לנראות יש משמעות

אף אחד לא מצפה משרת המשפטים להרוויח כמו עורכת דין מתחילה או משר החינוך להרוויח כמו מורה. ברור כשמש שנבחרי ציבור חייבים להרוויח שכר טוב ולהנות מתנאים מצויינים. רוב מוחלט של השרים יכולים להרוויח הרבה יותר מחוץ לממשלה. הם לא הגיעו לעבודה בגלל המשכורת או רכב נאה, אלא מסיבות אחרות לגמרי. יש יאמרו מעמד, כבוד או כח. ויש מי שילחשו את המילה האסורה : שליחות.

ואולי בגלל זה הדיון הקבוע והבלתי נסבל בשכר הח"כים והשרים מעצבן כל פעם מחדש. הוא מעצבן כי הוא מזקק את התחושה שאיתה אנחנו מסתובבים כבר יותר מדי זמן: האנשים שבחרנו עסוקים בעיקר בלדאוג לעצמם. לא לנו. הכל מתחיל ונגמר בהם, צרכי הציבור יוכלו להמתין. השליחות שבשמה כולנו בחרנו בהם הופכת לתירוץ השולי בעבודתם, ואנחנו כל כך רוצים לצעוק: לנראות יש משמעות.

הדיון בוועדת הכספים אתמול הוא לא דיון שהתקיים בחלל ריק. בימים בהם הנכים מפגינים ברחובות עבור קצבה זעומה והממשלה מבטיחה פעם אחר פעם להגדיל אותה באין סוף פעימות, בימים בהם נבחרי הציבור עסוקים בחוק ההמלצות או חוק ההקלטות, התחושה היא שהכל מתחיל ונגמר במה יטיב את מעמדם או יבצר את שלטונם של הפוליטיקיאים.

אז עכשיו הגיע תורו של הדיון התורן בשכר. דיון שגורם לנו למבוכה ועצבים, כי הוא כל כך מנותק מהחיים עצמם. החיים של כולנו. הרי הח"כים והשרים יודעים היטב שבקרב הציבור השכר כמעט לא זז (מתי לאחרונה הצמידו לכם את המשכורת למשהו?), אבל יוקר המחיה רק מטפס (מתי לאחרונה העלו לכם את שכר הדירה למרות שהמדד ירד?). במקום להחליט שהדיון על שכר ותנאים הוא מחוץ לתחום, ועובר לוועדה חיצונית ומקובלת, שוב החתול מחלק לעצמו את השמנת. אנחנו לא רואים רמטכ"ל, שופט עליון או מפכ"ל שדן בהעלאת שכרו, כי ברור כשמש שזה מנוגד לחלוטין למה שכל אחד מהם אמור לשדר. זה לא אומר שהם מרוויחים מעט. זה פשוט אומר שהם עסוקים בעבודה שבשמה הם נשלחו. הציבור הוא המעסיק של נבחרי הציבור, והפער הזה בין האופן שבו הם תופסים את עצמם לאופן שבו הם תופסים אותנו, שבחרנו בהם, הוא בלתי נסבל. אף אחד לא רוצה ראש ממשלה או שר בהתנדבות, אף אחד כנראה לא היה מתרעם על העלאה או השוואה בתנאים אם הם היו מתבצעים על ידי גורם אובייקטיבי. אבל במציאות בה ממילא האמון שלנו בבית הנבחרים נמצא ברצפה, ראוי לא להשתין מהמקפצה.