yed300250
הכי מטוקבקות
    גילה אלמגור | צילום: טל שחר
    7 לילות • 09.01.2018
    החיים על פי גילה
    שני ניסיונות התאבדות, הרומן עם יעקב אגמון שהפך לאהבה גדולה ששרדה בגידות ואלכוהול, הריב הגדול עם אריק ולילי שרון, והרגע שבו משה דיין חשב שהיא זונה והציע לה לעלות לאוטו. עם סרט חדש עלי הזוג הראשון של התיאטרון בישראל, 'שאלות אישיות', גילה אלמגור פותחת בפנינו את אלבום התמונות והמכתבים שלא הראתה עד היום
    יהודה נוריאל

    הים הסוער הנשקף מהחלון הרחב מהווה תפאורה מושלמת לביקור הבית שלנו אצל גילה אלמגור ויעקב אגמון. מלכת התיאטרון והקולנוע הישראלית היא באמת דרמה קווין. הכל, מסיפור החיים שלא ייאמן, ועד לדרך עוצרת הנשימה שבה היא מתארת את הרגעים הגדולים והקטנטנים, בכנות שגורמת לנוכחים האחרים להסמיק.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    שאלות אישיות: גילה אלמגור עם יעקב אגמון. במאית: עדי ארבל, מפיק: לירן עצמור. בהוט 8 וב VOD


     

    עדי ארבל המקסימה, מנהלת הפיתוח של חברת 'אנדמול', פגשה את אגמון ואלמגור בפסטיבל הסרטים ברומא, כשהקרינו שם את 'החיים כשמועה', שביימה יחד עם מויש גולדברג על חייו של אסי דיין. "יצא לי לבלות איתם כמה ימים, הבנתי שאני חייבת להעביר הלאה את הדיאלוג שלהם", היא מספרת. "כי שני האנשים האלה מבינים משהו שכולנו לא הבנו.

     

    "כל השנים הציעו להם, עשרות פעמים, לעשות סרט, והם לא הסכימו", היא מוסיפה, "זה היה אתגר. גילה, שאותה אני מכירה גם מהסט של 'החיים ע"פ אגפא', הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'את ואני זו אהבה ממבט ראשון'. בואי נראה אם נעבור את אגמון'. והוא, עד אז, גנז כל דבר שעשו עליו. אגמון ישב וחשב. ובעצם, עד היום לא השיב לי (צוחקת), אבל נתן לי כמה עצות מעולות, לכל החיים. הראשונה: לעשות הכל עם החברים הכי קרובים אליך. במקרה או לא, המפיק שלי הוא לירן עצמור, החבר הכי טוב שלי. ועצה שנייה, לכל במאי: לעשות תחקיר, אבל לא להכין שאלות. וככה לשמור על סקרנות והקשבה".

     

    שלוש שנות עבודה והיכרות אינטימית הובילו לשעה מרתקת של הסרט הדוקומנטרי 'שאלות אישיות' (HOT8, יום ראשון 21.1 ב־21:00, ואח"כ ב־VOD). "גיליתי סיפור של שני יתומים מבטן, שיש להם חיבור מאוד חזק. ובאמת, שאין גילה אלמגור בלי יעקב אגמון. היום, כשהוא תכף בן 90 והיא תכף 80, הסקרנות וההומור הם אלה שמשאירים אותם, זוגיות ששרדה סערות גדולות, וחברות שהלוואי על כולנו", אומרת ארבל. כמה מהתמונות, המסמכים והסיפורים החושפניים, מוצגים כאן לראשונה.

     

     

    ניסיון ההתאבדות הראשון

    בגיל 19 פוטרתי מהבימה. הוזמנתי לפגישה. לא אמרו לי על מה. מסביב אמרו, "מה פתאום פיטורים, אין סיכוי, את הכוכבת שלהם". נו, איזה כוכבת, שיחקתי תפקידים סתם, יפות, כלום. מגיעה ומולי יושבת ההנהלה. "תקשיבי גילה. את ילדה כישרונית, אבל ניאלץ להיפרד". במכתב כתבו, "מטעמים כלכליים". כולם עם הפנים ברצפה, שמוליק סגל, שליימה בר שביט, מישה אשרוב. ואני עוד מעיזה להגיד: אפשר לערער? "לערער? על מה יש כאן לערער?" ענה אשרוב.

     

    וזהו. רצתי הביתה כדי להתאבד. כי הבימה היה כל חיי. בדרך ניסיתי להשליך את עצמי מתחת למכוניות, ויונה עטרי ככה סחבה אותי מהכביש. עליתי לבית בפרישמן, 68 מדרגות, והסתכלתי למטה. ואמרתי לעצמי, אולי אקפוץ מהצד הזה של הפנים, כי השני יותר מוצלח, זה לא יפה אם הוא יתרסק, לא אסתטי. ובינתיים התחילו להגיע טלפונים, כי תוך שעות השמועה עשתה כנפיים. טלפונים מהאוהל, מהסמבטיון, מהקאמרי. אמרתי: אשמע מה מציעים לי. אולי כדאי להישאר. אדחה את ההתאבדות. 

     

     

    תקופת ניו־יורק, בוב דילן ואני

    יענקל'ה ואני גרנו שנתיים בניו־יורק בדירה פצפונת. הייתה לנו ג'ארה מזכוכית ששמנו מטבעות של עשרה סנט בפנים, שהיהודי מהחנות כלי בית היה מחליף לי במזלג או בכפית. כל פעם כלי אחד. היינו קרובים לקבוצה של אינטלקטואלים אנשי שמאל, רובם יהודים, שהתאהבו ביענקל'ה. שישה שבועות לא פציתי מולם פה. אבל בכלל. עד שיום אחד אמרתי, "אני חושבת ש...", וכולם הסתכלו אחד על השני. עד שהמארחת אמרה, "ואנחנו כל שישי אומרים, איזה איש זה יענקל'ה, כזה חכם ומוצלח, ואיזה יופי שהוא התחתן עם אילמת". סיפור אמיתי.

     

    שם ליווינו את המאבק לזכויות. יענקל'ה באחת העצרות הלך בשורה הראשונה, משלב יד ביד עם מדגר אברס, יד ימינו של מרטין לותר קינג. נסענו ל"מארץ' פור פרידום" בוושינגטון. תמיד היינו פתוחים למאבקים חברתיים. זה לא התחיל היום, שאני פותחת את הפה הגדול שלי. יענקל'ה גדל בהנהגת השומר הצעיר, אני גדלתי בכלום - הנטייה למעורבות פוליטית היא בדי־אן־איי שלנו. ותמיד הרגשתי שהחמצתי בחיים פעמיים: את המהפכה הצרפתית, ותקופת המחתרות. ונולדתי כל כך קרוב.

    מדגר אברס נרצח בחצר ביתו. השמועה עשתה כנפיים. אנשים התקבצו ל"וילג' גייט" (המועדון המפורסם בגריניץ' וילג', שכולם, מקולטריין והנדריקס ועד גאת'רי ובאאז הגיעו אליו). על הבמה הנמוכה עלה ככה בובי צימרמן, מחזיק גיטרה, והתחיל לשיר. How many roads must a man walk down. ככה, בפעם הראשונה, את "בלואינ' אין דה ווינד". העור שלי מצטמרר.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    מלכת הכביש ומשה דיין

    לתפקיד ב'מלכת הכביש' עשיתי תחקיר בעצמי. אחר כך, בזמן הצילומים, עמדתי על הכביש ליד הבית האדום, איפה שפעם היו הזונות, לבושה ככה בבגדי עבודה. מגיחה מכונית אמריקאית גדולה. ובתוכה יושב מישהו, שאתה לא יכול לטעות בו. "בואי חמודה, מה שלומך?" אומרת לו, תיסע מפה, מהר. "מה, אני לא מוצא חן בעינייך?" תעוף מפה! לטובתך, תיסע. והוא מתווכח איתי, "תיכנסי, ניסע לטייל" – לא לטייל, תיסע מפה! אני גילה אלמגור, אני עושה סרט! ועם התחת שלי, מחביאה אותו מהמצלמה. נתן גז ונסע. ומנחם גולן עוד צועק מרחוק, מה את מסתירה את הפריים?

     

     

    וככה התחת הגדול שלי הציל את משה דיין. והקליינט זכר את זה טוב ממני. יום אחד נפגשנו באיזשהו אירוע והאישה שלצידו אמרה, גילה, תדעי שאנחנו כל כך אוהבים לראות אותך על הבמה. ומשה הוסיף, כן־כן, שנינו אוהבים אותך מאוד.

     

    אבא נרצח, מברק ניחומים מפולין

    אבא שלי, מקס אלכסנדרוביץ', נרצח על ידי צלף ערבי ב־30 במארס 1939, בשכונה הגרמנית בחיפה. שנים ארוכות אחר כך לא יכולתי להיכנס אליה. הוא היה בן 25. השאיר את אמא שלי אלמנה, בת 23, בהיריון איתי. בלי כלום. פשוט כלום. אח שלה היה צריך ויזה כדי להגיע לחיפה. הנה המברקים. "מקס פצוע. תכף לבוא לחיפה". ואחר כך: "מקס איננו".

     

    הנה מכתבי ניחומים מהמשפחה מפולין. כמה חודשים אחרי זה לא נשאר שם אף אחד. כשאנוב, עיירה בין אושוויץ לקראקוב. הוציאו אותם ישר מהבתים למשרפות. בלי מחנה ריכוז ובלי כלום. חסכו אפילו דלק.

     

    ואני חשבתי שאבא שלי היה גרמני רע. כי רק בגיל 21 קיבלתי את המכתבים והמברקים האלה, מסודרים בתיק, מהדודה שלי. עד אז הסתירו את זה מפניי. אמא שלי חשבה שזה יזעזע אותי. הייתה רק אומרת, "היה אבא - מת מזמן - לפני שנולדת", ככה, בקצב הזה, כמו מוזיקה, "היה לו קול יפה – איש יפה". ומכבה את האור. הנה עוד מכתב: אמא שלי, האלמנה הטרייה, כותבת ש"התינוק עומד להיוולד ואין לו כסות חורף". התינוק הזה הוא אני. 

     

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    ניסיון האונס בחנות הפיצוחים

    בת 7 בפתח־תקווה. הייתי עוברת ליד דוכן התבלינים והפיצוחים, רק מחכה שכמה גרעינים ייפלו ואוכל לאסוף. והכי, צנצנת הזכוכית, עם סוכריות על מקל של תרנגול אדום. עומדת ומסתכלת. "מה את רוצה, תרנגול על מקל?" אמר לי המוכר. "בואי, יש לי מלא". והכניס אותי לאחורי הדוכן. איפה שהיו מלא־מלא שקים של תבלינים, והריח מסחרר את הראש.

     

    הושיב אותי למעלה על שק. "את המלכה שלי!" "איזה יפה את". ומתחיל ככה לטייל עם היד, "והרגליים שלך. את המלכה שלי!" וממשיך להתקדם. "ואיזה נעליים יפות". אבל אני נעלתי את הנעליים שקיבלתי מבת דודתי רותי. הן היו קטנות עליי, אז היו חותכים ככה מקדימה, שהאצבעות יוכלו לצאת, מכוערות, מלאות בוץ. וכשהוא אמר "נעליים יפות" - פה הבנתי שהוא משקר. ובכוח איתנים, בבת אחת, בעטתי לתוך הפרצוף שלו. עם הנעליים היפות. הוא ישר התחיל לצעוק, אני אהרוג אותך! ואני בורחת, אנשים, הצילו! עד שנמלטתי מהמקום.

     

    אחרי הרבה־הרבה שנים הגעתי לבקר בשכונה. הלכתי לראות אם הוא חי, שם ברחוב שטמפפר. וכל כך שמחתי למצוא יצור זקן, בודד, עלוב, עם עיניים מזוגגות. "גברת, מה את רוצה? שאעשה לך קונוס?" לא, יש לך סוכריית תרנגול על מקל? רגע של סגירת מעגל.

     

    פוטו לי נוף
    פוטו לי נוף

    מכתבי האהבה הגנוזים של יענקל'ה

    'גלילאו' בקאמרי היה סיפור הצלחה גדול. ביקורות - שטיח. הייתי נשואה אז לאילי גורליצקי. ומגיע מאגמון זר של ורדים אדומים, תיק ענק של הביקורות, וכרטיס שאומר: "מאחד, שכל זה לא עושה עליו רושם". הוא שכר, מהאין־כסף שלו, את המסעדה הכי יקרה בעיר ליום הולדת שלי. ובארוחה הזו אמר לי: ניסע ללמוד. אמרתי, אין לנו כסף, ושנינו תפוסים. אמר: כל אחד ייפרד כמו שצריך, וניסע ללמוד. חופשיים. ונתן לי מצלמה במתנה. "כדי שכבר תוכלי לתעד את הימים הטובים".

     

    עבר זמן עד שהוא הדביק אותי למקרר. החפץ הקר שהדליק את חיי. ליענקל'ה הייתה מזכירה, רוחל'ה, שעבדה איתו הרבה זמן. והוא כנראה אמר לה, אולי תזמיני את גילה אלייך ואני אבוא גם, זה התסריט שכתבתי לעצמי. הוא לקח אותי אליה, אכלנו, היו הרבה צחוקים, ופתאום עמדתי ליד המקרר. והוא אומר לי, את נורא יפה, את מקסימה... מי טו! הנה מי טו שהצליח! (צוחקת) יענקל'ה, היום לא היית יכול לעשות את זה, אתה יודע? היום אסור דברים כאלה! אבל אני הרווחתי. התחיל סיפור אהבה שלא ידעתי כמותו. שנינו היינו נשואים ושנתיים ניהלנו את זה בחשאי.

     

    והייתי מקבלת ממנו מכתבים ופתקים והודעות. לפעמים אפילו שבעה מכתבים ביום. הייתי שמה אותם בכספת. פעמים מצפינה בתוך המזרון, במיטה הקטנה בחדר האיפור שלי בתיאטרון, פתקים ומכתבי אהבה וכל מה ששלח כל החיים. הייתה תקופה שהתחלתי להתרפק עליהם. לא טוב, זו תסמונת סיראנו! אז יום אחד לקחתי ציפה, דחסתי בה את כולם, ותפרתי, מבלי יכולת לפתוח את זה. רק הספקתי להכניס כדורי נפטלין פנימה. 55 שנות נישואים, ועוד שנתיים במחתרת, והיא לא תיפתח לעולם. אולי הנכדים יעשו משהו.

     

    אחרי שנפרדתי מאילי באתי לאמא ואמרתי לה, התגרשתי. "נו?" ויש לי בן זוג חדש שאוהב אותי מאוד. "נו?" ואני מאוד מאושרת. "נו?" והוא חכם ואוהב אותי והכל עשה בעשר אצבעות. "נו?" מה נו. והוא מפולין. אבא שלו מת לפני שהוא נולד. "יתום מהבטן? זה שידוך מאלוהים", היא אמרה, "תביאי אותו מהר".

     

    בסוף התחתנו. ערב נסיעתנו לארצות־הברית ניסיתי להיפרד מאמא, והיא אמרה: "את חושבת שאני לא יודעת איך את חיה איתו? אם את נוסעת ככה לאמריקה, אני עוצמת עיניים". כלומר מתה. אז קבענו טקס ברבנות. עם כמה אנשים מהרחוב שהשלימו מניין. בכיתי מתחת לחופה. אבל יענקל'ה אמר, "כצל'ה, זה רק לעשר שנים. לא צריך לבכות".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    הפדיחה בפסטיבל קאן

    עד 'הקיץ של אביה', מעולם לא כתבתי מילה אחת. גם בתקופות הקשות, יענקל'ה היה אומר, תזמי, תכתבי משהו. אבל אני לא כותבת. רק מציירת סיפורים. את 'מלכת הכביש' תיחקרתי וסיפרתי למנחם גולן. 'מצור' התחיל מציור שלי. התחיל להסתובב לי סיפור על אישה אלמנת מלחמת ששת הימים, עם ילד, שנשארת נצורה בין החברים של בעלה. חונקים אותה מרוב שדואגים לה. אז ציירתי. ויענקל'ה אמר, זה יכול להיות סרט. הוא גם הפיק את 'מצור' (שנכתב במשותף עם דן בן אמוץ).

     

    הקרנו את הסרט בקאן, וכל העיתונות המקומית, "דקל הזהב יגיע לשחקנית האנונימית מישראל". אפילו החזירו אותי לשם מהארץ, לבוא לקבל את הפרס. מהר־מהר הטיסו אותי, ואפילו אין לי שמלה מתאימה. מגיעים, והאיש בכניסה אומר, "שבו בנחת, לא לדאוג. עוד רגע אתם עולים לקבל את הפרס". ואז זה מגיע. "פאלמה דאור... אקטריס... ונסה רדגרייב". מאז אני מפחדת להתקרב לשם. טראומה.

     
    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    להיות אמא, או ניסיון ההתאבדות השני

    יענקל'ה ואני ידענו שלא אוכל להביא ילדים לעולם. אבל איך שקיבלתי את ההודעה מהפרופסור, אמרתי מיד: כשארצה, יהיו לי. שום כוח לא יוכל לעצור אותי. והחלטנו ללכת לאימוץ. אלא שבמשרד הרווחה פשוט התעללו בי. ישבה שם אישה אחת שלא הסכימה לתת לי אישור. "את? מה פתאום? אל תעשי לי פה הצגות". מה? למה את עושה לי את זה? את יודעת כמה זמן לקח לי רק לחצות את הדלת הזו? "לא. את רוצה להיות שחקנית. את עושה לי פה הבימה. אתמול ראיתי אותך זונה – עכשיו אמא?" מה תגיד לאישה כזו? אני רוצה להיות אמא כמו כל אישה אחרת! למה להתעלל בי?

     

    באותו רגע פשוט יצאתי מדעתי. רצתי לחוף פרישמן. חלצתי את הסנדלים ונכנסתי לתוך המים. במטרה לא לחזור. זהו: יש לי אות קין שכולם יכולים לראות, אמא – אני לא יכולה להיות. ורציתי לטבוע. אבל בתוך הגלים, כשאני ככה משתנקת, ההההההה, הבנתי כמה כל זה אידיוטי. שנה אחר כך, עדיין לא סיפרתי ליענקל'ה על כל זה. והיום אני אסירת תודה ליענקל'ה שהלך איתי למסע הזה. מסע שבסופו אימצנו את הגר. ובא האושר הגדול הזה. ראש קטנצ'יק, וזוג עיניים כאלה, שחורות, גדולות. רגע שידעתי שמפה לא ייקחו אותה, לעולם.

     

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    הבגידה של יענקל'ה, לא לעשות סקנדל

    היו לי וליענקל'ה תקופות קשות מאוד. גם בגלל בעיית השתייה שלו. אתה חי עם אדם כל כך שקול, שכל ישר וחוכמה וחדות, ומפחד שבגלל האלכוהול הוא יאבד את עצמו. ידעתי שצריך לעצור את זה, ומי שעזר זה הרופא שלו שאמר, "עוד טיפה אחת ואתה מת! אבל אני אלחם עליך". והמזל שלי שיענקל'ה התעשת.

     

    הוא לא שתה כמו אלתרמן או ברגנר, תודה לאל, אבל זה מדרון שקל למעוד בו. אבל אני ידעתי שלא אלך. כי מה, אחרי 50 שנות נישואים, אין משברים? ואני לא הייתי מוכנה לוותר על מה שיש לי, על החברות איתו. כי בחיים לא היה מישהו קרוב וחשוב בחיי כמו אגמון. אמרתי לו: אני מוכנה לוותר על הרבה דברים. על החברות איתך - לעולם לא. ועל זה אצא למלחמה.

     

    יצא גם שאמרתי, פה יש לי מלון עם הזמנה, ופה יש לי רזרביישן, אם תשתה אני הולכת – וזה לא עשה רושם גדול. כי הוא כמובן ידע שאני לא אלך. מה, אני אשאיר דבר כזה? שמיד מישהי תתפוס לי פה את המקום? מה פתאום! אמרתי להגר, את תכף שמה לה פתקים בנעליים, שאין לה שום סיכוי. מי שלא תיכנס לכאן.

     

    יענקל'ה לימד אותי גם לא לעשות סקנדל מכל דבר, לעשות חושבים, לספור עד עשר. יצא שהוא חזר מאוד־מאוד מאוחר בלילה. מה מאוחר, היה כבר אור. אור! שכנים יוצאים לעבודה! וברוב טיפשותי שאלתי, איפה היית? הוא ענה: "את רוצה שארד לרמה של השאלה הזו?" צחקתי נורא. וחיבקתי אותו. מה, שאני אפסיד את זה?

     

    ברוגז עם אריק ולילי שרון

    איפשהו כאן יש לנו תקליט של שירי מלחמת האזרחים הספרדית. כשאריק (שרון) ולילי היו באים אלינו, הוא ואגמון תמיד היו שומעים אותו. הידידות בינינו התחילה אחרי שהם הגיעו למופע שלי, והפכה לחברות קרובה מאוד, אבל מאוד. אנשים מקסימים, היינו נוסעים קבוע לחווה, יענקל'ה היה איתו בחמ"ל של יום כיפור. וגם בתקופת ההתנחלויות, הוא היה רואה אותו עם לוינגר וכל החבר'ה עם הציציות וספרי התורה, "תגיד לי, אתה לא מתבייש?" ובינינו? הם נורא הצחיקו את אריק. חברות הכי קרובה בעולם. עד למלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה. וההפגנה שבה עליתי לנאום.

     

    ידעתי שזה יהיה הגט בינינו. כתבתי מכתב עוד בלילה שלפני. ואין מה לעשות: מי שמאבד את הילד שלו בקרב, מקריב הרבה־הרבה יותר ממני, למרות שחברות עבורי היא ערך עליון. וזהו. מאותו רגע לא דיברנו 17 שנה, חוץ משני טלפונים קצרים, בערב יום כיפור ובערב פסח. אף מילה. ברוגז אידיאולוגי. עד שלילי חלתה. היא התקשרה אליי איך שהיא קיבלה את הפרוגנוזה. "גילוש, קחי כיסא".

     

    אחר כך איבדנו את לילי ואריק נבחר לראשות הממשלה. מה שנקרא, לראות את הארץ ולא להיכנס בה. הוא הזמין אותנו לחווה לשיחה בשש עיניים. ואמר שם לאגמון: "תסתכל לי בפנים: אני מבטיח לך שאעשה מה שאיש לא עשה. תאמין לי!"

     

    את הבבושקה הזו של אריק, ובתוכה ראשי הממשלה האחרים, קניתי בזמנו ברוסיה. בוקר אחד הגעתי אליו לארוחת בוקר בבית ראש הממשלה. והיה נורא. פשוט חדר גדול וריק, לאיש שהיה רגיל לחמימות, המון אנשים, אור. איש מדהים, איש חכם, של מילים, מבטים, ושתיקות ארוכות. והסיפור שלו, כמו טרגדיה יוונית, שעוד ידובר וידובר בו. הבן, האמא. כששיחקתי את אמא של קוריולאנוס (מחזה של שייקספיר), היא הייתה לי בראש. האמא שגידלה את הבן שלה, להיות מצביא. מנצח.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    חמישה ימים דיכאון לפני הקיץ של אביה

    'הקיץ של אביה' נולד ממצוקה. שש שנים בלי אף הצעת עבודה. תקופה נפשית קשה מאוד. והטלפון לא מצלצל. עד הפנייה מהבמאי ההוא. מי שבזמנו הציע לי את וירג'יניה וולף, וכל כך ציפיתי לזה - ואחר כך לקח את יוסי בנאי וחנה מרון במקומי. הפקה שבסוף לא יצאה. איך אמא שלי אמרה, אסור להתחיל עם יתומים. אמרתי תודה לאלוהים, מגיע להם. ולא המשכתי לדבר איתו. עוברת לידו וממש אוויר. "דיברת אליי? שלא תעז להתקרב אליי".

     

    יותר מאוחר הוא פתאום מתקשר אליי. "זה סרט ראשון שאני מביים, ואת תשחקי את הדמות הראשית. בואי נשכח מהכל". נכנעתי! קיבלתי תסריט, כל יום מדברים בטלפון, עוברים על התפקיד. אבל כשאני חוזרת מחופשת הירגעות באנגליה, בשדה מחכים לי יענקל'ה והגר, במבטים נוראים. שאלתי, מי מת? אל תסתירו ממני! הגר מוציאה את העיתון, והכותרת: טופול, אשתו ובתו בסרט של כך וכך. בשדה התעופה התמוטטתי. אני, שלא בוכה לפני אנשים – התמוטטות מוחלטת.

     

    חמישה ימים לא יצאתי מהמיטה. לא מתקלחת, לא אוכלת, לא כלום. רק איכשהו להוביל את הגר לחדר מדרגות, שתלך לבית הספר. יום אחד היא חוזרת למעלה. "אמא תפתחי". פותחת. "אמא, כשאני חוזרת את לא בוכה! תבטיחי לי". ופתאום קלטתי שאני עושה לילדה שלי, את מה שאמא שלי עשתה לי. רחצתי פנים. הסתרקתי. נכנסתי לחדר שלה ושלפתי מחברת. וכתבתי בבת אחת: "בשנה ההיא, במוסד ההוא, אמא הגיעה לביקור רק פעם אחת, ואני זוכרת שזו הייתה הפעם היחידה, כיוון שזה היה בחגיגת חנוכה..." כותבת רק כדי לא להשתגע.

     

    באותו רגע, כאילו נפתחה לי פה איזו דלת. אחרי שבחיים לא כתבתי מילה, הגיע הסיפור על אותו קיץ אחד, בחיים של אישה מבוגרת. יענקל'ה הגיע לקרוא את הדפים. ואמר: "זה מריח מנפט". למה מריח מנפט? כשהשחקנים הבולגרים בתיאטרון קוראים מחזה חדש שנראה טוב לפרנסה, הם מריחים ואומרים, "זה מריח מלחם". ופה הוא אמר, זה מריח מנפט. זה אוצר. חמישה חודשים אחר כך היה הספר. והמחזה. והסרט. ופתאום זה מציע עבודה וזה מציע עבודה וזה שאומר, "את השחקנית הכי טובה בארץ". פרצתי בבכי. "כבר הייתי בטוחה שמחקתם אותי".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    בבטן, בהלוויה של אבא

    זו התמונה של אמא מההלוויה. המעיל מתפוצץ על הבטן. הנה אני בהלוויה של אבא. אמי הייתה חולת נפש קשה. פחדתי שאני משוגעת כמותה. כי כשילד גדל בצל נכות, נגיד אמא עיוורת, אומרים לו, אתה העיניים שלה. וכשהאבא נכה, אתה הרגליים שלו, איזה יופי. אבל כשאתה בן של אמא מופרעת, פגועת נפש? אתה בן של משוגעת. אות קין. ונלחמתי על הכבוד של אמא שלי בציפורניים.

     

    היו לה גם רגעי חסד. מדהימה, מצומצמת במילים, קול נהדר. והיו הרבה רגעים שפשוט הצטרכתי להיות האמא שלה. כמו ללמד אותה לחצות כביש. ילדה בת שמונה, מכוניות ורמזורים, באמצע הכביש הראשי של פתח־תקווה. עוצרת משאיות, לא לזוז! ואמא, את הולכת עד לפה. "אבל הם יהרגו אותי!" לא, זה בסדר, תעברי. וכל הזמן אני חושבת: למה לא הלבשתי לה את החולצה היפה עם הנקודות, ולמה לא שמתי לה ליפסטיק?

     

    שנים היה לנו בבית, ליד הדלת, שק בריחה. תיק גדול, עזרה ראשונה, עזרה שנייה, מה שצריך לקחת אם קורה משהו, מהרגע להרגע. והרעש המפחיד של מטוסים מלמעלה. "גילה! זה אווירונים שלנו?"

     
    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    הרבנית גילה, מחתנת את אמיר פיי גוטמן

    אמיר (פיי גוטמן) היה אהובו של יענקל'ה ב'מרי לו', "תראי איזה שחקן צעיר, נהדר, עם כושר מנהיגות". יום אחד הוא התקשר וביקש שאחתן אותו עם ינאי. נורא־נורא שמחתי. הם היו הזוג הראשון שחיתנתי. מאז חיתנתי עוד הרבה, בנים, בנות, יש לי כבר לא מעט נכדים מכל זה. ואפילו חיתנתי סטרייטים!

     

    הכניסה להבימה, "ילדה, הביתה"

    בגיל 15 הגעתי מפתח־תקווה לתל־אביב והלכתי לעבוד אצל יהודי בשם יגרמן, אריזת ברזים. הוא בעיקר היה צריך שליחויות, "יש לך אופניים?" אמרתי כן, ורצתי ברגל, בגשם זלעפות. הלכתי לנסות להתקבל לתיאטרון "הבימה". המזכירה לא הסכימה לרשום אותי, "ילדה, הביתה־הביתה". התעקשתי. כתבתי ככה בעט בגדול, "גילה אלכסנדרוביץ'", ואמרתי לה, "תזכרי את השם הזה. אם יעבור עלייך אוטו, טרקטור, בולדוזר - את אשמה! ואם פעם אהיה שחקנית, תזכרי שככה לא מתנהגים. כי את לא מדברת יפה. תרשמי אותי, מה יש?"

     

    להצגה הראשונה, 'בעור שינינו', התקבלתי בול ביום ההולדת ה־17 שלי, 22 ביולי. הכל מאלוהים. רצתי לאמא שלי ואמרתי: אמא, היום אני בת 17. "איך את יודעת?" היא ענתה. אתה מבין? (צוחקת). ותברכי אותי אמא, כי היום אני עולה פעם ראשונה על הבמה. "מה זה אומר? שחקנית?" כן, שחקנית. "זונה אצלי בבית?!" היא אמרה, "תזכרי מי את. נכדה של רב גדול!" ישר ברחתי מהבית.

     

    לימים, כשקיבלתי את אחד הפרסים הגדולים, ביקשתי ממנה שוב לברך אותי. "נו, מה לברך? אל תחשבי שאת מי יודע מה". אבל אמא, כולם רצו, ורק אני הילדה שלך, מקבלת את הפרס! "אה. כוכבים יש רק בשמיים", היא אמרה. וככה בדיוק קראתי לספר שלי.

     


    פרסום ראשון: 09.01.18 , 11:49
    yed660100