בקיץ האחרון התסריטאי אריק שגב כבר היה מוכן למות, אבל המוות הבריז. "לפני השתלת הכליה כתבתי צוואה. השארתי הוראות עיזבון וכסף כדי להישרף כי אני לא מוכן להיקבר. את החתולים השארתי לידידה. בקיצור התכוננתי לזה שכנראה לא אשרוד. לכן כל כך הופתעתי כשהתעוררתי מהניתוח".
מה אתה זוכר משם?
"את השוק הראשון - שאני מתעורר. אני רואה את התקרה מעליי, ואני אשכרה מנסה לעבוד על עצמי שזה העולם הבא. אני לא מאמין שאני צריך להמשיך עם החרא הזה. לא הייתה הקלה. אני זוכר בבירור את התחושה שוואו, אור לבן בא לקחת אותי ומצד שני, אידיוט, תפסיק. אתה יודע בדיוק איפה אתה. שרדת, סתום את הפה ותמשיך לחיות".
רוב האנשים היו מרגישים הקלה.
"זו תחושה נורא מייאשת כי התכוננתי לאפשרות אחת. אני פולני! אני רגיל לשואה! לא רגיל לבשורות טובות! מאז המחלה התעוררתי בכל נוזל גופני שיש. חוץ מזרע. די".
אויש.
"כל המחלה שלי היא אויש־אויש־אויש. אני לא גוסס בחושניות! זה עומד להיות מגעיל! אנשים נורא אוהבים נראטיבים ברורים. זה שקר שיש היגיון בחיים האלו. למה אני? אין מה לעשות, אכלת אותה. לא קיבלתי תובנה חדשה על החיים ואלוהים זה עדיין קשקוש בעיניי, ואם כל יום זה מתנה אני רוצה פתק החלפה! רוצים משמעות לחיים? אין משמעות לחיים. תוציאו את הראש מהתחת. אתם לא חשובים".
זו המסקנה?
"כן. אכלתי חרא ואני עוד אוכל חרא אז שיהיה לי בתיאבון".
ועכשיו?
"ההשתלה לא הצליחה. אני לא אשאר כאן בכוח. קצת קומדין, קצת אוקסיקונטין שיש לי בגלל הניתוח וגמרנו. כרגע אחד הדברים שמחזיקים אותי זה שיש לי פרויקטים קדימה. יש לי יצירה לעשות. אני קצת פחות מבזבז זמן על שטויות. נגיד לא על יאיר נתניהו".
× × ×
חצי שנה אחרי ההשתלה ההיא, ושגב, 42, עדיין כאן. הגוף שלו דחה את הכליה ועכשיו הוא נאלץ לחכות להשתלה נוספת. "מי שתרמה לי כליה זו אמא שלי", הוא אומר. "זה מהרגעים שמעוררים בך כלימה כזאת, כי אני לא הייתי עושה את זה בשביל אף אחד. אני סטוק של איברים רקובים. מערום עור. מצד שני, ברגע שהיא הסכימה היה לי משהו שלא היה לי שנים: מוטיבציה להבריא. כואב לך? תספוג את זה מאדר פאקר. אמא שלך תורמת לך כליה בגיל 68 אז המינימום שאתה יכול לעשות זה לחיות איתה. אבל הגוף שלי העליב אותי שוב".
הוא חולה בשתי מחלות אוטואימוניות, לופוס (זאבת) ו־APLA. לדבריו, מה שהפך את מצבו לסופני הוא שהאבחון הגיע מאוחר, באשמתו, והכליות כבר החלו לקרוס. בינתיים, עד שתימצא כליה מתאימה, הוא כותב ועושה דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. כל בוקר מתחיל עם 15 כדורים. על הדרך הוא מתקוטט עם מי שבא: מיושבי בית קפה טרחנים ועד שותפים טרחנים יותר לקבוצות תמיכה. לא מבקש רחמים. מתייחס למחלה שלו בסרקזם יבש. בכפייתיות של תסריטאי, מנסה להניע את העלילה ולביים גם את הראיון. חזק מאוד בטיפול בהלם, כשהמטרה היא להקדים שאלות מיותרות: דבר ראשון הוא מודיע על הוצאת השיניים התותבות החדשות שלו. הן מציקות לו. את המקוריות איבד בגלל המחלה. או בלשונו: "הייתי כוסית מספיק זמן, ומבחינתי זו בעיה של אנשים שמולי, לא שלי".
כמו הכתיבה שלו, זה קצת מצחיק וקצת מסריט. ברזומה שלו כתסריטאי מצטופפות תוכניות הבידור החשובות בשני העשורים האחרונים: מ'לילה גוב' ועד 'ערב אדיר'. מ'ארץ נהדרת' ועד 'כוכב נולד'. ועל הדרך, גם סדרות כמו 'אולי הפעם' ו'בנות הזהב'.
הפרויקט הנוכחי שלו הוא 'שבט צוצלת', סדרת מערכונים קומיים לילדים שהעונה השלישית שלה עלתה בסוף החודש בערוץ zoom למנויי yes. לא ממש שטח המחיה הטבעי להומור המתריס שלו. אבל גם כשהוא כותב לקטינים אין אצלו הנחות. למשל לילך, דמות של ילדה עם הרבה גרוב ובלי ידיים (שאותה מגלמת שירן סנדל). את העונה הזו כתב רגע לפני שנכנס להשתלה. "התחלתי לכתוב את העונה ביוני. ההשתלה נקבעה לאוגוסט. כלומר היו לי חודשיים לכתוב. היה לי שם פרץ של כתיבה פטאלית, גם כי אני אוהב את השחקנים וגם כי הייתי בטוח שאני לא קם מהניתוח. זה היה יאללה, תכתוב את מה שאתה באמת יכול - תוכנית שתגיד לילדים, 'בואנה, עובדים עליכם'".
לילך היא תוצאה של ההתפרעות?
"בהתחלה כולם פחדו שלילך תתפרש כצחוק על מומים. שיר מורנו לא רצתה את התפקיד בגלל זה. החרדה שלהם הצחיקה אותי. כי מי ייעלב מזה? ילדי תלידומיד? קל לכתוב אותה כי לא מכירים הרבה אנשים כאלה".
מה היה חשוב לך להעביר?
"המערכונים הם לא על איך מסתדרים בלי ידיים, אלא על איך אנשים מסתדרים עם אנשים בלי ידיים. מזה גם נוצר האופי של לילך. בהמשך נחשף שהיא קצת גזענית לאנשים עם ידיים. הם קצת מגעילים אותה. זה לא הגייני, אני לא יודעת איפה זה היה קודם. לילך נוצרה כדי להראות שני כללים של דיבור עם אנשים ששונים ממך פיזית: אחד שזו בעיה שלהם, והשני זה: בטח שאפשר לצחוק על זה, אבל קודם אני".
זה די נדיר בעידן של פי־סי להציג דמות כזו על המסך. כמה היה קשה להעביר את הרעיון הזה?
"את יודעת מה היה באמת קשה? לקרוא לסדרה צוצלת. המפיקה מטעם הערוץ - שלשמחתי כבר לא עובדת שם - אמרה שאף אחד לא יודע מה זה. עכשיו, זו ציפור. מה שאנחנו קוראים לה בטעות יונה חומה. אמרתי לה אם הם לא יידעו אפשר לבדוק בוויקיפדיה. וזה הרגיז אותה. כאילו מה? אתה סומך עליהם שיהיו אינטליגנטים? וזו הנקודה: מעולם לא שמעתי איך מדברים בהתנשאות על ילדים כעל קהל צרכנים מפגר ופעור פה כמו בסדרה הזו.
"ויודעת מה? בואי נגיד שזו תוכנית שרק חנונים יכולים להבין - לא מגיע להם? זה הדבר המטומטם. שמה הערוצים רוצים? ליצור הצלחה, לא תוכנית מוצלחת. ומה שהורג הומור זה לא הפי־סי, אלא פחד. אז חלק מהאנשים לא יראו, אבל זה בסדר! היתרון הגדול בלהיות אריק זה שיש דברים שרק אני יכול לכתוב. אני בנאדם מגעיל וחסר התחשבות ולא פוליטיקלי־קורקט ומהיר חמה. מולי (שגב, עורך 'ארץ נהדרת') היה קורא לי הרב הראשי - כי אני רב עם כולם. אני לא הכותב הכי טוב בעולם, אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס. אבל מה שאני כותב, רק אני יכול לכתוב".
× × ×
נולד וגדל בראשון־לציון. ילד חנון, הוא מסכם. אחרי שהשתחרר על סעיף נפשי חיפש מה לעשות ומצא את עצמו בסטנד־אפ. "הקטע שלי היה שהיו לי בדיחות שלא אהבתי. לא אני ולא הקהל. בהמשך אמרתי, אני לא יכול לספר שוב את הבדיחות האלו, אז עליתי עם עיתון. בקטע של בוא נצחק על החדשות. איום ונורא".
האיום ונורא שלו הספיק. מישהו מהצוות של 'לילה גוב' נכח באחת ההופעות ובגיל 19 שגב התחיל לכתוב בתוכנית. ילד פלא. "כבר לא עושים תוכניות כאלה - גם יקרות וגם תרבותיות. כבר אין תוכנית שתקדיש פינה לחנוך לוין למשל, שלוין ביים בעצמו. בעיקרון אני כתבתי את הבדיחה הראשונה ששודרה בטלוויזיה על רצח רבין. את זוכרת את אווירת הפרנויה של אחרי הרצח? חקרו אנשים. עצרו. הבדיחה הייתה על זה שכמה רבנים בצפת אמרו שהם ידעו מזמן שרבין יירצח, אז עכשיו השב"כ יכול לעצור אותם על זה שהם ידעו ולא סיפרו. היה כזה אווווו, אווירת שחרור של, אוקיי, סוף־סוף אפשר לדבר על משהו".
אחרי 'לילה גוב' למד תסריטאות באוניברסיטת תל־אביב, ובמקביל כתב לאתר סאטירה בשם נונסנס, שערך אלמוני בשם ערן זרחוביץ', היום אחד מכוכבי 'ארץ נהדרת'. נוצרה חברות הדוקה ושותפות יצירתית, והשניים כתבו יחד כצמד לתוכניות כמו 'כוכב נולד' ו'ערב אדיר'. "מה יש לי להגיד על אדיר מילר?" הוא מהרהר. "שלא סבלתי אותו. הוא איש די טיפש. כשהיינו ב'ערב אדיר' התקשרו מ'ארץ נהדרת' ואמרו שהם רוצים אותנו. אדיר לא אהב את זה".
שגב, 70 קילו יותר מהיום, קיבל בגיל 29 את האיתות הראשון מהמחלה. "חטפתי שבץ מוחי בבית של זרחוביץ'. בדיוק התחלנו לכתוב ל'ארץ נהדרת'. עונה שנייה. הייתי בטוח שזה התקף חרדה. אני מרגיש שיד שמאל שלי נרדמת ורציתי להגיד לזרחוביץ', 'איזה מגניב נרדמה לי היד', אבל יוצא לי 'ווווהוהוו בעעעע ששרר'. המוח שלי משדר הודעה, 'אוקיי שגב, אתה עומד למות עכשיו. תירגע, יהיה בסדר'".
והיה בסדר?
"לא. וזרחוביץ' היסטרי. התודעה שלי עברה מ'תסביר לזרחוביץ' מה הולך' ל'תרגיע אותו'. ואני לא יכול לדבר! בגלל שהאנדורפינים משתוללים אני שאנטי. זה עבר אחרי חמש דקות. הזמנתי מונית לבית החולים. זרחוביץ' לא נסע איתי. הוא לא היה מסוגל".
ואתה יוצא מבית החולים וממשיך כרגיל?
"נשארתי שם שבוע. שם גילו את הלופוס. אבל הייתי בהדחקה ואמרתי, נמשיך לחגוג. רק חמש שנים אחרי זה הבינו שיש פה בעיית כליות. היום אני יכול להגיד שהאשם הגדול במצב זה אני. הדחקתי. לא טיפלתי. הייתי עסוק בלשתות וודקה ובירה כאילו אין מחר. ולעשן. לא הבנתי שאין לי אנרגיה בבוקר כי אני חולה. חשבתי שאני עצלן".
ב'ארץ נהדרת' עבד שתי עונות, חתום על דמויות קאלט כמו אומלטה והרומנים, אבל הפייבוריט שלו הוא בכלל הזמר המזרחי הגיי הראשון אבי טנגה. ממוליסטאן - השם שנתנו התסריטאים בתוכנית לחדר הכותבים על שמו של שגב, העורך הראשי - יש לו זיכרונות טובים. "כולנו היינו רווקים. באים בבוקר והולכים אחרונים. גם היום אני רואה את זה בדיאליזה. אין מה לעשות: 'ארץ' זה 'ארץ'".
יש הרבה אגדות על חדר הכותבים הזה. כמה קשה עבדתם? ישנתם על מגשי פיצה?
"בואי נזכור שהשכר היה מפנק, תנאי עבודה טובים ושאם למולי הייתה עגבנייה בהמבורגר הוא היה בסדר עם זה".
אני מבינה שקראת את התחקיר על ליאור שליין. זרקת פעם על מישהו המבורגר? זרקו עליך?
"לא. הרעיון שמגיע אוכל ואתה רעב אבל לא יכול לאכול אותו מרתיח. התחקיר הזה לא הפתיע אותי".
אז הבנת לליבו של שליין.
"ברור! אם זה היה מוחטה במקום עגבנייה זה היה יותר גרוע? יש אנשים שבשבילם זה אותו הדבר".
אני חושבת שהסוד הוא ששליין לא מיוחד. ככה זה עובד לא פעם.
"הסוד הגדול הוא שאנשים בכיינים. בכיינים אחושרמוטה! יצא לי לעבוד איתו והוא היה מאוד קצר רוח ומאוד פונקציונלי. בסדר. אבל באופן כללי לא הכרתי בוסים נחמדים נורא. מערכת קומית היא מערכת לחוצה. חושבת שאני לא חטפתי קטילות אישיות נבזיות על המשקל שלי? בקרב הרבה אנשים מתחילים יש חוסר סבלנות. אחד, אתה יכול לעזוב, שתיים, תאכל קצת חרא! תרוויח את הלחם שלך!"
את 'ארץ' הוא עזב אחרי שתי עונות. הספיק לו. "הרגשתי מיצוי. בדיחות אקטואליה הן אותן בדיחות, רק המושאים משתנים. ברור ש'בארץ' הבדיחות מעולות. אבל זה קצת שיעמם אותי".
ולא מתחרט לפעמים שעזבת?
"לא! זה אכל לי את הנשמה. אתה רואה מהדורת חדשות ורק חושב איפה יהיה הפאנץ'. או שיש פיגוע ואתה ישר זורק פאנצ'ים ומי שאיתך מזדעזע. נמאס לי מזה. אני עושה רק מה שמחיה אותי - זה החוק היחיד שלי בכתיבה. אני בסדר עם כסף. תהילה? או שאנשים רואים או שאנשים לא רואים. אני לא יכול לחיות כל הזמן לפי מי שרואה את הכישרון ומי שלא. מה החיסרון בעבודה בפריים־טיים? שאם אתה מפשל כולם רואים אותך קורס".
מתי זה היה קשה מנשוא?
"הפאנל הראשון שערן ואני כתבנו וכולו נגנז. עשר דקות שלא היו. זה צולם מול קהל שותק. שותק כל כך חזק שהיה אפשר לשמוע מטוסים עוברים. קיר של שתיקה! אז את מאשימה את הקהל - זה מתוחכם מדי בשבילם, תנו להם לובה והם יצחקו. יודעת מה? מזה אני הכי שמח שנאלצתי להיגמל. אם קהל לא קיבל את זה טוב כנראה שלא הגשת את זה טוב".
כשעזבת גם הגיעה לסופה השותפות שלך עם זרחוביץ'. אתם בקשר?
"לא. אבל בגללי. פשוט התרחקנו. אני לא בנאדם מתקשר במיוחד. עבדנו יחד המון זמן. גרנו אחד ליד השני. היינו נוסעים לעבודה יחד. הוא האיש היחיד שאני זוכר את הפלאפון שלו בעל פה. היום אני מבין שחלק מעזיבת 'ארץ נהדרת' התחילה במחשבה של 'בוא נמצא איך אנחנו מפרידים את אריק מערן וערן יהיה חופשי'".
מחשבה של מי?
"הסוכנת שלי או שלו, זה לא משנה. אני יכול להבין. אני מעיק אחרי תקופה מסוימת. התאמנו בטווח מסוים. מעבר לזה קצת פחות. אני כותב סדרה על המחלה שלי עכשיו. הקטע הוא שתוך כדי שאני כותב אותה אני רואה בדיאליזה את שאולי ב'ארץ נהדרת' חולה! אבל זה יהיה שונה. התקשרתי לזרחוביץ' אחרי זה".
ואיך היה?
"זה היה אחרי שלא דיברנו כמה שנים. הוא היה מאוד קורקטי ומאיר פנים. אבל תוך כדי השיחה הרגשתי שהוא לא סופר אותי. וזה בסדר! הוא לא צריך לספור אותי יותר!"
כי עכשיו הוא נער הזהב של הטלוויזיה?
"כן. וזה בסדר. זה הגיוני. היה לו לא נעים מהסיפור הזה עם הסדרה, אבל הוא באמת לא צריך לספור אותי. הוא הקשיב לי כג'סטה חברית שגם אותה אני מעריך".
× × ×
את ה־APLA והזאבת איתרו סופית בגיל 36 לאחר שלקה בקטרקט בעינו. בניגוד לתסריטים שהוא כותב, הגילוי לא הגיע במכה אחת אלא בשלבים מעיקים. "זה היה במהלך כתיבת 'אולי הפעם'. יצאתי. זיינתי. אלה היו שנתיים בין התקופה שהייתי שמן לתקופה שהייתי חולה. שנתיים של כיף. הקאתי המון. חשבתי שזו בולימיה. כשזה התחיל שקלתי 150 קילו, 70 יותר מעכשיו. לא יכולתי לעכל את האוכל ואני זוכר שאמרתי, אוקיי, אני מרזה. סבבה. העניין הוא שאם הייתי הולך ובודק את זה אז מצבי היה טוב יותר. זה לא קרה".
ואיך הייתה התגובה הראשונה שלך לדיאגנוזה?
"לוקח לך עוד אשפוז אחד כדי להבין. בנאדם לא יודע מה זה כליות. יודע שאי־אפשר בלי אבל לא מבין מה ההשלכות. לראשונה אתה שומע את ההגדרה: סופני. אז התגובה הראשונה היא דיכאון היסטרי. אין לך שליטה על החיים. הם עומדים להיגמר. אתה עומד לפני הרבה טיפולים פולשניים ולא נעימים וכואבים".
מה זה דיכאון היסטרי?
"הרבה בכי. הרבה 'למה אני'. המון כעס. בשום שלב בחיי לא הייתי פרסומת לנזיר זן. זה נתן לי עוד סיבה לשבור כלים".
באותה תקופה הוא חזר לבמה כדי לצאת מארון התרופות כחולה. "הדרך שלי להתמודד עם המחלה הייתה לכתוב כי זה מה שאני אוהב לעשות. אמרו לי, מי יצחק מוועדות רפואיות ואינפוזיות, אבל הפסיכולוג שלי אמר שאני צריך להתמודד".
מה הבדיחה הכי קיצונית על המחלה שסיפרת שם?
"שגיליתי את הסוד בקבוצת התמיכה לחולים סופניים - הייתה שם התאגדות נגד חולי סרטן. אני קורא להם האשכנזים של הסופניים. סרטן זה הגביע הקדוש. הם מקבלים יחס. אני אגיד לאנשים, יש לי סרטן, הם ישר יגידו, אוי מסכן, איזה אמיץ - ואולי יש לי משהו שאני עובר כמה הקרנות ואני אגמור את זה? סרטן זה מותג. זה כזה פיכסה!"
אתה עדיין הולך לקבוצות תמיכה?
"מאז שהתחלתי בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע אין לי זמן לזה. זה גם נורא מבאס כי אנשים מתים בקבוצות האלה - לא תוך כדי אבל בין אחת לשנייה. ויש כאלה שסתם עוזבים ואז באיכילוב אתה רואה אותם בתור לרנטגן ואההה הייתי בטוח שאתה מת!"
× × ×
גר קרוב לאיכילוב עם שלושה חתולים. מתכנן קדימה רק עבודה: עוד עונה של 'צוצלת' וסרט. "יש סיטקום ילדים שאני מתחיל לכתוב עכשיו, על מחנה הרזיה לילדים שמנים" ("הגשמת החלום שלי לכתוב סיטקום שמתרחש במחנה ריכוז").
מה עוד מחזיק אותך חוץ מהעבודה? מה עם בת זוג?
"תקופת מחלה זו תקופת אימפוטנט. מה את חושבת, הקאתי מסמרים בואי נזדיין? זה לא בראש שלך ולא בכושר שלך. גם עצם הרעיון של לבקש ממישהי כל כך הרבה. אני לא יכול לבקש ממישהי את זה. זה כולל המון התעסקות ושיחות ודיונים וזה לא פייר כלפי אף בנאדם. תמות ולאף אחד לא יהיה אכפת".
ואימפוטנציה זה משחרר או שאתה מתגעגע לזה?
"שניהם. אף אחד לא רוצה למות לבד. ברור שסקס חסר. ומה שהכי הורג אותך בהתחלה זה שהליבידו גם מת. זה מעבר לחוסר רצון לזיין. זה העניין במין השני. אתה מבין שעד אז כל אישה הייתה פוטנציאל לזיון או מטרה, גם אם לרוב לא היה לך סיכוי איתה. בהתחלה אתה אומר, אין לי סיבה לצאת מהבית. ואז אתה מתחיל ליהנות לדבר עם נשים. סתם לדבר עם נשים! ואז אתה מבין גם איך מסתכלים עליהן. ומבין אותן ואת הרתיעה שלהן".
כלומר, כך אין־אונות גרמה לך להבין את MeToo#?
"כן! כאילו הליבידו הוא קטרקט כזה וכשאתה מוריד אותו אתה מבין פתאום על מה הן מדברות. לפני זה לא הבנת למה נשים מוטרדות כששורקים להן. בסדר הוא וולגרי, אבל קיבלת מחמאה הרגע. ואז אתה פתאום מבין. אחד הדברים שלמדתי זה קודם כל תתנצל".
תן דוגמה.
"בגלל שקשה לי להקליד אני שוכר קלדניות - האחרונה הייתה כל כך נהדרת ואמרתי לה, תודה מאמי, והתחלתי להתנצל על זה כמו מאדר פאקר. כי זה גם וולגרי וחשוב לי להיות קורקטי וזה לא היחסים בינינו ואני גבר בן 42 בלי שיניים והיא בת 20 ומשהו - אני לא רוצה לצאת קריפ! העניין הוא שרציתי להביע הערכה ויצאתי חרא של בנאדם, שזה מה שאני, אבל הפעם ניסיתי באמת להיות נחמד".
