בסיס הניסויים של צה"ל, מערבית לראשון־לציון, לחופי הים התיכון. מצריח המפקד של נגמ"ש האיתן אני יכול לראות דחפורים מיישרים את החולות במתחם האלף, שנמצא במרכז חקירת פרשת השוחד של ח"כ דוד ביטן ובכירי עיריית ראשון־לציון. אבל מהיכן שאני עומד נראה כי הטלטלות שעוברות על החשודים הן כאין וכאפס לעומת מה שאחווה בעוד רגע, כשהנגמ"ש החדש של צה"ל יסתער על מסלול המכשולים שלפניו.
המסלול מורכב ממכשולי בטון בגובה עשרות סנטימטרים, המדמים נסיעה בשטח סלעי. מטרת הנסיעה היא בחינה של בולמי זעזועים לאב־הטיפוס של הנגמ"ש הישראלי הראשון שיצויד בגלגלים ולא בשרשראות. רס"ן טדי הרוש, ראש מדור ניסויי רכב בחטיבה הטכנולוגית ליבשה ואחד מחמשת האנשים היחידים שמורשים לנהוג באיתן, לוחץ על הגז. 750 כוחות הסוס מזיזים קדימה את 30 ומשהו הטונות של כלי הרכב. המסלול לוקח לקצה שני מכלולים חשובים: את מערכת ההנעה, שצריכה לחלק את הכוח בין שמונת הגלגלים שלא כולם אוחזים בקרקע באותו הזמן; ואת המתלים ובולמי הזעזועים, שחייבים לרכך את המכות כך שלא יזיקו למערכות הנגמ"ש ובעיקר לא יתישו את הלוחמים שאמורים לנסוע בו לעיתים שעות ארוכות בדרך ליעד.
אף שאנחנו ממשיכים להאיץ על פני המשטח שהיה הופך כל רכב 4X4 אחר שהיה נוסע עליו במהירות כזאת לערימת ברגים, התנודות מרוסנות היטב. המנוע רועש ואפשר לשמוע גם את המתלים עובדים קשה, אבל זה גם בגלל שאני ניצב בצריח המפקד. כאשר נעשה את הסיבוב שוב, הפעם כשאני יושב באחד מכיסאות הלוחמים כשהפתחים בגג הנגמ"ש סגורים, הרעש יהיה הרבה יותר נסבל. עדיין לא בדיוק ריינג' רובר, אבל כמו ששרה להקת סטטוס קוו הנשכחת: אתה בצבא עכשיו.
הוראות אלה נכתבו בדם
זאת הפעם הראשונה שבה צה"ל מאפשר לתקשורת להצטרף לניסויים בנגמ"ש החדש ואף לשבת בכלי הרכב, שאי־אפשר להימלט מהקלישאה — הוא פריצת דרך מבחינת הובלת הכוחות הלוחמים. למעט כמה כלי רכב שנלקחו שלל או כמויות קטנות של משוריינים שיוצרו למטרות ספציפיות, צה"ל מעולם לא קלט נגמ"ש שאינו מצויד בשרשראות, אף שיש לו הרבה יתרונות על פני אחיו: הוא זול יותר לרכישה ותחזוקה, מהיר יותר ומסוגל לנסוע בכבישים — כך שהוא יכול לנוע במהירות בין זירות לחימה בלי צורך במובילים.
"במסגרת הניסויים נבחן האיתן בחול, בבוץ, וברמת הגולן הסלעית", מסביר רס"ן שרון גויטע, ראש פרויקט נמ"ר, ובינתיים גם איתן, במחלקת אמצעי לחימה בזרוע היבשה. "מלבד נקודות מאוד ספציפיות, האיתן צלח גם תנאי שטח קשים מאוד. לכל אחד מהגלגלים תהיה מערכת ניפוח, שתכניס אוויר במהירות לצמיג שקליע חורר. הוא גם לא חייב את כל שמונת הגלגלים כדי להמשיך לנסוע עד למפגש עם חוליה טכנית שתחליף את הצמיגים הפגועים".
הדרך לאב הטיפוס הזה הייתה ארוכה ומשובצת באירועים כואבים. בצה"ל ידעו שה"ברדלסים", נגמ"שי ה־M113 העתיקים, איטיים ולא ממוגנים. בצבא ניסו לשדרג אותם, אבל לא הצליחו לקבל החלטה על תחליף. אמנם מערכת הביטחון ייצרה כמויות קטנות של נגמ"שי לחימה על בסיס טנקי סנטוריון וטנקי שלל טי־55/54 רוסיים, כמו "אכזרית", אבל רוב יחידות החי"ר נותרו עם נגמ"ש פגיע. ב־2006, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, הורה אלוף פיקוד צפון דאז ומנכ"ל משרד הביטחון כיום, אודי אדם, שהכוחות יחצו את הגבול רגלית, במקום להובילם בכלי הרכב חסרי ההגנה.
במנהלת פיתוח הטנק במשרד הביטחון (מנת"ק) בנו אז שני רכבי לחימה חדשים: את נגמ"ש המרכבה (נמ"ר) הכבד והסופר־ממוגן ואת ה"גולן", נגמ"ש 4X4 ממוגן שבפיתוחו השתתפה רפאל. הנמ"ר קיבל עדיפות, אבל 800 הנגמ"שים שתוכננו לייצור קוצצו עד מהרה ל־300 בלבד משיקולי תקציב, מה שגרם לכך שב־2014, במבצע צוק איתן, נכנסו לעזה לוחמים בנגמ"שים שייתכן שהסבים שלהם עוד נלחמו באמצעותם. התוצאה: קרב סג'עייה, שבו חטף נגמ"ש כזה של חטיבת גולני פגיעה ישירה מטיל נ"ט, אירוע שבו נהרגו שבעה לוחמים, בהם אורון שאול, שגופתו מוחזקת עד היום בידי חמאס.
הסערה הציבורית שהתעוררה הביאה להגדלת מערך הנמ"רים ל־500 כלים. אבל עם תג מחיר של שלושה מיליון דולר לכלי בסיסי, היה ברור למערכת הביטחון שהחלפת כל הברדלסים בנגמ"ש הכבד היא פרויקט בסדר גודל כלכלי שהמשק לא יוכל לממן.
בתקופתו של תא"ל (מיל') ברוך מצליח, ראש מנת"ק הקודם, יצא פרויקט הנגמ"ש האופני (כלומר המצויד בגלגלים) מההקפאה והפך לרכב ממשי. אחרי שנתיים בלבד, קצב שיא, נחשף האיתן: נגמ"ש 8X8 חמוש, שמסוגל לשאת 12 איש — מפקד, נהג, מקלען ותשעה לוחמים — ומחירו מחצית מזה של הנמ"ר. פחות משליש ממחירו של נגמ"ש סטרייקר אמריקאי, שהצבא בחן בעבר ודחה. עכשיו רק צריך לנסות אותו.
שדה הניסויים, מטווח 24, משתרע על רצועה של 2 על 7 קילומטרים. כאן מבצע צה"ל חלק מניסויי החימוש והמיגון שלו, וגם ניסויי רכב. יחידת הניסוי נקראה פעם נס"א, אבל גם בלי טלפון מיוסטון שודרגו בשנים האחרונות ראשי התיבות שלה למטמ"ן: מבצעים, טכנולוגיות, מו"פ וניסויים. מבחינת רכב יש לה מעמד של מעבדה לאומית, עם ציוד שלא היה מבייש יצרן רכב. אנחנו ממשיכים על הכביש הפנימי לאתר ההתעללות הבא: מדרגת בטון שהצנזורה לא תרשה לנו לכתוב כמה היא גבוהה, אבל אף רכב 4X4 או משאית לא היו יכולים לה. האיתן נעצר קצת לפני, הרבה גז והגלגלים הקדמיים כבר למעלה, ואחרי כמה שניות כל השאר.
מצד שני, נהג של כלי זחלי אפילו לא היה חושב פעמיים לפני שהיה מטפס כאן. ובניסוי שערך לאחרונה צבא היבשה האמריקאי בנגמ"ש הסטרייקר שלו הוא נכשל ברוב מבחני העבירוּת שהועמדו לו, בבוץ ובחולות. האם גם צה"ל מתפשר בעבירות לטובת חיסכון כלכלי? הרי שמונת הצמיגים של האיתן גם עמידים פחות לאש אויב מאשר שרשראות פלדה.
מה שעוד מסייע בשטח הוא המנוע שההספק שלו יותר מכפול מבנגמ"ש האמריקאי. וכמו שיודע כל ג'יפאי, בשטח מה שלא הולך בכוח — הולך ביותר כוח. האיתן, שמהירותו המרבית הרשמית היא 90 קמ"ש, הרבה יותר מהיר מהנמ"ר (53 קמ"ש) ובניסויים גם חצה את רף ה־100 קמ"ש. צוות הניסוי צפוי להמליץ להגביל אותו בשגרה ל־60 קמ"ש, "אבל באירוע מבצעי, כשצריך להגיע במהירות ליעד בשטח עוין, ולצאת ממנו בזריזות, מגבלות הבטיחות יוסרו והאיתן יהיה חשוף לאש אויב הרבה פחות זמן מנמ"ר", אומר רס"ן הרוש. "המהירות תהיה חלק מהשרידות שלו. הוא יוכל לעבור מלחימה בעזה ללחימה בלבנון בקצב שהכלים המשוריינים הנוכחיים של צה"ל לא מכירים".
וכשהמהירות לא תספיק תיכנס לפעולה מערכת הגנה אקטיבית, כמו בנמ"רים ובטנקי המרכבה סימן־4 החדשים.
החודש תגיש מנת"ק את המלצותיה על המערכת שבה כדאי להצטייד, האם ב"מעיל רוח" של רפאל, שכבר מותקנת במרכבה ובנמ"ר, או ב"חץ דורבן" המתחרה של תעש מערכות, הקלה והזולה יותר? מדובר בהחלטה שתהיה שווה לאחת משתי החברות מאות מיליוני שקלים. צבא היבשה האמריקאי, אגב, מצטייד בשתיהן; טנקי האברמס שלו מצוידים במעיל רוח, ונגמ"שי הברדלי צפויים להצטייד בחץ דורבן.
ואם טיל או פגז יצליח לחדור את המערכת האקטיבית יחכה לו שריון ריאקטיבי, שנועד להתפוצץ עליו ולהסיט את הדף האנרגיה מהלוחמים שבפנים. מאחוריו יחכה גם שריון פלדה קלאסי. לוחות השריון מחוברים לכלי בברגים, כך שאם אחד מהם ייפגע אפשר יהיה להחליפו אפילו בשטח. למרות שכבר יש לא מעט נגמ"שי לחימה בעלי שמונה גלגלים בעולם, אף אחד מהם אינו ממוגן כמו האיתן, ולכן אף אחד מהם לא שוקל כמוהו.
ת"ש בנגמ"ש
כשנוסעים באיתן מאחורי כל השריון הזה, מגלים שגם איכות החיים שודרגה דרמטית לעומת הברדלס, לרמה של מיני־ואן צבאי. הכניסה היא מדלת אחורית חשמלית שנפתחת לרמפה. הכיסאות מרופדים, אני לא מתחייב כמה מזה יישאר אחרי כמה שנות שירות, ומסוגלים לבלום עד גבול מסוים אנרגיית פיצוץ. המזגן (כן, נגמ"ש עם מזגן), כל כך חזק עד שלירושלמי כמוני היה קר. צינור באב־הטיפוס רומז למיקומו העתידי של ברז מי שתייה לנוסעים, וברחבי תא הנוסעים מפוזרים שלושה מסכים דיגיטליים: אחד ליד הדלת האחורית ושניים גדולים יותר, למפקד ולנהג, בגודל 21 אינץ', פי שלושה ממערכת מולטימדיה מקובלת במכונית פרטית חדשה. וכמו באוטו שלכם, המסך מציג מידע על מערכות הרכב, מפה ותמונת מצלמות מחוץ לנגמ"ש, לא רק רוורס.
"המטרה של המסכים היא שהלוחמים לא יאבדו את הקשר עם הסביבה החיצונית", מסביר רס"ן גויטע. "האיתן נועד להיות מספיק נוח כדי לאפשר להם לישון בנסיעה ליעד או בהמתנה לפעולה ולצבור כוח. המסכים מאפשרים להם לדעת מה יחכה להם כשהדלת תיפתח. בכל הזדמנות אני גונב את הנגמ"ש מהניסויים ומשלב אותו בתרגילים, כדי לתקן מהר ריג'קטים מהשטח. הבעיה שהגדודים לא כל כך רוצים להחזיר לנו אותו אחרי שהתרגיל נגמר".
ואיך האיתן נוסע? הניסיון המועט שצברתי מאחורי הגאי הנמ"ר והמרכבה בכתבות קודמות לא הספיק כדי לשכנע את מערכת הביטחון להפקיד בידיי אב־טיפוס יחיד מסוגו. לכן אני נאלץ להסתמך על חוות הדעת של רס"ן הרוש. "הנהיגה באיתן הרבה יותר קרובה לנהיגה ברכב פרטי מאשר בנמ"ר, שהרבה יותר קרוב לטנק ואתה ממש מרגיש בו את המשקל", הוא אומר. "יש כאן הגה אמיתי, הנהיגה יותר אינסטינקטיבית, לא כמו ברכב זחלי".
צוות הפיתוח כבר מתלבט לגבי הנהגים שיקבלו את ההגה. ממי שמוצבים כנהגי מרכבה ונמ"ר, למשל, לא דורשים בצה"ל רישיון נהיגה אזרחי. אבל האיתן ייסע גם בכביש ציבורי ומתנהג יותר כמו רכב ולא טנק. "בסוף, העבירות תלויה הרבה גם בנהג", מוסיף רס"ן גויטע. "אתה מייצר מומנטום כדי לעבור מכשולים, ואם תהסס תיעצר. זה לא כמו כלי זחלי שאתה פשוט נותן גז ומתקדם". רמז למתגייסים: אם אתם רוצים לשרת כנהגי איתן, תעשו רישיון לפני ההגעה לבקו"ם.
הכסף מחכה לשרים
באב־הטיפוס כבר יש עמדת מקלע, אבל חלק מהאיתנים יזכו גם לתותח של ממש. אמנם רק 30 מ"מ, אבל יהיה אפשר לצודד אותו בזווית של עד 60 מעלות, ולפגוע במטרות בקומות גבוהות. אמנם פגז של תותח כזה לא מוריד קומה כמו פגז של מרכבה, אבל הוא יכול לפוצץ חדר ובו מחבל שמחזיק בטיל נ"ט. לראשונה יהיה ליחידות החי"ר כוח אש משמעותי משלהן. ולמרות שאין לכך עדיין דרישה, האיתן תוכנן כך שבעתיד יהיה אפשר לצייד אותו גם בטילים נגד טנקים.
גם הכסף חשוב כאן. כדי שצה"ל יוכל להצטייד בכמה שיותר נגמ"שים, הם צריכים להיות כמה שפחות יקרים לרכישה ולהפעלה. היעד הוא להגיע לעלות שעת מנוע בשווי עשירית מזו של הנמ"ר. עלויות הרכישה, וגם הצעות רכש הגומלין, צפויות להיות שיקול מרכזי למשל בבחירת אחת משתי אופציות המנועים הדומים, של MTU או קטרפילר. את ייצור הנגמ"ש תבצע מנת"ק בפס הייצור שלה בתל השומר, אם כי כמו בנמ"ר, סביר שחלקים רבים ייוצרו בארה"ב כדי שיהיה אפשר לרכוש אותם בכספי הסיוע הביטחוני.
על האיתן הראשון כבר הדביק מישהו מדבקה של הנח"ל, כדי להזכיר לכולם למי הוא שייך. החטיבה הסדירה של הנח"ל מיועדת להיות הלקוח הראשון של הנגמ"ש בצה"ל, אבל הוא גם אמור להגיע לחטיבות נוספות. הרכש יתחיל מכמה מאות כלים ועשוי לגדול, תלוי בתקציב. כלים ראשונים אמורים להיכנס לשירות עוד במהלך שנת 2019.
בינתיים אושר הפרויקט בצה"ל, אבל בגלל היקפו הכספי מדובר בפרויקט לאומי, שאמור לעלות בקרוב לאישורה של ועדת השרים להצטיידות. הנמ"ר, לשם השוואה, חיכה שנים לאישור בצבא ורק הטראומה של מלחמת לבנון השנייה העניקה לו אור ירוק. פרויקט איתן מתנהל בינתיים בקצב מהיר הרבה יותר, אולי כהוכחה לכך שגם בצה"ל וגם במערכת הביטחון מבינים שגם כך חיכו יותר מדי עם הצטיידות במחליף ל־M113. נקווה שאף רמזור אדום לא יידלק לו דווקא עכשיו.
