קרן הון סיכוי
הוא הקים את קרן ההון–סיכון הראשונה בארץ, עודד חברות היי–טק לתרום לעמותות חברתיות, ובשנים האחרונות מנסה לעזור גם לשכנים | עכשיו, כשהצטרף לנתניהו, ברק וגרוסמן כאחד הישראלים המעטים שזכו להיכלל ברשימת 100 המשפיעים הגלובליים של המגזין "Foreign Policy", היזם ידין קאופמן מספר על הטקס היוקרתי בוושינגטון ומסביר למה הוא מאמין ש"אם לפלסטינים טוב, לנו טוב יותר"
על יד אחת ניתן לספור את הישראלים שהתברגו לרשימת 100 המשפיעים הגלובליים של המגזין האמריקאי "Foreign Policy": בנימין נתניהו, אהוד ברק, דויד גרוסמן, איימן עודה ושי אגסי. ב־2017 נפתחה היד השנייה, ולרשימה היוקרתית הצטרף ישראלי שישי – היזם ואיש ההון־סיכון ידין קאופמן.
"עידוד שלום במזרח התיכון באמצעות כלכלת הטכנולוגיה" – זהו הנימוק להכנסתו של קאופמן לרשימת המשפיעים. כיצד מעודדים שלום באמצעות כלכלה באזור הבוער? באמצעות הקמת אקו־סיסטם של היי־טק ברשות הפלסטינית, הפעלת קרן הון־סיכון שמתמקדת בסטארט־אפים פלסטיניים ופתיחת תוכנית התמחות של צעירים פלסטינים בחברות היי־טק ישראליות מובילות.
קאופמן (58), שעד היום פעל מאחורי הקלעים, חשף לאחרונה את חזונו ל"אזור סטארט־אפ", לא רק "אומת סטארט־אפ". את משנתו ופועלו פירט במאמר שפורסם ביוני האחרון ב"Foreign Affairs", זכה לשבחים ופילס את דרכו של מחברו לרשימה האקסקלוסיבית.
"נולדתי בניו־יורק, אבל מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה לחיות בישראל", מספר קאופמן עם שובו מטקס המגזין בוושינגטון לביתו ברעננה. העברית בפיו משובחת. מבטא אמריקאי קל עוד מתגנב אליה מדי פעם. "אמי עלתה ארצה מגרמניה ב־1935, חיה בישראל כמה שנים והייתה קצינה בצה"ל. אבי משווייץ. אחרי שנישאו, הם היגרו לארצות־הברית. בבית דיברו גם עברית, ובחופשות ביקרנו פעמים רבות בישראל".
ב־1985 עלה לארץ כשבאמתחתו תארים אקדמיים מפרינסטון ומהארוורד במשפטים ובלימודי המזרח התיכון. קבלת הפנים כאן כללה התמחות בלשכתו של שופט בית המשפט העליון אהרן ברק. משם, רגע לפני שצלל לעולם ההיי־טק, התמחה במשרד פוקס־נאמן. ב־1987 הצטרף לניהול קרן ההון־סיכון "אתנה", שהוקמה על ידי דן טולקובסקי, שהיה מפקד חיל האוויר ונעשה אחד מחלוצי קהילת ההיי־טק הישראלית. "זו הייתה הקרן הראשונה בארץ", אומר קאופמן, "כך שממש ראיתי את ההתפתחות של 'אומת הסטארט־אפ'. השקענו בכמה חברות שהפכו להצלחה גדולה".
בראשית שנות ה־90 ייסד קאופמן עם גדעון טולקובסקי, בנו של דן, את קרן וריטס, שבה הוא שותף עד היום.
אתה מתאר את ישראל במאמר שלך כ"אומת הסטארט־אפ". מה גרם להצלחה הישראלית בתחום?
"החינוך בישראל מצוין, במיוחד בטכנולוגיה. יש פה אוכלוסייה יזמית שלמדה ליצור כלכלה על בסיס הידע והראש, בין השאר מחוסר ברירה, בהיעדר אוצרות טבע. החברה הישראלית יצירתית וביקורתית. היא יודעת לשאול שאלות ולא מקבלת דברים כמובנים מאליהם. היא גם תחרותית. ברגע שרואים שמישהו מצליח, כל אחד אומר לעצמו, 'גם אני יכול'. אסור לשכוח גם את התפקיד החשוב של צה"ל בפיתוח הסטארט־אפ הישראלי. חבר'ה שהלכו לעבוד ביחידות טכנולוגיות נחשפו לחוד החנית של התחום. גם מי שמשרת בקרבי צובר ניסיון בניהול של אנשים ומשאבים במצבי לחץ. זו הכנה טובה לסטארט־אפ.
"גם הקשרים עם ארצות־הברית סייעו להצלחה. הרבה יזמים ישראלים למדו והתפתחו שם, ורוב הכסף בתעשיית ההון־סיכון הישראלית מגיע משם. בשנים הראשונות אחוז לא קטן מהמשקיעים היו יהודים אמריקאים, שראו בזה אולי גם תרומה לישראל, אבל בסופו של דבר רובם רצו בעיקר להרוויח".
בעולם של רווחים חיפש קאופמן גם ערכים. ב־2001 הקים את עמותת "תמורה", שביקשה לחבר בין החברה לחברה, בין Company ל־Society. "ראיתי שנוצר עושר בעולם ההון־סיכון, אבל לא הרבה מזה עבר לפתרון של בעיות חברתיות. הייתה ביקורת על תעשיית ההון־סיכון שהיא חיה בבועה בהרצליה פיתוח ולא קשורה למה שקורה במדינה. רציתי לגשר בין שני העולמות ולמצוא דרך לחלק את העושר עם אוכלוסיות נוספות. שמעתי על מודל מעניין שפותח בחוף המערבי של ארצות־הברית והחלטתי ליישם אותו בישראל. הרעיון היה לגייס תרומות מחברות היי־טק, לא של מזומנים, אלא של אופציות בחברה. כשהחברה מונפקת לבורסה או נרכשת על ידי חברה גדולה יותר, היא מעבירה ל'תמורה' אחוז קטן מרווחיה".
קאופמן, יחד עם מנהל העמותה, ברוך ליפנר, הצליח לרתום לעמותה 541 חברות היי־טק ישראליות ולהעביר 15 מיליון דולר לעמותות שונות העוסקות בחינוך וברווחה. "'תמורה' לא עוסקת בעצמה בפעילות חינוכית. היא בעצם גורם מתווך בין חברות היי־טק לעמותות שכבר פועלות בשטח כמו 'כנפיים של קרמבו' ו'הגל שלי'. זה כיף גדול לסייע לעמותות כאלה. יש חברות היי־טק שרוצות לתרום לעמותות מסוימות; אחרות משאירות לנו את הבחירה. אחרי שווייז נרכשה על ידי גוגל, נכנסו ל'תמורה' מיליון וחצי דולר. זה כמובן היה השיא. ווייז אספה את העובדים שלה, הציגה בפניהם עמותות שונות, והעובדים בחרו למי החברה תתרום".
לדבריו, בתחילת הדרך של "תמורה" הייתה לא מעט ציניות כלפיה. "אנשים אמרו שצעירים לא ירצו לתרום, הרי הם כבר שירתו בצבא ומשלמים מסים, אבל זה הוכח כלא נכון. יש הרבה אנשים נדיבים, ולא כואב לתרום חלק מהצלחה עתידית. הרעיון של תמורה היה לרתום יחד הרבה חברות היי־טק וליצור אווירה אחרת. זה עבד. הרבה מהחברות שתרמו אופציות ל'תמורה' עשו אקזיט לא רע. זה גורם לנו לטעון, חצי בצחוק, שלחברות תורמות יש יותר סיכוי להצלחה".
חז"ל כבר עלו על הרעיון הזה לפניך ואמרו "עשר בשביל שתתעשר".
"אנחנו עוד רחוקים ממעשר. מדובר בשיעור נמוך בהרבה – חצי אחוז".
התגברנו על הכל
במשך שנים קינן במוחו של קאופמן רעיון נוסף, רחב יותר. כבוגר לימודי המזרח התיכון, ההסתכלות שלו כוללת מבט אל מעבר לחברה הישראלית – לבעיות ולפוטנציאל של שכנותיה.
"לקח לי הרבה זמן לממש את הרעיון של אזור הסטארט־אפ", הוא אומר. "חשבתי עליו עוד לפני שהקמתי את 'תמורה', אבל רק ב־2006 החלטתי להתמקד בניסיון לפתח סטארט־אפ בחברה הישראלית־ערבית, ברשות הפלסטינית ובמדינות ערב בכלל. לא היו לי קשרים עם פלסטינים; התחלתי לאט־לאט לרקום אותם, והיום יש לי שותפים וידידים ערבים ופלסטינים. לפחות פעם בחודש אני מבקר ברמאללה".
רעייתו לורי וארבעת ילדיהם חששו מביקוריו הראשונים שם, אבל בינתיים התרגלו. קאופמן מקפיד לתאם את הביקור עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים ומקבל אישור כניסה לשטחי A.
"אני מאמין שפיתוח כלכלי ברשות הפלסטינית חיוני גם לישראל וגם לפלסטינים", הוא אומר. "אם אצל השכנים שלנו יהיה שגשוג כלכלי במקום עוני, אבטלה וייאוש, זה ייטיב עם האזור כולו. אני פוגש בגדה יזמים צעירים ומוכשרים, אבל הם מעטים וחסרי ניסיון. עם הדרכה וגיוס משקיעים היזמים האלה יכולים לחולל מהפך בכלכלה ובחברה הפלסטינית, כמו שקרה בישראל עם הפיכתה לאומת סטארט־אפ. אנחנו כבר עדים לניצנים של סטארט־אפ פלסטיני, אבל הפער הוא אדיר".
לדבריו, רוב הסטארט־אפים הפלסטיניים מפתחים שירותים באינטרנט עבור השוק דובר הערבית במזרח התיכון ובצפון אפריקה. השוק הזה, אומר קאופמן, צמא לתוכן בערבית וצומח בתנופה אדירה: בראשית שנות האלפיים היו כחמישה מיליון דוברי ערבית מחוברים לאינטרנט, והיום מחוברים כבר יותר מ־170 מיליון. "הבנתי שיש מעט מאוד תוכן בשפה הערבית שייתן מענה לשוק הזה", אומר קאופמן. "חברות אמריקאיות לא חשבו על העולם דובר הערבית כעל שוק. הן לא מכירות את השטח וחששו להגיע לכאן. הבנתי שאני יכול לגייס את הניסיון ואת הקשרים שיש לי לטובת העניין הזה".
ב־2008 הקים עם סעאד נאשף, פלסטיני־אמריקאי, את "סדרה" (חלוציות, בערבית) – קרן הון־סיכון עבור חברות סטארט־אפ פלסטיניות – והשניים הצליחו לגייס 30 מיליון דולר. ההשקעה הראשונה הייתה ב־2012, באתר הזמנת חדרי המלון Yamsafer. חברת התיירות המקוונת הצליחה למשוך תשומת לב והשלימה גיוסים של 30 מיליון דולר, בין השאר מגוגל, מסיסקו ומקרן ההשקעות של האיחוד האירופי. בהמשך השקיעה "סדרה" בשישה סטארט־אפים נוספים, ובסך הכל סייעו השקעותיה ליצור 200 מקומות עבודה בתעשיית ההיי־טק הפלסטינית.
"למשקיעים היו חששות הן מהמצב הביטחוני והן מהטענות על שחיתות ברשות", מספר קאופמן, "אבל הצלחנו להתגבר על הכל. אני באופן אישי לא נתקלתי בשחיתות. הצלחנו לשכנע את המשקיעים שמדובר בשוק עם פוטנציאל ענק, והם החליטו להשקיע מתוך מטרה להרוויח. לא מדובר בפילנתרופיה. אני מאמין שכדאיות כלכלית היא המתכון להצלחה. כסף שמושקע נכון יבנה תעשייה רווחית שתחזיק מעמד".
כדי לבנות תעשייה רווחית ועצמאית, וכדי לחלץ יזמים פלסטינים מהבדידות, הקים קאופמן פרויקט נוסף, המאפשר לפלסטינים התמחות של שלושה חודשים בחברות היי־טק ישראליות מצליחות. כ־40 יזמים צעירים מהרשות כבה השתתפו בה. אחת המתמחות אמרה ל"ידיעות אחרונות": "התמחות בחברת היי־טק ישראלית מסייעת מאוד לבוגרים הפלסטינים הצעירים שסיימו את לימודיהם. רכשתי יכולות חדשות וניסיון". זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל היא מדגישה שזה לגמרי לא מובן מאליו עבור פלסטיני שסיים תואר טכנולוגי. "אחרי סיום התואר אנחנו נכנסים לתקופה מאתגרת, משום שזה מאוד קשה למצוא עבודה בגדה המערבית בשל אחוז האבטלה הגבוה. ההתמחות הזאת מספקת לנו ניסיון שמהווה יתרון משמעותי במרוץ אחר עבודה".
ההתמחות לא מסתכמת ברכישת ידע. אחד הקשיים המרכזיים של תעשיית ההיי־טק הפלסטינית הצעירה הוא לפרוץ את השוק המקומי הקטן. רק חברות מעטות הצליחו להקים ענפים במדינות המפרץ או בארצות־הברית. ההתמחות בישראל, שעתירה בחברות בעלות קשרים חובקי עולם, פותחת עבור הפלסטינים צוהר לזירה הבינלאומית. התוכנית כוללת גם העשרה ומפגישה את הבוגרים עם בכירי היי־טק שמרצים להם על הענף ועל האפשרויות הטמונות בו כשכירים וכעצמאיים.
ברשות הפלסטינית מתייחסים לכך באהדה. "אין ספק שלקאופמן יש את הקשרים הנכונים בעולם", אומר משהור אבו־דקה, לשעבר שר התקשורת הפלסטיני. "יש לו חזון וידע יוצאים מגדר הרגיל. הוא פגש אצלנו רצון אמיתי לסייע".
אמנם הפלסטינים רוצים שההון האנושי שלהם יישאר בגדה, אבל הם מעודדים אקדמאים צעירים להתמחות בחברות ישראליות ולהתמקצע בהן. "אנחנו לא יכולים להתכחש לעובדה שישראל היא מדינה עם תעשיית היי־טק מפותחת מאוד", אומר אבו־דקה. "ההתמחות שם עוזרת. פגשתי כמה פלסטינים צעירים שהתמחו בחברות ישראליות, והם סיפרו לי שרכשו הרבה ידע".
ניצוץ של תקווה
קאופמן ממעט להתראיין או לפנות לקהל הישראלי. "בסופו של דבר, ההיי־טק הוא עולם של שוק פרטי", הוא מסביר. "מדובר בעסקים שאור הזרקורים לא טוב להם. בהיי־טק רצים לספר לחבר'ה רק על הצלחות, לא על כישלונות".
אבל על כניסתו לרשימת 100 המשפיעים, שעליה התבשר בהודעת דוא"ל, הוא לא רץ לספר לחבר'ה, אלא רק לאשתו.
התרגשת?
"בואו נכניס את הדברים לפרופורציה. זה לא פרס נובל, שצריך לשאול 'מה עשית כשהודיעו לך'".
לבד מכבוד, מפרסום ומטיסה לטקס בוושינגטון, אין להופעתו ברשימה משמעות כלכלית. בטקס עצמו הוא לא רק קיבל תעודה אלא גם השתתף בפאנל שדן בעסקים עם אוריינטציה חברתית, ובו סיפר על חזון ההיי־טק הפלסטיני.
"קיבלתי הרבה פרגון", הוא אומר. "אנשים שהתייאשו מהמזרח התיכון, שלא מנפיק לעולם סיפורים חיובים במיוחד, שמחו לגלות את סיפור ההיי־טק הפלסטיני ולראות בו ניצוץ של תקווה".
על פוליטיקה באופן כללי קאופמן מעדיף שלא לדבר. רק על שאלה אחת הוא עונה בפירוט.
אתה מאמין ברעיון של שלום כלכלי?
"לא. שאף אחד לא ישלה את עצמו. שיתוף פעולה כלכלי לא יפתור בעיות פוליטיות. הפלסטינים לא רוצים רק להתעשר: הם רוצים לשלוט בעצמם. זה לא דבר שכסף יפתור. פתרון מדיני ידרוש מהמנהיגים שלנו ושלהם לשבת ולעשות פשרות. אני כן מאמין שכלכלה יכולה לסייע להכשרת הקרקע לפתרון מדיני. היתרון של הפוליטיקה על העסקים הוא שהעוגה בה קבועה, וצריך להתפשר ולחלק, בעוד שכל החוכמה בכלכלה היא למצוא פתרונות שמגדילים את העוגה, כדי שכולם ירוויחו וייהנו. אנשים חושבים שמה שטוב לפלסטינים רע לנו, אבל אני מאמין שאם שם טוב, גם לנו טוב יותר".
לפנייה לכתב/ת 
