הקול הברור שנדם

אליהו וינוגרד, היקר באדם, היה שופט דגול, שהטביע חותם בפסיקותיו, במעשיו ובדרך התנהלותו ושגם לאחר פרישתו מכס המשפט המשיך לתרום מאוד לציבור.

זכיתי, יחד עם שופטים רבים בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב, לכהן תחת שרביטו השיפוטי. הוא עסק בכל תחומי המשפט ובכל אחד מהם העשיר את הפסיקה. ישבתי איתו בהרכבים. תמיד היה בקיא בעובדות ושלט בכל הסוגיות המשפטיות. הייתה לו מחשבה מקורית וייחודית משלו. הוא ביקש בכל פסקי הדין שלו לעשות צדק עם הצדדים וצדק לציבור. הוא ניהל את הדיונים בכבוד רב לנושא, למתדיינים ולקהל באולם - בשקט, באיפוק, בענווה ובעוצמה אדירה.

השופט וינוגרד גידל וטיפח דורות של משפטנים. בית־המשפט המחוזי היה ביתו המשפטי וביתם של השופטים בראשותו. בד בבד, ביתו הפרטי היה תמיד פתוח לשופטים ולבני זוגם ומקום מפגש באירועים שונים שהיו קשורים בבית־המשפט ובחיי השופטים.

מבית־המשפט המחוזי נפרדנו יחד. אני מוניתי לכהונת פרקליטת המדינה והוא - בגזירת המחוקק - פרש לגמלאות. אך למרות פרישתו הוא המשיך בעיסוקיו הציבוריים וניהל ועדות ציבוריות חשובות: הוועדה שבדקה את נושא היעדרות הנווט רון ארד, הוועדה שבדקה את החלפת הגופות לאחר אסון השייטת, ועדה שעסקה בנושא תרומות הדם וכן הוועדה שחקרה את אסון הכבל בחיל האוויר. שיאן היה בניהול הוועדה הממלכתית לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה. תמיד אמר באומץ, בבהירות ובנחישות את דעתו ואת עמדתו.

השופט וינוגרד אהב מאד את התנ"ך. הפעם האחרונה שפגשתי בו הייתה בשיעור תנ"ך בבית נשיא המדינה רובי ריבלין ורעייתו נחמה בירושלים.

הילקחו מאיתנו הוא אבידה לציבור כולו, למערכת המשפט וכמובן לחבריו ולמשפחה המדהימה שלו, שאליה היה קשור בעבותות. קולו הברור והחד, דמותו הבוטחת ומעוררת הכבוד - אך הצנועה והייחודית - תלווה אותנו תמיד. יהי זכרו ברוך.