לפני שהוא עולה על האופנוע. "תקשיב: כשהבן שלי נולד קיבלתי שיעור חשוב על החיים. רק יצא 'פאודה' והיה אייטם בגיא פינס עם התמונה שלי. ובאותה שנייה, אבל בדיוק - גיאצ'וק החמוד הקיא עליי. והבנתי: מה גיא פינס, תסתכל מה שיש לך בידיים".
