"לפני יום תפסתי שאני לוקה במלנכוליה ואין מרפא מלבד איזה צירוף מטורף של כדורים, קוקאין ואלכוהול. מהי המלנכוליה? מהו הכאב הזה שבקיום עצמו? הנשימה הכבדה. הרצון לדבר מזה, והפחד האדיר הזה מפני אנשים? לשם מה כל העצבות הזאת שעושה אותי כל כך אומלל? בעצם אני מישהו שחי יותר ממה שנחוץ. מהלך כזומבי, כרוח רפאים. אני החיים שאחרי המוות, גיבנת. עם עצמי בארוחת צהריים. אכילה אובססיבית, חסרת טעם. משהו בהכרה אומר לי ש'צריך משהו בבטן' ואני על ריק. על קוקאין, פיטונים, אסיוולים ויין. ואני לא יכול לישון ואין לי הנאה משום דבר בעצם".
את המילים האלה כתב אסי דיין לעצמו ב־28 ביוני 1985, בנמל התעופה שארל דה־גול שבפריז, תחת הכותרת: "ארוחת צהריים עם עצמי". הקולנוען והכותב, שאחראי בין השאר על "גבעת חלפון אינה עונה", "שלאגר", "החיים על פי אגפא" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה", כתב ללא הפסקה עד מותו, ב־1 במאי 2014. יצירות — אבל גם מכתבים, יומנים, תסריטים, שירים, פתקים ומה לא. מהרגע שבו למד לכתוב, המילים היו ההתמכרות הגדולה ביותר שלו.
לפני כחצי שנה מסר ליאור דיין את ארכיונו של אביו אסי לספרייה הלאומית, ופריטים ממנו רואים כעת אור. "אסי כתב בלי סוף", אומרת אחותו, יעל דיין. "כתב ושמר את הדברים. לצד הדיכאונות, היו לו גם תקופות נפלאות. וגם בתקופות הכי קשות, היצירה שלו נמשכה — הוא עוד עשה סרטים וכתב שירים ופירסם, גם בסוף, כשמצבו הפיזי והנפשי היה קשה. ואין בכלל ערעור על האיכויות הגאוניות שלו כקולנוען, כבמאי וכשחקן. נכון שזה לא תמיד היה ברמה שווה, גם הכתיבה לא הייתה ברמה שווה, אבל זה היה צורך שהזין אותו. היה את עניין האלכוהול והסמים והערבוב ביניהם, אבל כל מצבי הרוח תועלו לכתיבה.
"אני, ודאי שמרוב אהבה, לא שופטת אותו. פשוט כל כך עצוב לי שלא היה אף אחד בחייו של אסי שהייתה לו השפעה מספיקה עליו כדי להוציא אותו מהמצב שלו. כי היה ברור שזה ייגמר כפי שזה נגמר. תראה לי מישהו שחי בכמויות כאלו של התמכרויות ומגיע לגיל שבו הוא מת, 68. זה צעיר, אבל לא בשביל כמויות החומרים שהוא לקח".
לצד הקושי וההתמכרות לסמים, עולה מהארכיון גם מפעל יצירתו העשיר והרחב: שירים לא מוכרים, סינופסיסים לתסריטים שלא יצאו לפועל, עבודת העריכה של התסריט ל"החיים על פי אגפא" או המשך שכתב ל"גבעת חלפון אינה עונה". "צריך
"עם כל הטרגיות והבעיות והאשפוזים, דיין עבד בצורה מטורפת", אומר ירון סחיש, ארכיונאי של אוסף ישראל בספרייה הלאומית. "הוא לא הפסיק לעבוד לרגע. אתה רואה שהמוח שלו עובד שעות נוספות. כל הזמן יש לו רעיונות והוא רץ לכתוב. הוא שמר על משטר עבודה גם כשמצבו לא היה טוב".
עוד בארכיון, מכתבים אישיים של דיין — מכתבי ילדות שכתב בעצמו ומכתבים שכתבו לו הוריו, אביו משה דיין, שכתב לו בדרכו לווייטנאם, ואמו רות המודאגת ממצבו הנפשי. ארכיונו מתווסף למאות אוספים וארכיונים של אנשי רוח והגות שהלכו לעולמם ונמצאים בספרייה הלאומית, בהם ש"י עגנון, נעמי שמר, משה וילנסקי, דבורה עומר ואחרים, וכן אנשי רוח, סופרים ויוצרים שבחרו להפקיד את ארכיוניהם האישיים בעודם בחיים, כמו דויד גרוסמן, א.ב. יהושע, אגי משעול, אורי אבנרי, חיים באר ועוד.
1. החיים על פי אסי
גלגוליו של תסריט
את "החיים על פי אגפא" כתב וביים דיין בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90. הסרט, שיצא ב־1992 ונחשב לאחד מסרטיו החשובים והמצליחים ביותר, נועד לשקף את המציאות הישראלית בימי האינתיפאדה הראשונה, דרך ערב יחיד בפאב תל־אביבי טיפוסי. בין השאר, נמצא בארכיון תסריט הסרט, השיר שכתב דיין לסרט, בכתב ידו, וגם החוזה שחתם דיין מגלה כי שם הסרט היה תחילה "החיים על פי קודאק", וכמו כן נכתב שיצולמו לו שני סופים, "האחד כפי שהוא מופיע והשני 'רך' יותר, ללא נפגעים".
2. שלום לאהרונה (אם עוד לא נמאסת עליה)
יוני 1966 , מכתב מהאב משה דיין
"אסי היקר, אני מרגיש שהגיע הזמן לכתוב לך מכתב עצמאי (ולא רק להניח, ללא צדק, שאתה קורא את המכתבים לאמא(", כותב משה דיין לבנו ב־23 ביולי 1966. הימים ימי מלחמת וייטנאם, ודיין, הרמטכ"ל המפורסם בתולדות המדינה שסיים לאחרונה חמש שנים בתפקיד שר החקלאות, יוצא לסקר את הקרבות של האמריקאים מול חיילי הווייטקונג. לאחר הכנה בארה"ב, הוא נוסע לטוקיו דרך פריז, שבה הוא מתיישב לכתוב לבנו בן ה־20, המתגורר עם אמו בשכונת צהלה בתל־אביב. וכך הוא כותב:
"אני יודע שרבים בארץ (אולי גם אתה) חושבים שזו סתם הרפתקה ובריחה מהמציאות האפורה (escapism). אני אינני מרגיש כך ובוודאי שהנסיעה אינה תחליף לחיים בארץ — שאחזור לחיות אותם. זה מסע לימוד בשאלה חשובה ומגוונת — החל מיחסי הגזעים וכלה במקומו של הנשק הגרעיני בימינו. נסיעה שאני מקווה למצות את כל הלימוד הגלום בה.
"את יולה ראיתי בפריז וגם דיברתי איתה טלפונית מלונדון. היא נראית יופי וגם הרבה יותר רגועה. על ענייניה האישיים־אינטימיים לא שאלתי אותה, כמובן. היא מחכה לך ואני מקווה שתוכניתך תצא לפועל ותיהנה ממנה. כשאגיע לסייגון אודיע ליולה וכן הביתה את כתובתי ואם יש לך חשק, כתוב לי לסייגון.
"אני מקווה שאמא הצליחה לסדר את נסיעתה ושתיהנה ממנה. הגיע לאמא גם לנוח וגם להשתחרר קצת מהצרות הישראליות שכולנו — הממשלה, משכית, הבית ובעיקר אני — גורמים לה. נסיעה לחו"ל אמנם כרוכה בקשיים, אבל אם יהיה לה די כסף — תסתדר ותיהנה.
"שלום לאהרונה (אם עוד לא נמאסת עליה), לאמא ולשמחה.
"אהבה, אבא".
שמחה, מספרת יעל דיין, הייתה במשך שנים מנהלת משק הבית והמבשלת בבית המשפחה. "היינו מאוד קשורים אליה", היא אומרת. "עד היום האוכל של שמחה זה משהו שאנחנו מתגעגעים אליו. בתקופה ההיא הייתי הרבה בפריז ואסי ביקר אותי. הוא התכוון לעבור לפריז, אז כשאבא כותב שאני מחכה לו, זה ודאי קשור למעבר. אבא כתב כל הזמן, כי הוא נסע הרבה, אבל לרוב הוא כתב מכתבים שפנו לכל המשפחה. גם אמא שלי נסעה הרבה וכתבה הרבה. אבל המכתבים ברובם אינפורמטיביים — מה הם עשו ומה עניין אותם".
אסי דיבר לא מעט על מערכת היחסים המורכבת עם אבא שלכם.
"בתקופה הזאת הכל היה שטויות. אסי היה הילד הקטן ביותר והאהוב ביותר, המתוק והמפונק של המשפחה. כולנו אהבנו אותו וריפדנו אותו. הוא היה די פרוע אבל פיקח וסקרן. האמירות האלו מזינות את ההשערה וההנחות של אסי עצמו, כאילו אבא זילזל בו והוא היה מקופח. במובן מסוים, אני חושבת על זה עכשיו, שהיחיד שהיה יכול להוציא את אסי מהמצב שבו הוא היה זה אבא שלנו".
למה, הוא פחד ממנו?
"במובן של סמכות, כן. אבא שלי מת לפני שאסי התחיל להסתבך. אמא שלי הייתה הדמות שהכילה מאהבה, אבל אבא שלי לא אהב אותו פחות ואם הוא היה אומר לו לצאת מזה — זה היה מציב אותו אחרת, וגם אסי הבין את זה. אחרי מותו של אבא הוא דיבר על האהבה האמיתית שהייתה ביניהם. אני אומרת את זה גם על עצמי, כי מאוד חששתי מהביקורת של אבא. גם אודי וגם אסי וגם אני פחדנו מאבא במובן הזה שרצינו או קיווינו שהוא יהיה מרוצה".
3. מאסי לאמא ואבא
ממכתבי הילדוּת
4. אסי חזור לעצמך, ואלינו
1985, מכתב מהאם רות
"אסינקה בוקר טוב,
"חזרתי משדה התעופה וקיוויתי לשתות קפה איתך. ראיתי את הכתבה במעוּף. הסיבות לראיון — עימך. מתארת לי שעבורי אין חדש, ומחר (בשבוע הבא יהיה עיתון חדש).
"אך רק רציתי שתדע, שאם זקוק אתה למילה טובה, אולי עצה קטנה, עדיין קיימת אמא שלא רק מתה עליך ואוהבת אותך כל כך, אך קשה להביע ולהעביר אליך את הרגשות שאני רוחשת לך. אני תמיד מפחדת להתערב יותר מדי בחיי ילדיי. סוף־סוף, כל אחד חי את חייו. אסי, אתה מוכרח to snap out of it (להתעשת, לצאת מזה — א"ז). שום אישה אינה שווה את מצבי הרוח ששקעת בהם. אתה מוכרח לחזור למסלול ולחפש דרך שבה תהיה מאושר. מעט מאוד אנשים מוכרים לי — טובים, רגישים ואהובים כמוך. קצת מאמין לאחרים, יותר מדי, ופחות מדי מאמין לעצמך. אסי חזור לעצמך, ואלינו".
בשנים שבהן הסתבך דיין והידרדר לסמים, תמיד עמדה לצידו אמו רות כעוגן תומך. גם במכתב הזה, משנת 1985 , היא מרעיפה אהבה על בן הזקונים שלה.
"הייתה כתבה איומה על אמא שלי וכתבות חושפניות ולא יפות על המשפחה", מספרת הבת יעל. "אני גם חטפתי ממנו כמה שנים אחר כך. זה היה אחרי שאבא מת ב־ 81 '. אסי כבר היה גרוש עם ילדים וזו הייתה תקופה קשה ביותר של סמים. אמא הבינה שהדברים נאמרו במצוקה, וזה גם מה שעורר אותה לכתוב לו.
"אני חושבת שמכולנו, היא הדחיקה את מצבו יותר מאחרים. אמא ידעה שהוא לא מאושר וניסתה להציל אותו מעצמו. כך היה כל חייה. גם אודי וגם אני עקבנו ושמרנו עליו כמידת יכולתנו. אבל אף אחד לא היה יכול להתגבר על חוסר הרצון שלו".
