מריל סטריפ מרגישה את האדמה רועדת. "אנחנו נמצאים עכשיו בנקודת האל־חזור", היא אומרת. "הלוחות הטקטוניים נעים. קמפיין MeToo# ותנועת Time's Up שקמה בעקבותיו מובילים לשינוי המשמעותי ביותר שהתרחש אי פעם בהוליווד. עזוב הוליווד, זה אחד השינויים המשמעותיים שמתרחשים בעולם כולו".
ובתזמון שאין מדויק ממנו, היא מככבת בימים אלה לצד טום הנקס ב'העיתון', סרטו החדש של סטיבן ספילברג שנוגע כמעט בכל הנושאים הבוערים של התקופה: חופש העיתונות תחת מנהיג עם אובססיה לתקשורת, יחסי הון־שלטון, וכמובן - כוח נשי. "אחת הסיבות שהסרט הזה כל כך חשוב עכשיו היא שהוא מצביע על רגע אחד שמשנה את הכל", אומרת סטריפ, "זה רגע שכשהוא מגיע, אז ברור שזהו, נגמר הזמן".
סטריפ מגלמת ב'העיתון', שעלה בשבוע שעבר בישראל, את קתרין גרהאם, שהייתה הנשיאה והמוציאה לאור של עיתון ה'וושינגטון פוסט'. לצד העורך הראשי בן בראדלי (שאותו מגלם הנקס) היא מתמודדת עם הרגע המשמעותי ביותר בקריירה שלה ואחד הרגעים המכוננים בתולדות העיתונות האמריקאית - פרסום מסמכי הפנטגון ב־1971, שחשפו את מחדלי מלחמת וייטנאם והיו אחד הגורמים המרכזיים שהובילו בסופו של דבר לפרשת 'ווטרגייט' ולהדחתו של נשיא ארה"ב דאז ריצ'רד ניקסון. גרהאם, שלקחה סיכון עצום כשפירסמה מחדש את המסמכים למרות צו איסור שהממשל הוציא בעקבות פרסום חלק מהמסמכים קודם ב'ניו יורק טיימס', הפכה בעקבות הפרשה לאחת הנשים החשובות והמשפיעות בתחום.
"הרגע של MeToo# הוא כמו חשיפת מסמכי הפנטגון", אומרת סטריפ, "רגע שהאמת יוצאת בו החוצה וטורפת הכל. וברור שהאמת הזאת תעורר בלגן נורא ותפגע באנשים רבים - אבל זה טוב, כי זה אומר שאי־אפשר להתעלם ממנה. אנחנו עדיין לא מבינים את ההשלכות של השינוי שקורה עכשיו".
כבר עכשיו המסך שופע סיפורים על נשים, סיפורים של נשים - יותר מאי פעם.
"זה לא מספיק. יוצאים עכשיו הרבה סרטים וסדרות שעוסקים בנשים, וזה אחלה, אבל העניין המרכזי הוא שרוב הכוח בהוליווד עדיין נמצא בידיים של גברים. אנחנו צריכות שיותר נשים יחזיקו בתפקידי מפתח, יהיו אלו שנותנות את האור הירוק".
ואיך עושים את זה?
"מה שצריך לקרות קודם כל, זה שנשים יהיו מיוצגות באופן שווה בסוכנויות, באולפנים, בוועדות ששולטות באולפנים. ושוב, זה לא רק בהוליווד, מאזן הכוח עובד בצורה כזאת שנשים מודרות מרוב תהליכי קבלת ההחלטות גם בממשלה, בעסקים, בתקשורת, בכנסייה. ההטרדות והתקיפות נולדות כניצול של חוסר האיזון הזה. פה צריך להיות התיקון. זה הולך להיות קשה ומלוכלך, ולעצבן הרבה אנשים".
כבר יש קולות שאומרים שהקמפיין הלך רחוק מדי ושהוא לא הוגן כלפי גברים. מה דעתך על המכתב של קתרין דנב ועוד נשים בצרפת שאומרות שהחופש לחזר אחרי נשים ולהציק להן הוא חיוני כדי לשמור על החופש המיני?
"לא קראתי את המכתב, אבל אם השאלה היא אם אני מאמינה בפלירטוט, התשובה היא כן, בהחלט! (צוחקת) אל דאגה, פלירטוט לעולם לא יהיה מחוץ לחוק. אבל אני לא בטוחה שזה הנושא שעומד לדיון. אם גברים סטרייטים מתלבטים למה אנחנו מתכוונות כשאנחנו מדברות על הטרדה, הנה מה שהם יכולים לעשות: דמיינו לעצמכם שאתם עומדים בתחנת הרכבת התחתית, ואז בא גבר אחר, נצמד אליכם ודוחף את הזקפה שלו. זה לא סימן לפלירטוט, הוא לא מנסה להתחיל איתכם, מדובר על ניסיון להפעיל כוח, לשלוט. כל גבר ששואל את עצמו אם הפרויקט הזה של MeToo# אומר שאסור עכשיו להתחיל עם נשים או לפלרטט איתן - אתם יכולים להירגע, הטרדה זה לא הפלירט או הניסיון להתחיל עם מישהי, זה הניסיון לבסס מי נמצא מלמעלה, מי השולט".
אני אמסור לקתרין דנב.
"זה די מעולה שהמכתב הזה יצא, אתה יודע? כי זה אומר שהדיון נמשך. החשש הכי גדול שלי היה שהקמפיין הזה יחלוף בשנייה ונמשיך הלאה לשערורייה הבאה שתגיע מהבית הלבן, אבל במקום זה יש תחושה של שינוי עקרוני במרקם של הדברים".
×××
את עומק ההשפעה של תנועת Time's Up על האקלים בהוליווד ניתן היה לראות בשבוע שעבר בטקס פרסי גלובוס הזהב, שהפך לחגיגה פמיניסטית מהסוג הפוטוגני. לאירוע הנוצץ הגיעו עשרות שחקניות בכירות - בהן ניקול קידמן, אליזבת מוס, גל גדות וגם סטריפ - לבושות בשמלות שחורות כאקט של מחאה וסולידריות עם קורבנות תקיפה והטרדה מינית. אבל השינוי לא היה רק בבחירה האופנתית המוצלחת; רוב השאלות שהשחקניות נשאלו על השטיח האדום לא היו "מי עיצב את השמלה שלך?" ו־"זה בוטוקס או שאת סתם שמחה לראות אותי?", אלא התמקדו בטלטלה שעוברת הוליווד. חלק מהשחקניות אף הגיעו לטקס אוחזות באקססורי לוהט במיוחד - אקטיביסטיות מתחומים שונים, בהן טאראנה בורק, יוזמת קמפיין MeToo#, שהייתה הפלוס וואן של מישל ויליאמס.
וכך גם על במת הטקס; סת' מאיירס פתח את הערב המתוח במשפט "ערב טוב גבירותיי, ורבותיי - אלה שנותרו", וגם התייחס להארווי וויינשטיין בתור "הפיל שלא בחדר", כוכבת 'שקרים קטנים גדולים' ריס ויתרספון דיברה בהתרגשות על ההזדמנות לספר סיפורים קשים של נשים, נטלי פורטמן הציגה בעוקצנות את "המועמדים - גברים בלבד - לפרס הבמאי הטוב ביותר" והכוכבת הבלתי מעורערת של הערב, אופרה וינפרי, נשאה נאום מחשמל על עידן חדש שעומד בפתח, נאום שעוד יוזכר בהמשך.
אבל היו מי שלא התרשמו מהיוזמות האסתטיות והמנומסות של נשות הוליווד. השחקנית רוז מקגוון, שהייתה בין הראשונות שהאשימו את וויינשטיין באונס, הגיבה בציוץ זועם, "שחקניות כמו מריל סטריפ שעבדה עבור החזיר המפלצתי, ילבשו שחור בגלובוס הזהב כדי להביע מחאה שקטה. השתיקה שלכן היא הבעיה! תקבלו את הפרס המזויף שלכן בנשימה עצורה, ולא תחוללו שום שינוי אמיתי". בציוץ, שמקגוון מחקה מאוחר יותר, היא גם כתבה "אני בזה לצביעות שלכן".
מקגוון מכוונת את חיציה בעיקר לסטריפ משום שזו עבדה עם וויינשטיין במשך שנים בסרטים כמו 'אוגוסט: מחוז אוסייג'' ו'אשת הברזל', ובנאום התודה שלה בטקס גלובוס הזהב 2012 אף כינתה אותו "אלוהים". למרות זאת, סטריפ מתעקשת שמעולם לא ידעה על פשעיו. "זה כואב להיות מותקפת על ידי רוז מקגוון", היא כתבה בהצהרה ל'הפינגטון פוסט', "אבל אני רוצה שהיא תדע שלא ידעתי על הפשעים של וויינשטיין, לא אז ולא עכשיו. לא שתקתי במכוון. בעבודה המשותפת שלנו הארווי אולי היה קצת מעצבן אבל תמיד התנהג בצורה מכבדת. לא ידעתי על המקרים האחרים. זו התנהגות בלתי נסלחת. יש לי כבוד עצום למקגוון ולנשים האמיצות האחרות שחשפו את המפלצות שמהלכות בינינו".
אולם דבריה לא הצליחו להרגיע את הרוחות, וכבר למחרת הופצו ברחבי לוס־אנג'לס פוסטרים שלה יחד עם וויינשטיין, לצד הכיתוב "היא ידעה" (she knew), שליווה אותם קמפיין סוער ברשתות החברתיות עם השטאג תואם שהפך את סטריפ לטרנד רשת מהסוג הרע. מאוחר יותר התברר שמאחורי הפוסטרים עומד אמן הרחוב הימני סאבו, שנקם בסטריפ על כך שתקפה את טראמפ, וניצל את ההזדמנות כדי לשסות בה את חבריה מהצד הליברלי של המפה.
חטפת תגובות די חריפות בעקבות הסיפור הזה.
"כן. אני חושבת שאני זאת שסופגת את המכה עבור קבוצה שלמה של אנשים שעבדו עם וויינשטיין. אבל האמת היא שוויינשטיין זה לא הסיפור, זה לא התחיל אצלו. לפניו היו רוג'ר איילס וביל או'ריילי שרשת 'פוקס' שילמה עשרות מיליוני דולרים כדי להשתיק נשים שהאשימו אותם בהטרדה מינית. זה כאילו שבאמריקה לוקחים בחשבון את תביעות ההטרדה המינית ואת הסדרי הטיעון שהן מביאות איתן כניכוי מס לגיטימי. כאילו שזה חלק מובנה בדרך שעושים בה עסקים. זה שערורייתי".
לאנשים קשה לקבל את זה שכוכבת גדולה עם 40 שנה בביזנס לא ידעה מכלום.
"תמיד ידעתי שיש בהוליווד גברים אפסים שמנצלים את הכוח שלהם. להגיד שידעתי על כל אחד ואחד מהם? כמובן שלא".
בראיון משותף עם הנקס ב'ניו יורק טיימס' לכבוד צאת הסרט, סיפרה סטריפ על הגילוי בדבר פשעיו של וויינשטיין: "זה הדגיש את העובדה שלא היה לי מושג, וגם איזה אדם רשע, רשע באמת, ודו־פרצופי הוא היה, ובכל זאת כל כך מצוין בעבודה שלו. אתה עושה סרטים. אתה חושב שאתה יודע הכל על כולם. יש כל כך הרבה רכילות. אתה לא יודע כלום. אנשים נותרים בכל זאת בלתי ניתנים לפענוח ברמה מסוימת. וזה הלם. כמה מהאנשים האהובים עליי נפלו בגלל זה, והוא לא אחד מהם".
אחד האנשים האלה הוא דסטין הופמן, שהואשם לאחרונה בהטרדה מינית על ידי מספר נשים. בהמשך אותו ראיון העידה סטריפ שהופמן הכה אותה בצילומי אחת הסצנות ב'קרמר נגד קרמר': "זה מורכב, כי כשאתה שחקן ואתה מצלם סצנה אתה אמור להרגיש חופשי. אני משוכנעת שגם אני בהיסח הדעת פגעתי באנשים בסצנות שמעורב בהן מגע פיזי. אבל זה היה הסרט הראשון שלי, וזה היה הטייק הראשון שצילמתי, והוא פשוט חבט בי. ורואים את זה בסרט. הוא עבר את הגבול. אבל אני חושבת שהדברים האלה השתנו. הם תוקנו. הם יתוקנו".
חווית עוד מקרים של אלימות או הטרדה במהלך הקריירה שלך?
"כן, חוויתי כל מיני דברים כאלה, בעיקר כשהייתי צעירה ויפה יותר, אני מעדיפה שלא להיכנס לפרטים. היום כבר לא מתחילים איתי (צוחקת). אבל מדובר בתקופה אחרת שאנשים התנהגו בה בצורה בלתי נסלחת. היום אני מסתכלת על זה אחורה בצורה סלחנית יותר. תראה, אני יודעת שזו תקופה שאנחנו מדברים בה בעיקר על נשים, וזה צודק, אבל ברור לי כל הזמן שהתיקון שאנחנו מדברים עליו צריך להיות פרויקט משותף של נשים וגברים. אני אוהבת גברים! אני חושבת שנשים וגברים צריכים למצוא דרך לעבוד יחד בצורה מכבדת יותר, בצורה מאוזנת, זה הכל. פשוט, לא?"
מאוד. אז לאן זה ימשיך, מה הצעד הבא של התנועה?
"שמעתי מישהי אומרת על תנועת Time's Up שזה כמו מטוס שנבנה על המסלול, תוך כדי המראה. וזה הדבר המעניין - היא מתהווה בזמן אמת, אין מנהיגות, אין היררכיה, אנחנו לא יודעות מי הבוס. יש לנו כוורת. זה דבר חי ומתנועע. לכן קשה לדעת לאן זה ימשיך מפה. אבל הדבר שמעודד אותי זה שזה לא מרגיש כאילו זה הולך להיעלם".
×××
בגיל 68 מריל סטריפ היא אחת השחקניות הידועות, המוערכות והמצליחות בכל הזמנים, זוכת שלושה פרסי אוסקר (שנייה רק לקתרין הפבורן), שמונה פרסי גלובוס הזהב ושלל פרסי אמי, באפט"א ואחרים, וגם מחזיקת שיא במועמדויות לאוסקר - לא פחות מ־20. כשהתארחה לאחרונה אצל ג'ימי קימל, סטריפ עצמה התקשתה להיזכר בשמות כל הסרטים שעליהם הייתה מועמדת, ובדַקה שניתנה לה הצליחה לנקוב בשמם של חמישה בלבד. 'צייד הצבאים', 'קרמר נגד קרמר', 'בחירתה של סופי', 'הגשרים של מחוז מדיסון', 'אשת הברזל', זה רק קצה רשימת הסרטים הבלתי נתפסת שבהם כיכבה סטריפ ב־40 שנות קריירה שמיצבו אותה כענקית קולנוע, אבל גם בתור אחת הדמויות האהובות על המסך. שחקנית אופי גדולה, אולי הגדולה מכולן, אבל גם כזאת שלא חוששת להשתתף בשוברי קופות קיציים כמו 'השטן לובשת פראדה' ו'מאמא מיה!' ולצחוק כל הדרך אל האוסקר.
סטריפ אמנם ידועה במשיכה שלה לדמויות אייקוניות, לעיתים קרובות כאלה שחובשות פאות מוגזמות, מרוחות באיפור כבד או מדברות במבטא זר, אבל הפעם היא מגלמת דמות הרבה פחות צבעונית וסקסית. גרהאם מונתה לתפקיד לאחר שבעלה פיליפ התאבד בירייה (בנם ויליאם התאבד ימים אחדים לפני הפרמיירה של 'העיתון' באותו אופן), ומצטיירת בסרט כמנהיגת עיתון מבוהלת, מבולבלת וחסרת ביטחון, אישה שמתייעצת עם לפחות חמישה גברים לפני שהיא מחליטה איזו שמלה ללבוש.
גרהאם לא ממש עונה להגדרה הקלאסית של מופת להעצמה נשית, היא דמות די מגומגמת וחסרת ביטחון.
"דווקא חוסר הביטחון הזה מעיד על הכוח יוצא הדופן שלה. היא לא תמיד הייתה קתרין גרהאם הבטוחה בעצמה שהפכה לאישה הראשונה שעומדת בראש חברה מצליחה. היא הייתה קודם אישה חסרת ביטחון, תוצר של התקופה שבה היא חיה, שבה לא ציפו להרבה מנשים מעבר לעבודות הבית והטיפול בילדים, וגם לא איפשרו להן. אבל בסופו של דבר היא אישה שעמדה בחזית והגנה על חופש העיתונות בזמן שנשים הודרו מכל תפקיד מרכזי בעיתונות, ועבדו רק כקלדניות או תחקירניות. היא נקטה עמדה קשה בזמן שלא רק היריבים שלה פיקפקו בה, אלא גם החברים שלה. בתקופה הזאת נשים היו צריכות להיות זהירות מאוד בהתנהלות שלהן. כל החלטה שגויה הייתה סוף הקריירה שלהן".
במובן הזה, הסרט די אופטימי.
"מאוד, כי הוא מתאר רגע של עבודה משותפת של נשים וגברים, של שיתוף פעולה וכבוד, בזמן כל כך טעון. בכל שנות הניסיון שלי כשחקנית, החוויה שלי בעבודה עם גברים כמעט תמיד הייתה כזאת. כמובן שגם בסרט הזה, ובעיקר בעבודה עם טום".
איך זה שעד היום לא שיחקתם יחד?
"שאלה טובה מאוד, אני לא באמת יודעת. אם לדבר בכנות, אני מבוגרת מטום בשבע שנים, אז בהוליווד יותר מתאים שאלוהק בתור אמא שלו או סבתא שלו", היא אומרת בחיוך. "הרי יש יותר סיכוי שמושא האהבה שלו בסרט תהיה מישהי בגיל של הבת שלי. ככה זה הולך".
בכלל יש הרבה סטנדרטים כפולים כלפי שחקניות.
"לא רק כלפי שחקניות, בכל המקצועות. גברים יכולים לדבר בצורה מנופחת ויומרנית, לעשות אינסוף טעויות, ובכל זאת יקראו להם לחזור שוב למחרת. מנשים אנחנו דורשים הרבה יותר. וכמובן שגם השכר רחוק מלהיות שוויוני, כמעט בכל תחום".
אפרופו שוויון בשכר, את וטום קיבלתם שכר זהה על 'העיתון'?
"מצחיק שאתה שואל. בדיוק היום ביררנו את זה, וכן, אני יכולה להגיד בשמחה ששילמו לנו בדיוק את אותו סכום".
זה היה מכעיס אותך אם היו משלמים לו יותר?
"אה, חשבתי שאתה מניח שאני זאת ששילמו לה יותר! (צוחקת) בטח, הייתי ממש מתעצבנת אם הייתי מגלה שהוא קיבל שכר גבוה יותר".
למרות שזו הפעם הראשונה שהם מופיעים יחד על מסך אחד, סטריפ והנקס כבר שיתפו פעולה בעבר, על הסט של 'מאמא מיה!' שהנקס היה אחד ממפיקיו. הנקס מעורב גם בסרט ההמשך, 'מאמא מיה 2', שצפוי לצאת בהמשך השנה, הפעם בהשתתפות הזמרת האלמותית שר. הטריילר המסתורי עורר שמועות לגבי היעדרותה של סטריפ מהסרט, אבל היא מכחישה אותן כעת. "אמנם השירה שלנו לא השתפרה מאז הסרט הראשון, אבל היה כיף מאוד להשתתף בצילומים", היא אומרת, "היה תענוג לעבוד שוב עם שר - פעם ראשונה מאז 'סילקווד' - וכמובן שגם עם טום היה כיף לעבוד. וואו, אנחנו מבלים המון זמן ביחד!" היא צוחקת.
סטריפ והנקס באמת נראים כמו זוג ותיק כשהם חורכים את הרשת בסרטונים משעשעים שבהם הם משלימים זה לזה את המשפטים, ומצטיינים בחיקוי דמויות בולטות מהקריירה של כל אחד מהם (מי שלא ראה את סטריפ מבצעת אצל אלן דג'נרס את פורסט גאמפ, לא ראה פורסט גאמפ מימיו). אגב, ההסבר של הנקס לכך ששניהם מעולם לא שיחקו יחד פשוט הרבה יותר משל סטריפ. "אני לא חושב שהשתתפתי עד עכשיו בסרט שהיה מספיק טוב כדי להצדיק את ההשתתפות של מריל", הוא אומר.
הבמאי סטיבן ספילברג, שחטף לאחרונה ביקורת על כך שבסרטיו אף פעם לא מככבות נשים בתפקידים הראשיים לא מאמין בשינוי הכפוי שסטריפ רומזת על נחיצותו. הוא גם מתעקש שהבחירה בקתרין גרהאם כגיבורת סרטו החדש אינה קשורה לביקורת עליו. "אני לא מאמין בשריון מכסות", הוא אומר. "זה מעמיד בסכנה את הסטנדרטים של מצוינות בעשייה, ויכול לגרום לכך שסיפור טוב לא יסופר בגלל הסיבות הלא־נכונות. בחרתי בסיפור של גרהאם לא כי היא אישה, אלא פשוט כי מדובר בחתיכה טובה של דרמה. לא הייתה בזה שום הצהרה פמיניסטית או ניסיון ליישר קו עם מה שהולך היום". עם זאת, הוא מסביר שגם ההשקפה שלו על הנושא הפמיניסטי עברה שינוי דרמטי. "פעם הייתי עיוור למגדר", הוא אומר. "אבל השנה תשומת הלב שלי השתנתה ואני כבר לא עיוור לנושא הזה. אני מביט בו ישר בעיניים עכשיו. אני חושב שזה שינוי עומק שכולנו חייבים לעבור".
×××
מרי לואיז סטריפ נולדה ב־1949 בניו־ג'רזי למרי ווילקינסון, אמנית, ולהארי סטריפ, איש עסקים - משפחה מבוססת עם כיסים עמוקים. היא למדה משחק באוניברסיטת ייל ואת הפריצה הגדולה עשתה בגיל 29 כששיחקה ב'צייד הצבאים' והשיגה מועמדות ראשונה לפרס אוסקר. בסרט שיחק לצידה מי שהיה אז ארוסה, ג'ון קאזאלה, שבמהלך הצילומים חלה בסרטן, ומת מיד לאחר צאת הסרט. חצי שנה לאחר מותו נישאה לפסַל דון גאמר, שלו היא נשואה עד היום, באחת ממערכות היחסים היציבות בהוליווד, חמסה־חמסה. השניים הצליחו אפילו לשרוד שמועות עיקשות על רומן בין סטריפ לג'ק ניקולסון במהלך צילומי הסרט Heartburn מ־1986 (שזכה אצלנו לשם המלבב 'צביטה בלב'), שהוצתו מחדש לפני חמש שנים עם צאת הביוגרפיה של ניקולסון, אבל דעכו שוב. לסטריפ וגאמר יש ארבעה ילדים, אחת מהן היא השחקנית מיימי גאמר שהופיעה לצד אמהּ בכמה סרטים, אבל מוכרת בעיקר בתור עורכת הדין הערמומית ננסי קרוזייר מ'האישה הטובה'.
לאורך רוב הקריירה סטריפ שמרה על מעמדה בתור יקירת הקונצנזוס, המאמי הלאומית של הקולנוע האמריקאי. עד שלפני שנה בדיוק, בטקס פרסי גלובוס הזהב, עמדה סטריפ על הבמה כדי לקבל את פרס מפעל החיים על שם ססיל ב' דה־מיל, ובמקום להודות לאמא ואבא על שהביאוה עד הלום, בחרה לצאת במתקפה נגד הנשיא הטרי דונלד טראמפ. מבלי להזכיר את שמו אפילו לא פעם אחת, היא ביקרה את האלימות ושנאת הזרים שלו ("הוליווד שורצת זרים. אם נגרש את כולם, לא יהיה לכם במה לצפות חוץ מפוטבול"), הביעה את דאגתה מהיחס שלו לתקשורת, וקראה לכולם להצטרף אליה ולתמוך בוועדה להגנה על עיתונאים. האמירות ההגיוניות למדי של סטריפ הפכו אותה באחת לדמות שנויה במחלוקת; הנאום שלה עורר את זעמם של ימנים רבים (וחובבי פוטבול), וגם הקים עליה את הנשיא בכבודו ובעצמו, שכמובן צייץ מיד שהיא "אחת השחקניות הכי אובר־רייטד בהוליווד". קלאסה.
שנה לאחר הנאום של סטריפ, נראה שהיחס של הממשל האמריקאי לעיתונות רק הולך ומידרדר. 'העיתון', שעוסק באחד מהניסיונות הבוטים של נשיא אמריקאי להשתיק עיתונאים, מעורר עכשיו את ההשוואה הבלתי נמנעת בין טראמפ לניקסון, וזוכה לכותרות בסגנון "מדאיג ורלוונטי היום יותר מתמיד". טראמפ, אגב, כבר ביקש הקרנה פרטית של הסרט, אבל בינתיים לא השמיע ציוץ בנושא.
גם בתעשיית הקולנוע אתם מרגישים חשופים להתקפות וללחץ מטעם הממשל?
"כן, אבל הכי קל זה לתקוף אותנו. זה מקבל תשומת לב, וזה גם מאוד כיף כי בדרך כלל תופסים אותנו כקלי דעת, כתעשייה עשירה ושבעה ומטופשת. אבל נרקמת עכשיו קואליציה בין הרבה קבוצות משוללות זכויות ובין הוליווד וקהילת האמנים, יחד עם העיתונות. זו הולכת להיות ברית מאוד עוצמתית, שתעמוד בחזית כנגד כל ההתקפות האלה".
זה חלק ממה שהסרט מבקש לעשות, להראות את החשיבות של העיתונות בימינו?
"אם יש משהו שלמדנו בשנה האחרונה זה החשיבות של עיתונות מעמיקה וחוקרת. והמשבר הזה גורם לכך שהעיתונאים הטובים באמת מתבלטים. יש הבנה בקרב צעירים שעיתונות זה מה שיכול להביא לשינוי, דווקא היום, דווקא בגלל טראמפ".
לדעתך טראמפ ייזכר בדפי ההיסטוריה כמו ניקסון, כאויב הדמוקרטיה?
"אני חושבת שאולי בסופו של דבר אנחנו נודה לטראמפ", היא מחייכת. "נודה לו על זה שהוא מראה לנו את פוטנציאל השימוש לרעה שאפשר לעשות בממשל שלנו, ואיך ההגנה על החוקה שלנו יכולה להיסדק לחלוטין. אולי יום אחד נביט אחורה ונגיד כן, זה היה קו השבר. כמו שאולי יום אחד אולי נודה להארווי וויינשטיין על הרגע שבו העולם השתנה. אפילו שזה היה על חשבון גופן של נשים, עם הכאב שלהן והסבל שלהן והדם שלהן, ועדיין, זה מזיז את כל העולם קדימה לקראת עתיד חיובי".
יכול להיות שבשבוע שעבר קיבלנו הצצה ראשונה לעתיד שסטריפ מפנטזת עליו. על אותה במה שעליה נאמה סטריפ לפני שנה, עמדה הגברת הראשונה של תוכניות האירוח אופרה וינפרי, ונשאה נאום סוחט דמעות שלא רק חיזק את מעמדה כאייקון העצמה נשית, אלא גם סימן אותה בתור מועמדת חלומות לנשיאות בבחירות 2020. בנאום דיברה וינפרי על גברים שכבר שנים מנצלים את כוחם כדי לפגוע בחלשים ובחלשות, והבטיחה שיום חדש נראה באופק. למרות שעדיין לא אמרה מילה על כוונתה לרוץ, הרשת כבר הכתירה את וינפרי בתור המועמדת הדמוקרטית הבאה לנשיאות, וטראמפ כבר הודיע שהוא ישמח להתמודד מולה בבחירות הקרובות - ולהביס אותה, כמובן.
סטריפ הייתה אחת הראשונות להכריז על תמיכתה במועמדות של וינפרי. למחרת הנאום, בתוכנית של ג'ימי קימל, היא כבר הציעה רעיונות לבעלי תפקידים נוספים בממשלת וינפרי: הריסון פורד בתור מזכיר ההגנה, דוויין 'דה רוק' ג'ונסון בתור הרמטכ"ל, ובתור סגן הנשיא - טום הנקס, ששמו כבר עלה בהקשר הזה בעבר ("אני מוכן להיות הסגן של אופרה אם היא תיתן לי להשתמש במטוס הנשיאותי כמה שאני רוצה", הוא אומר).
"אני לא יודעת אם היא בכלל חשבה על האפשרות הזאת כשהיא עלתה לנאום", אומרת סטריפ, "אבל עכשיו היא חייבת לרוץ".
את חושבת שהיא באמת מועמדת ראויה?
"יותר מראויה. אופרה הראתה איך מועמדת נשיאותית צריכה לדבר, ואילו עקרונות צריך שיהיו למועמדים. הנאום שלה הזכיר לנו באיזו רטוריקה אפשר לעורר אנשים, וכמה זה חשוב שאנשים ירגישו את התשוקה הזאת ויקבלו את העידוד הזה. זה קול של מנהיגה. אני לא יודעת אם היא תהיה המועמדת, או שהיא תוביל אותנו למועמדת שאנחנו צריכים, אבל מה שבטוח זה שהיא מציבה רף גבוה מאוד".
