גיוס משפחתי

לוח השנה כבר זועק בצהוב זוהר: בינואר יגיעו מילואים של שבוע. בן הזוג יבלה בטנק בזמן שאני אארגן חמ"ל מבצעים שלם בשביל לצלוח את הג'אגלינג שנקרא פיזורים־עבודה־איסופים־חוגים־משק בית־אוכל־מקלחת ולישון־אמרתי לישון!־קריסה על הספה. וכל זה בתנאי שאף אחד מהעוללים לא יהיה חולה. שזו כמובן תקוות שווא, כי הרי הם מתאמים את דלקת הריאות עם קצינת הקישור.

בקיצור: מילואים זה תיק. והוא תיק משפחתי. אחרי שמקומות העבודה הבינו את זה, ואחרי שאפילו צה"ל כמעט הבין את זה (ואולי סוף־סוף יחסכו מאיתנו את האימונים באוגוסט), הגיע תור האקדמיה. מעכשיו לא רק מילואימניקים ומילואימניקיות אבות ואמהות יזכו לתהילת עולם שמתבטאת בהקלות בנוכחות או בבחינות, אלא גם בני הזוג העייפים יוכלו לאחר לשיעור הראשון בשביל הזכות המפוקפקת לפזר ילדים בגנים. שכבה יחסית דקה נושאת בנטל. מדי שנה מספר המילואימניקים והמילואימניקיות יורד, והם שייכים כמעט תמיד לקאסטה אחת: מעמד הביניים. אנחנו נדרשים למילואים בשנים הכי עמוסות שלנו: כשאנחנו במרוץ לקריירה ולדירה ולהרחבת המשפחה. ועם כל הכבוד לצה"ל, החיים האלו קשים מספיק, וכשבחורינו הטובים תורמים את גופם למען ביטחון ישראל, אנחנו דורשות הכרה גם במאמץ האדיר שנדרש מאיתנו בבית.

תקנות וחוקים תמיד מגיעים באיחור אופנתי אחרי שהמציאות השתנתה. נשים וגברים עובדים שעות רבות ומפתחים קריירה, נשים וגברים הם הורים במשרה מלאה, נשים וגברים מעוניינים ורוצים לשים את הבית והמשפחה בעדיפות עליונה. ולכן בדיוק כמו שחופשת לידה לאבא היא עסק די בסיסי, ושלצאת מהמשרד בשעה סבירה בשביל לאסוף ילדים לפני שהשמש שוקעת חייבת להיות שגרה, ומשרת הורה לא צריכה להיות תלויה במגדר, כך גם הטבות מילואים נדרשות לכל מי שסוחב את העול - בעורף ובחזית.

ואגב, חוץ מהעניין הטכני של המלצה שכזו, שמקלה במעט על הנטל, יש גם ממד מורלי לא מבוטל. היי! רואים אותי! רואים את הקושי שלי! אולי אני אקלל קצת פחות במילואים הבאים בזכות זה שאני ארגיש קצת פחות שקופה.