באמצע מארס 2003 הגעתי ללונדון. העיתוי היה דרמטי: ממשלת בריטניה החליטה להצטרף לפלישה הצבאית האמריקאית לעיראק של סדאם חוסיין. מאות אלפים הפגינו ברחובות לונדון נגד המלחמה. ראש הממשלה טוני בלייר הסתמך על הברית שכרת עם הנשיא בוש. כדי לעזור לבלייר פוליטית, התחייב בוש לפתוח, במקביל לפלישה לעיראק, ביוזמת שלום חדשה בין ישראל לפלסטינים. על הרקע הזה הזמינה אותי הממשלה הבריטית לשורה של פגישות בדאונינג 10 ובמשרד החוץ. הייתי אורח רשמי.
בריטניה היא מדינה מסודרת. אורחים רשמיים מחויבים בפרוטוקול. אי לכך מונה לי מלווה, קצין בדימוס בצבא הקולוניאלי הבריטי, קשיש כפרי מלבב, שליווה אותי לכל מקום. באחד הערבים הלכנו לתיאטרון, לראות את "המלך ליר". התיאטרון היה חלק מהפרוטוקול. לאחר מערכה אחת אמרתי למלווה, אני מבקש סליחה, עם כל הערצתי לשייקספיר, אני חייב לכתוב הלילה 2,000 מילה על ההכנות למלחמה. הפנקס מחכה לי. גם העיתון. אני חייב ללכת.
"כמה חבל", אמר המלווה. "מאוד רציתי לראות את ההצגה עד הסוף".
מה הבעיה, תהיתי. תישאר בתיאטרון. אני אחזור למלון לבד. את הדרך אני יודע.
"זה בלתי אפשרי", אמר. "אני חייב ללוות אותך עד פתח המלון".
למה עד פתח המלון, שאלתי.
הוא השפיל את עיניו. "תראה, יש לנו הרבה אורחים מהמושבות לשעבר", אמר. "מה שהם רוצים זה נערות ליווי. כשהם מעלים את הנושא, אנחנו שולחים אותם לדורמֶן. הוא מסדר, ואנחנו לא בעסק. לכן אנחנו נפרדים מהם בפתח המלון".
חכמים האנגלים. נזכרתי בשיחה ההיא כששמעתי את הקלטת שהביא גיא פלג מליל הבילויים של יאיר נתניהו וחבריו. נתניהו הוא גבר בן 26 וחצי שאיננו עובד. הוא לא מעניין במיוחד, לא בדעותיו, לא בהרגלי השתייה שלו, לא בהתנהגותו, לא במקומות שבהם הוא בוחר להתפרק. צעירים כמוהו וכמו חבריו הופכים לאייטם לא בזכות עצמם אלא בזכות אבותיהם. מקומם במדורי הרכילות. רק סיבה אחת הופכת את הקלטת לסיפור עיתונאי ראוי ואפילו חשוב: מעורבותה של המדינה.
כי הבעיה לא נעצרת בבן או באב. היא הרבה יותר רחבה – היא נוגעת לשורה של מוסדות, שרים, אישי ציבור ופקידים שהניחו לתופעות כאלה לקרות ומניחים להן לקרות גם היום. לא עכברא גנב, אמרו אבותינו; חורא גנב. בעיית השחיתות בישראל לא מתחילה במשפחת נתניהו: היא מתחילה בחור. שם, בחור השחור שנוצר בליבה של הדמוקרטיה הישראלית, מתחילה ההתפרקות.
שאלת האבטחה, למשל. אבטחת אישים היא נושא טעון. ההיבט הביטחוני הוא מרכיב אחד בה; לא פחות חשוב הסטטוס החברתי שמעניק המאבטח ומעטפת הפינוק שבאה איתו. מאובטח לא מחפש חניה, לא עומד בתור בביקורת הגבולות או באולם מופעים, לא סוחב מזוודה, לא פותח דלת של מכונית. הכל נעשה בדברו. כאשר ח"כ גולדה מאיר עמדה להיבחר לראש ממשלה ב־1969, השב"כ שלח מאבטחים אל ביתה. השכנים בבית הדו־משפחתי ברמת אביב נדהמו לנוכח התמונה הבאה: ראש הממשלה המיועדת, אישה בת 71, נושאת את שקית הזבל החוצה, כששני שומרי ראש צעירים מקפידים לאבטח אותה בדרך אל הפח. התעצמנו מאז.
ראשי השב"כ נתונים כל הזמן ללחצים של אישים צמאי אבטחה. כדי לשחרר אותם מהלחץ, הועברה ההכרעה לוועדת השרים לענייני מודיעין ולוועדה ציבורית ממונה. השב"כ ממליץ; הוועדה מחליטה. עניינם של ילדי משפחת נתניהו עלה לדיון במהלך כהונתה של ממשלת נתניהו השנייה. הבן יאיר עמד להתגייס לצבא ואחר כך הוצב ביחידה הצבאית שאליה שאף – יחידת דובר צה"ל, פיקוד המרכז. ראש השב"כ יורם כהן סבר שאין יותר צורך להצמיד לו מאבטח. האב והאם המודאגים חשבו אחרת. ועדת השרים, בראשות השר לענייני מודיעין דן מרידור, העבירה את ההכרעה לוועדה הציבורית בראשות עו"ד יוסי צ'חנובר.
צ'חנובר הוא איש טוב, חיובי, שעשה לאורך השנים דברים חשובים מאוד, גלויים וחסויים, בשירותה של מדינת ישראל. הוא שירת במסירות ראשי ממשלה ושרי ביטחון מהימין ומהשמאל. יש לו רק מגרעת אחת: הוא לא יודע להגיד לא.
לא פשוט להגיד לא לראש ממשלה. שמעתי את המשפט הזה מפי רבים וטובים, ששירתו תחת כמה וכמה ראשי ממשלה. ניסיתי להבין מדוע אנשים בוגרים, בטוחים בעצמם, עצמאיים בדעותיהם, מקבלים החלטות שמנוגדות לרצונם, לערכים שלהם, לשכלם הישר. תבין, הייתה התשובה, על כתפיו של ראש הממשלה רובץ הר של החלטות, ביניהן החלטות על חיים ומוות. כל המדינה יושבת לו על הראש. פתאום אתה מתבשר שהוא זקוק לך. אתה מרגיש שניתנה לך הזדמנות להקל עליו, לאפשר לו להתמקד בעניינים החשובים באמת. מה הוא מבקש בסך הכל, אתה אומר לעצמך: להרגיע את אשתו הבלתי רגועה בעליל? לשכך את רגשות האשם שלו כלפי ילדיו? האם זה כל כך נורא? בין כל הסעיפים המיותרים בתקציב המדינה הסעיף הזה הוא הרי אחד הקטנים. וגם על העתיד אתה חושב: אם תיענה לו היום, אולי הוא יקשיב לך ביום פקודה. ההחלטה של היום היא מס מוצדק שאתה משלם למען המולדת.
צ'חנובר אמר כן.
מכונית לכל טירון
את סוגיית האבטחה של נתניהו הבן פגשתי לראשונה בחברון. לאורך קיר מערת המכפלה צעדה מחלקת חיילים. הם לא נשאו נשק, אבל מאחוריהם השתרך אזרח חמוש. החיילים היו טירונים וטירוניות של דובר צה"ל. האזרח היה המאבטח האישי של הטירון יאיר נתניהו. ראיתי בחברון שפע תמונות מוזרות לאורך 50 שנות ישיבתנו שם. זאת הצטרפה לרשימה.
המדינה מספקת ליאיר נתניהו מכונית צמודה, נהג צמוד ומאבטח צמוד, הכל ברשות ובסמכות. לשרי הממשלה אין היום מאבטח צמוד; לאהוד ברק ולאהוד אולמרט אין מאבטחים (לברק מצטרף מאבטח בנסיעותיו בחו"ל); לבת הבכורה של ראש הממשלה אין ולא היו אף פעם, אבל ליאיר נתניהו יש. נניח לרגע, רק לצורך הטיעון, שהוא מאוים יותר משני ראשי ממשלה לשעבר ומרוב שרי הממשלה. נניח שהוא יודע יותר סודות מדינה מהם; מה פתאום מכונית? מה פתאום נהג? מדוע המדינה צריכה להסיע אותו ואת חבריו ממועדון חשפנות למועדון חשפנות? שייקחו מונית או ילכו ברגל או יסתפקו בשפע האלכוהול שמגיע הביתה.
חשבו על המדינה, שנלחמת עד חורמה נגד עבודות ברכבת בשבת, עבודות שמאפשרות למאות אלפי ישראלים להגיע בזמן לעבודתם ביום ראשון, אבל מממנת את העבודה של נהג (מאות אחוזים תוספת על שעות נוספות בשבת) שמסיע שלושה שיכורים מחשפנית לחשפנית. זה הגיוני? איפה המבקר, היועץ המשפטי, בכיר השב"כ, איש הציבור, שיאמר לראש הממשלה, עד כאן. הבן שלך יכול לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה, אבל המדינה לא בעסק.
סדרת הטלוויזיה "הכתר", שמשודרת בנטפליקס, מספרת את סיפור חייה של אליזבת השנייה, מלכת בריטניה. גיבורי המשנה הם פקידי הארמון. הם באים אל המלכה, קדים קידה בהכנעה, ואז מסבירים לה בפה קפוץ ובאדיבות צוננת מדוע היא אינה יכולה לעשות את מה שהיא רוצה לעשות, לא היא ולא בני משפחתה. זאת דרכם ללמד אותה את מגבלות הכוח. המלכה מתייסרת קצת, ובסוף מקבלת את הדין. חכמים האנגלים.
הארגז יגיע היום
ארנון מילצ'ן, ג'יימס פאקר ואחרים כמותם מוצאים את עצמם באותו מלכוד: קשה להגיד לא לראש ממשלה. קשה להגיד לו לא גם כאשר קבלת המתנות הופכת להרגל, להתמכרות, לרשימת דרישות שלא נגמרת. בהתחלה זה נעים; אחר כך נעים פחות. אתה אומר לא, ואז ראש הממשלה מטלפן, הוא אישית. בהתחלה הוא מספר על עבודתו, על מבצע צבאי עלום שהעסיק אותו בלילה, זה רק בינינו, אל תספר אפילו לחברים, ועל השרים האידיוטים שמחבלים כל הזמן – סיפור אינטימי, עם קריצה באמצע ופאנץ' ליין מצחיק בסיום, ואז שואל בקול חם, לגמרי אגבי, מה סיפרו לי, שהייתה איזו אי־הבנה, מה, משהו לא בסדר? ואתה נאנס להגיד, מה פתאום, הכל סבבה, בכיף, הארגז יגיע עוד היום, והוא יישמע פתאום מרוחק, משועמם, קצר רוח לסיים את השיחה, ואתה תסגור ותקלל את עצמך.
הקרב על תיקי החקירה של נתניהו מתנהל כרגע לא בין נתניהו לחוקריו אלא בין המשטרה לפרקליטות. לכאורה, זה הליך צפוי, מובנה, חלק מהשיטה. תפקיד המשטרה לבנות תיק; תפקיד הפרקליטות לבחון אותו מחדש, לשאול שאלות, לשלוח את השוטרים להשלמות חקירה. המשטרה רוצה לפרסם את ההמלצות שלה וללכת הלאה; הפרקליטות רוצה תיק מושלם, בטוח, מתפוצץ מראיות. אסור לה להיכשל בתיק כזה. לוח הזמנים של המשטרה קצר; לוח הזמנים של הפרקליטות ארוך.
אבל הפעם ייתכן שזה שונה. את החקירה ניהלה, הלכה למעשה, ליאת בן־ארי, פרקליטת מחוז תל־אביב. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה ליוו כל שלב מקרוב. השאלות נשאלו; ההשלמות נעשו. אין פלא שבמשטרה עלה החשד שמישהו בפרקליטות קיבל רגליים קרות. גרוע מזה, שלראש הממשלה יש חפרפרת בפרקליטות, מישהו שמחבל בחקירה, מתדרך ומעדכן.
תיאוריות קונספירטיביות חשודות בעיניי: הן מושלמות מדי. מקומן בספרי מתח, לא בחיים האמיתיים. בחיים האמיתיים פגמים באופי האנושי – מקריות, טיפשות, רשלנות – מסבירים בדרך כלל טוב יותר את המציאות מאשר מזימה שנרקחת בחדרי־חדרים. אבל היו דברים מעולם. השבוע שודר בתוכנית הטלוויזיה "עובדה" תחקיר של עמרי אסנהיים על חקירת אריה דרעי במשטרה באמצע שנות ה־90. מקורבו של דרעי ידע לספר פרטים סודיים על האזנות הסתר שביצע השב"כ עבור המשטרה. שניים נחשדו שהדליפו: ראש השב"כ דאז יעקב פרי וניצב אבי דותן. התברר ששניהם באו בדברים עם דרעי. פרי יכול היה ללמד אותו איך השב"כ מאזין לטלפונים; דותן יכול היה ללמד אותו למי מאזינים. האחד נכשל בארבע חקירות פוליגרף; השני העדיף לפרוש ולא להיחקר. התיק נסגר.
חזרה לחקירה הנוכחית. היא מתנהלת באווירה קשה. אנחנו יודעים פרטים רבים על החקירה בתיק 1000, אבל לא יודעים הרבה על התיקים האחרים. מרבים להזכיר את העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה מנע מחוקרי פרשת בזק לזמן את נתניהו, שר התקשורת בתקופה הנחקרת, לעדות. העדויות של נתניהו בכל התיקים מיועדות לפרוטוקול. החוקרים לא לומדים מהן דבר. אף על פי כן, לא יכול להיות תיק בזק בלי נתניהו. לא כאשר הבעלים של התאגיד הוא חברו האישי, והמנכ"ל הוא מקורבו, וההטבות המופלגות ניתנו, ואין מידע על כסף שעבר מהתאגיד למנכ"ל.
החקירה מתנהלת בתקופת מבחן לערכים ולמסורת הדמוקרטית. הקואליציה הנוכחית חדורה בשאיפות לאומניות, דתיות, אנטי־דמוקרטיות ואנטי־ליברליות. שרת המשפטים היא קבלנית הביצוע, המשכוכית שמובילה את העדר. שומרי הסף מורחקים: הם אליטה. המתנחלים, הדתיים והחרדים הם המיעוטים השולטים.
לא היה כדבר הזה בממשלות קודמות, גם לא באלה שבראשן עמד נתניהו. שתיים מהצעות החוק שדחף יו"ר הקואליציה הקודם, ערב חקירת השחיתות בעניינו, נועדו לטרפד את החקירה; הן נבלמו, בלחץ דעת הקהל. אבל לא פחות מטרידה מהן היא השפעת חקירות נתניהו על הצעות החוק האחרות שמעלה הקואליציה. הכוונה היא להכשיר שחיתות. הכל כשר: מינויים פוליטיים, כספים קואליציוניים, פריימריז על חשבון המדינה, עמותות פוליטיות על חשבון המדינה, ערוצי תקשורת תומכי שלטון, טייקונים, פרזיטים.
יאיר נתניהו הוא רק פירור קטן על העוגה.
האלוף והבדרן
ב־1966 הוקמה בחטיבת הצנחנים הסדירה סיירת, ושם ניתן לה – דוכיפת. במקום ג'יפים סופקו ללוחמים שריוניות מדגם AML 90 שנרכשו בצרפת. הסיירת השתתפה בקרב על תל אל־פול, מצפון לירושלים, במלחמת ששת הימים. שם נהרג המפקד הראשון שלה, אהוד שני. המפקד השני היה אמנון ליפקין־שחק.
בפעולת כראמה, במארס 1968, עיקר הכוח של הסיירת פעל ממזרח לגשר דמיה. המטרה הייתה לרדוף אחר לוחמי פת"ח, אבל הצבא הירדני התערב בירי כבד של טנקי פטון וארטילריה, והשריוניות נחשפו לאש כמו ברווזים במטווח. ארבעה לוחמים נהרגו. ליפקין־שחק, אז סרן, חילץ את הכוח לאחור. על אומץ הלב שגילה, קיבל את עיטור העוז.
הייתי שם באותו יום, כלוחם ביחידה מקבילה. מראה השריוניות ההרוסות היה אכזרי, מכמיר לב. השריוניות היו טובות למצעדי יום העצמאות, לא לקרבות שריון. בצה"ל הבינו, ולאחר כשנה פיזרו את הסיירת.
בימים הקרובים יופץ קובץ עדויות שליקטו יוצאי היחידה תחת הכותרת "חברים מספרים על סיירת דוכיפת". בקובץ יש שתי עדויות על אלוף פיקוד המרכז בתקופה ההיא, רחבעם זאבי (גנדי). אברהם גל, אז לוחם בסיירת, היום עורך דין, שלח לי אותן. "לפני שמלמדים את מורשת זאבי בבתי הספר, כדאי שיידעו מהי מורשת זאבי", אמר.
שמואל למברגר, לוחם בסיירת, מספר על מרדף בבקעת הירדן בקיץ 1968. חוליית מחבלים גדולה, 15־12 איש, חצתה את הירדן מערבה והתמקמה במעלה ההר, סמוך למעלה אפרים של היום. בהיתקלות ראשונה נהרגו שני מחבלים ואחד נפצע ונשבה. הכוח חיכה להוראות.
"בשמיים נראה מסוק צבאי. ציפינו לבואה של תגבורת. לתדהמתנו, ירדו מהמסוק שני אזרחים לבושים בבגדי טניס, בלי נשק: האלוף זאבי־גנדי והבדרן אורי זוהר. זאבי תיחקר אותנו. בעיקר רצה לוודא שירינו במחבלים לאחר שהרימו ידיים. בתום תחקור קצר המריא חזרה לעיסוקיו ולחבריו. לאחר כמה דקות הגיע מסוק אחר והנחית אותנו ואת המחבל הפצוע בחפ"ק. שם נודע לנו שמח"ט הבקעה, אל"מ אריק רגב, והקמב"ץ, סגן גדי מנלה, נהרגו בכוח המקביל".
ישראל דקל (זיגו), גם הוא לוחם בדוכיפת, מספר את הסיפור הבא: "באחד המרדפים סמוך ליריחו עלינו על עקבותיה של חוליית מחבלים. לאחר מרדף נלכדו חמישה מחבלים חמושים. למקום הגיעו האלוף זאבי (גנדי), הקמב"ץ מנלה ועוד שני קצינים. לאחר שדיווחנו להם על מהלכי המרדף, קיבלנו פקודה להתרחק אל מעבר לקו הרכס. בשטח נותרו גנדי, הקצינים שליווהו וחמשת המחבלים. סקרנותי גברה עליי. יהודה דסקל ואני שבנו על עקבותינו, ומעבר לסלע התבוננו בקצינים ובמחבלים השבויים. מה שראינו לא יישכח: גנדי הורה לקחת את מפקד החוליה ולהסיע אותו משם לתחקור. את ארבעת האחרים העמידו ליד אחד הסלעים. צרור ארוך הותיר את גופותיהם שכובות לרגלי הסלע. כחיילים צעירים וכקיבוצניקים - אני מיפעת ודסקל מבית אורן – נותרנו המומים למראה עינינו. זאת לא הייתה מערכת הערכים והמורשת עליהן חינכו אותנו".
אני יכול לנחש מה יחשוב החייל אלאור אזריה כאשר יקרא את העדויות האלה בתאו בכלא 4.
