גם השבוע, מאז מותה של רונית מטלון, שני ספרים שכתבה חוזרים ומתבלטים ברשימות ובהספדים שנכתבו עליה. 'זה עם הפנים אלינו' (1995), באקספרימנטליות המעניינת שלו, ו'קול צעדינו' (2008), בביוגרפיות הלפרקים עזה שלו, נתפסים כמייצגים האולטימטיביים לכתיבתה של מטלון, ומבטאים גם את החיבוק שזכתה לו מהאקדמיה - בין השאר משום שהשיקו לסדר היום הפוליטי של האקדמיה.

לטעמי, הרומן הטוב ביותר של מטלון הוא דווקא 'שרה, שרה'. חשבתי שהוא רומן חזק מאוד כשקראתי אותו עם צאתו בשנת 2000, ועכשיו, בקריאה שנייה, אני חושב כך אף ביתר שאת. 'שרה, שרה', בעיניי, מציג את כתיבתה של מטלון במיטבה, אולי דווקא משום שבניגוד לאחרים, הוא מסרב להיות נס ודגל למשהו, סמל, אלגוריה למזרחיות או נושא דגל האוונגרד. גם בסיפור הזה - שעוקב אחר חברותן המסועפת של שרה ועופרה, המספרת - בולטות כמובן שאלות של זהות (פוליטית, אתנית, מעמדית), אבל הסירוב להיות "ייצוג", להיות מסמך פוליטי, ניכר אולי בציטוט הבא מתוך הרומן, שבו מתלוננת שרה באוזני עופרה על הוריו של בעלה: "הם סתם זעיר־בורגנים משעממים ומזיקים, הפטירה שרה בחריפות. במה הם מזיקים, מחיתי, איפה את רואה נזק? - בכל מה שהם מייצגים. זה בדיוק הרוב הדומם הזה, 'העם', התשתית הזאת שעליה יושבים הכיבוש, הסירחון והעוולות. הם ההצדקה. - אי־אפשר למדוד כל דבר רק דרך המשקפיים של הכיבוש והעוולות, זה מוגבל וחולה".

עמדתה של עופרה, המסרבת לראות באנשים רק "מייצגים" של תופעות חברתיות, כלומר קיימים רק כתופעות פוליטיות, ניכרת גם באסתטיקה של הרומן הזה. מטלון כתבה בדרך כלל ריאליזם. כשפנתה לכתיבה סוריאליסטית, כמו בנובלה 'גלו את פניה' (2006), זה הצליח פחות. אבל נראה שלא היה למטלון נוח עם הריאליזם. הוא נראה לה אולי פשוט מדי. לכן, ב'קול צעדינו', למשל, היא מחזקת אותו בנסיקות להפשטות, לכתיבה פיוטית, לדיונים אינטלקטואליים, לעיתים לרגשנות מוּטחת, מופרזת, לעיתים לכתיבה פרחית מתריסה - חיזוקים שלא פעם דווקא מחלישים את הטקסט.

ב'שרה, שרה', לעומת זאת, המרקם הריאליסטי של הרומן עשיר בצורה בלתי רגילה. האנשים, אופן דיבורם, הנופים האורבניים, הריהוט, הביגוד, כלי הרכב, האוכל - כל אלו מתוארים בדקות גדולה. גם כאן מטלון יוצאת לגיחות של פיוט והפשטה, אבל היא צמודת־קרקע רוב הזמן, צמודה אל שטח הפנים העשיר של המציאות המתוארת. שפע הפרטים הזה מייצר את האינדיבידואליות של הגיבורים ושל הסיטואציות שהם נתונים בהן. הצורה של הרומן עצמו, אותו ריאליזם מפורט, עומדת, אם כן, לצידה של עופרה בוויכוח שלה עם שרה: קודם האנשים - אחר כך, אם בכלל, מה שהם מייצגים.

ואכן, עופרה היא במידה רבה בת דמותה של מטלון עצמה. כמוה היא מזרחית, כמוה גדלה בעוני באזור פתח־תקווה. ואילו שרה - הצלמת והאקטיביסטית השמאלנית שעופרה מתפעלת ממנה מצד אחד, אבל גם מסויגת ממנה מן הצד השני - גדלה למשפחה אשכנזית עשירה. בדומה ל'קול צעדנו', גם 'שרה, שרה' הוא ניסיון מודע לעצמו בכתיבת ביוגרפיה. עופרה (ומטלון מאחוריה) משתפת בניסיוניות הזו את הקוראים: "חטיבות הזמן עורכות את עצמן לפניי כמו אבני לגו, בסדרים שונים, גדלים וצבעים משתנים. אני מתקשה לבחור בין עקרונות הארגון והסדר שהציעו (...) - את הביוגרפית שלי, עופרי, מפטירה שרה בשאננות". מעניין עד כמה הפרויקט הזה קרוב ברוחו ליצירתה מהשנים האחרונות של אלנה פרנטה, שגם היא ביוגרפיה שכותבת חברה על חברתה. ולא פלא שמטלון גילתה עניין בפרנטה, ואף מתחה עליה ביקורת מסוימת, בטקסט שהתפרסם בעיתון 'הארץ'.

לא פחות ויטלי מתיאור חייה של שרה (שמתכנס לבסוף לאמהותה ונישואיה ולתיאור רומן מחוץ לנישואים שהיא מנהלת עם צעיר ערבי משכיל), ואולי אף יותר ממנו, הוא תיאור משפחתה הצרפתית של עופרה, שבנם מת מאיידס. עופרה ממריאה לצרפת ללוויה ולשבעה, ומספקת תיאור מדויק ביותר, שופע, ולפרקים מצחיק של המשפחה האבלה.

'שרה, שרה' הוא, אם כן, מטלון בשיאה. רומן חריף, סמיך, מהיר ואינטליגנטי בחילופי המשפטים, הדיאלוגים, המחשבות, התיאורים והדימויים - וגם תובע אינטליגנציה דומה מהקורא שלו. מעניין ואולי סימפטומטי שהרומן הזה זכה לתשומת לב מועטה יחסית ליצירותיה האחרות של מטלון. הריאליזם הסמיך שלו אולי מקשה להכיל עליו תיאוריות אקדמיות, לרתום אותו להפשטות ולסימבוליקה - וזו כנראה אחת התרומות המוסריות הגדולות ביותר של הריאליזם כסוגה: חידוד האינדיבידואליות של מצבים, מקומות, ובעיקר בני אדם. •