yed300250
הכי מטוקבקות
    מהומות בעיר סן־קריסטובל. "גם השתתפות בהפגנה לא אלימה, כמו שראיתי אצלכם בתל־אביב, נחשבת אצלנו לפשע"
    המוסף לשבת • 18.01.2018
    "אנחנו נסיים כעוד טרגדיה בהיסטוריה האנושית"
    כשביקר ב"יד ושם", שאל את עצמו דניאל לארה־פאריאס: "מה עוד צריך לקרות אצלנו כדי שהעולם יתעורר?" | העיתונאי הבכיר מוונצואלה, אחד המתנגדים הבולטים למשטר, הגיע לישראל בידיעה שאם יחזור למולדתו הוא עלול להיאסר ל–20 שנה | בשבוע שבו חוסל בקראקס מורד מפורסם לעיני המצלמות, מנסה לארה–פאריאס להבין איך הפכה מדינתו לדיקטטורה מוכת רעב. "פעם היו באים אלינו בתקווה לחיים טובים יותר, היום כל מי שיכול מנסה לברוח"
    מאיה מאהלר

    חוזה לורנסו, אחד ממכריי המתגורר בקראקס, אמר לי לאחרונה: "אני מסתכל סביבי וכולנו נראים רזים יותר. אנשים אוכלים פחות, מבשלים פחות ובעיקר עומדים שעות בתורים הארוכים לאוכל או לתרופות. אני חושב פעמיים לפני שאני יוצא לזרוק את הזבל. אני חושש שיתנפלו לי על השקית".

     

    מי היה מאמין שוונצואלה, אחת מהמדינות עם מאגרי הנפט הגדולים בעולם, תהפוך לסמל לעוני וייאוש. האצבע המאשימה מופנית באופן כמעט קבוע לעבר הנשיא ניקולאס מאדורו, יורשו של הוגו צ'אבס, שתפס את מקומו במארס 2013 ומאז הביא את ונצואלה לעוני מחפיר, ולצידו דיכוי אלים וכוחני. מאות ונצואלנים נהרגו בהפגנות נגד ממשלת מאדורו, אלפים נעצרו ונכלאו, ולא מעט מאלו שנתפסו כמתנגדי השלטון נאלצו להימלט מהמדינה. הם יודעים שאם יעזו להשמיע את מחאתם בגלוי שם, הם עלולים להיעצר בכל רגע נתון. אחד מהם הוא דניאל לארה־פאריאס, 37, עיתונאי ונצואלני שהגיע לאחרונה לביקור ארוך בישראל, והתבטאויותיו נגד המשטר עלולות להוביל אותו ל־20 שנות מאסר. עכשיו הוא מסתובב באירופה, ועל אף שהוא לא מגדיר עצמו כרגע כ"גולה", לוונצואלה הוא לא מתכנן לחזור בקרוב.

     

    אבל גם כשהוא רחוק ממולדתו, מקפיד לארה־פאריאס לעלות בסקייפ כל יום בארבע אחר הצהריים שעון ונצואלה, ולהשמיע את דבריו בתוכניתו "זה מה שהולך לנו", המשודרת בתחנת "רדיו קראקס". הוא גם עורך את העיתון הדיגיטלי "לה קבייה". לארה־פאריאס הוא מהעיתונאים הבולטים במדינה, סוג של סופרסטאר תקשורתי, עם קהל קוראים ומאזינים רחב, שהפך לסדין אדום בעיני המשטר בארצו. "ונצואלה עוברת היום את אחד מהפרקים השחורים בהיסטוריה שלה. אנחנו חיים במשטר דיקטטורי, שבו למיליוני משפחות אין יכולת לקנות מזון בסיסי. משטר שמסוגל להביא את האזרחים שלו לרעב ולמוות – הוא לא רק אויב הדמוקרטיה אלא אויב האנושות".

     

    קללת הזהב השחור

     

    לארה־פאריאס. "המשטר רוצה להכניע אותנו באמצעות רעב"
    לארה־פאריאס. "המשטר רוצה להכניע אותנו באמצעות רעב"

     

    כדי להבין את המצב של ונצואלה היום, מסביר לארה־פאריאס, צריך לדבר על דבר עקרוני שטבוע עמוק בתרבות של המדינה לאורך השנים: ונצואלה בנויה על תעשייה אחת בלבד - נפט. בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הכריזו מדינות ערב באמצעות ארגון מדינות יצואניות הנפט (אופ"ק) על חרם עולמי שגרם לעלייה דרסטית במחירו. ונצואלה, בעלת מאגרים גדולים וחברה מייסדת בארגון, הפכה תוך פרק זמן קצר ממדינה עם תקבולים של מיליוני דולרים, לבעלת הכנסות במיליארדי דולרים הודות לזהב השחור. ההשפעה על תרבות השלטון וגם על הדנ"א של האזרחים הייתה בלתי נמנעת. "אימצנו כמדינה סגנון מחשבה ש'אם יש לנו כל כך הרבה כסף מנפט, אז למה להתאמץ ולחפש מקורות הכנסה אחרים?'", אומר לארה־פאריאס. "וגם חשבנו ש'לכל אחד יש זכות ליהנות מהרווחים'. וקרה דבר נורא נוסף: כל מי שמגיע לשלטון ומנהל את האוצר הזה, הופך לבעל כוח עצום, לכל־יכול. ואם מדובר בממשל מושחת - הוא מנצל את כוחו לרעה".

     

    אחרי עשור פלוס של פריחה כלכלית, באמצע שנות ה־80 נפלו מחירי הנפט וגרמו לכרסום הדרגתי במוסדות המדינה. הוגו צ'אבס, איש צבא שנאסר בתחילת שנות ה־90 על ניסיון הפיכה מרקסיסטי כושל, הצליח עם שחרורו לסחוף את ההמונים כשיצא נגד הכלכלה הניאו־ליברלית של ארצו ותמך בהקמת מערך רווחה נרחב שיסייע לחלשים באמצעות רווחי הנפט. הוא נבחר לנשיאות בשנת 1999, ובמשך 13 שנות שלטונו הפעיל מדיניות שכונתה על ידו "סוציאליזם של המאה ה־21" ושבאה לידי ביטוי בהלאמה בלתי מבוקרת של חברות, כולל חברות נפט פרטיות. צ'אבס קרא "להתעלות מעל הקפיטליזם" וקרא ל"מהפכה בוליברית" מתמדת (על שם המשחרר האגדי של אמריקה הלטינית, סימון בוליבר). במקביל לכל אלה, שכבה גדולה של אנשי ממשל ומקורבים הרוויחו בצורה חריגה מהעושר המדיני.

     

    "עם הכסף שעשתה המדינה בתעשיית הנפט, הצליח צ'אבס לממן את הפרויקט הפוליטי־אישי שלו ולהרוס את הדמוקרטיה", מספר לארה־פאריאס, "הוא קנה בכסף פוליטיקאים מהאופוזיציה שיעברו לתמוך בו, הפך את ונצואלה לבת־ברית מופגנת של מנהיגים כמו סדאם חוסיין ואחמדינג'אד. הוא ניצל את כספי הציבור על מנת להפוך את עצמו לאייקון פופ בינלאומי: אם לארגנטינאים יש את ליאו מסי, לוונצואלנים יש את הוגו צ'אבס".

     

    ב־2013 מת צ'אבס ממחלת הסרטן ואת מקומו תפס בן טיפוחיו ניקולאס מאדורו – נהג אוטובוס לשעבר שהצליח לדהור היישר לצמרת הממשל ונשבע שימשיך את ה"צ'אביזם". הכלכלה הריכוזית הובילה לקריסת המשק הפרטי וחיסול כל אפיק הכנסות משמעותי אחר מלבד הנפט, שערכו החל לצלול כשנה לאחר כניסת מאדורו לתפקיד. חוסר היכולת למצוא מקורות הכנסה חלופיים הביא לירידת המטבע המקומי, להשתוללות האינפלציה ולמחסור במוצרים בסיסיים. החלום הוורוד נצבע בשחור.

     

    אוסקר פרז, השוטר שחצה את הקווים, בהפגנה ביולי
    אוסקר פרז, השוטר שחצה את הקווים, בהפגנה ביולי

     

    אז הכל באשמת מאדורו? הרי העם בוונצואלה העריץ ברובו את צ'אבס. מה השתנה מאז בעצם?

     

    "לא ניתן להפריד ביניהם, מאדורו הוא המשך ישיר של צ'אבס. הטעות היא שלנו, אנחנו הוונצואלנים לא הערכנו את צ'אבס נכון מההתחלה. הוא תיעל את מה שרבים הרגישו במדינה לפני בואו – שאיפה לאידיאלים מחד ומיאוס מהממשל הדו־מפלגתי ששלט במדינה מעל ל־40 שנה מאידך. הוא הצליח תחת מסך עשן להסתיר מיהו באמת: איש צבא שהאמין בשלטון באמצעות כוח הזרוע והנשק".

     

    דבר אחד בטוח: למאדורו אין את הכריזמה של צ'אבס. רבים מהמקומיים החלו להטיל ספק בהנהגתו ויכולתו להמשיך את ה"צ'אביזם". הדבר ניכר בבחירות לפרלמנט ב־2015, שם הובסה מפלגתו על ידי האופוזיציה לראשונה זה עידנים. אך מאדורו – בצעד שהולם כל רודן – לא נתן לדברים קטנים כאלה להפריע לו: הוא הכריז על הענקת סמכויות חירום לממשלה, שלח את הצבא והמשטרה לדכא באלימות כל הפגנה, והקים באוגוסט האחרון את "האסיפה המחוקקת" - גוף בעל סמכויות בלתי מוגבלות שנשלט על ידי נאמני המשטר ושנועד לכתוב מחדש את החוקה. "העם היום שבוי של המשטר הצ'אביסטי. הגענו למצב שאין לחם לאזרחים. הקמח מיובא והמשטר שולט באופן ישיר על תהליך הייבוא", מסביר לארה־פאריאס. לדבריו, מאדורו משתמש ברעב ובעוני בצורה מודעת כנשק לקידום צרכיו. אחת הדוגמאות לכך היא פרויקט כרטיס הלאום: "כל אזרח במדינה קיבל כרטיס אישי שבו הוא נרשם כזכאי לקבל חבילות אוכל במחיר מסובסד. מי שמסומן כמתנגד לממשלה, מראש לא יכול להיות חלק מהרשימות. אין דרך אחרת לקרוא לזה", הוא אומר בטון נחרץ, "המשטר רוצה להכניע את התושבים דרך רעב וייאוש".

     

    ומהן המגבלות על התקשורת?

     

     

    אוסקר פרז השבוע, דקות לפני מותו
    אוסקר פרז השבוע, דקות לפני מותו

     

    "עיתונאי שמזוהה כמתנגד למשטר, נמנעת ממנו גישה לאינפורמציה בסיסית. אפילו מהו אחוז האבטלה לא מפורסם. יש עלינו מעקב שוטף על ידי המשטרה החשאית ובלא מעט הזדמנויות מונעים מאיתנו להיכנס לתחנת השידור שלנו".

     

    הרגו את "ג'יימס בונד"

     

    את המצב בוונצואלה ניתן לתאר כיום כמלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. אחת לכמה חודשים נקלעת המדינה לסבב של אלימות, שבו נהרגים אזרחים בהפגנות ובתקריות מול כוחות המשטרה. האופוזיציה רועשת, העולם מצקצק, אבל שום דבר לא משתנה. השבוע התרחש אחד הפיקים האלה, כשמבצע חיסול של שוטר לשעבר בשם אוסקר פרז, הפך אותו לגיבור כשהוא עצמו העביר בשידור חי רווי בדמעות את דקותיו האחרונות.

     

    פרז תכול העיניים, שעסק במשחק לפני שהתגייס למשטרה, תפס כותרות עולמיות ביוני שעבר כשחטף את המסוק המשטרתי שהטיס והשליך ממנו רימונים לעבר בית המשפט העליון. המבצע שלו להפלת השלטון לא בדיוק הצליח, אבל הפך אותו למושא הערצה בעיני חצי מבני עמו, ולטרוריסט נבל בעיני החצי השני. הוא כונה ברשתות "ג'יימס בונד מוונצואלה", אבל בניגוד לסוכן החשאי הבריטי, פרז לא נשאר מתחת לרדאר. בתחילה הוא אף צץ בהפגנות ושילהב את הקהל, ובהמשך כשירד למחתרת המשיך להעלות תמונות וסרטונים לאינסטגרם שקראו להניף את נס המרד.

     

    זה היה נכון גם ליומו האחרון. בסרטונים שהעלה מדירת המסתור המופצצת ליד קראקס הוא נראה מדמם וזעק למצלמה: "הם יורים עלינו עם RPG ורימונים. יש כאן אזרחים. אמרנו שאנחנו מסגירים את עצמנו, אבל הם לא רוצים שניכנע. הם רוצים להרוג אותנו". והם באמת הרגו אותו. הרשויות טענו אחר כך שזה היה מבצע לכידה שהשתבש בגלל שפרז וחבריו "הטרוריסטים" הגיבו באש והרגו שני שוטרים, אבל קשה לומר שמישהו מאמין להם.

     

    מי שרוצה להבין את המצב האמיתי בוונצואלה צריך לא אחת לפנות למקורות חיצוניים. למשל לתחקיר נרחב שפורסם לאחרונה ב"ניו־יורק טיימס", שחשף כי 280 אלף תינוקות במדינה סובלים מתת־תזונה חמורה ויותר מ־400 תינוקות כבר מתו מרעב בשנה האחרונה, בשל מחסור במזון לתינוקות וציוד בבתי החולים. בתחקיר גם נטען כי יותר ויותר נשים פונות למרפאות כדי לעבור עיקור לאור המצב הכלכלי הנוכחי. הנשיא מאדורו מתכחש לחלוטין לכך ומסרב לקבל סיוע בינלאומי לבתי החולים, והמשטר מאיים על רופאים לבל יפתחו את הפה. דיווח עכשווי אחר ברשת סי־אן־אן חשף כי אלפי אזרחים נמלטים מדי שבוע למדינות שכנות. רובם מנצלים את נכסיהם האחרונים כדי לרכוש כרטיס אוטובוס לכיוון אחד, לנסיעה שיכולה לארוך כשבוע ימים דרך אזורים שורצי שודדים.

     

    אבל על רוב הדברים האלה קשה לאזרחים בוונצואלה לקבל תמונה מלאה. בוונצואלה, מסביר לארה־פאריאס, קיים למשל "החוק לאחריות ציבורית ברדיו ובטלוויזיה" שלמעשה מאפשר צנזורה מוחלטת. "בהתאם לחוק זה המשטר קובע על מה מותר לנו לדון בשידור. כל סטייה המנוגדת לקו הממשלתי, יכולה להביא לביטול התוכנית, לסגירת תחנת השידור עצמה ואפילו למעצר פיזי שלנו, העובדים. אני לא יכול לדבר למשל על חינוך מיני בתוכנית שלי, לראיין איש צבא לשעבר על המצב הביטחוני או להשתמש במילים מסוימות כמו 'דיקטטורה' או 'רודן'".

     

    המחלה מתפשטת

     

    החוק הזה הוא אחד מני רבים. לפני חודש אישרה האסיפה המחוקקת את "החוק נגד הסתה לשנאה" שלפיו כל מי שמסית מסתכן בעונש מאסר. ולמה הכוונה בהסתה לשנאה? דניאל מגחך. "כל מה שלדעת תומכי הממשל מנוגד לאורח המחשבה שלהם, כולל הערות והתבטאויות של אזרחים ברשתות החברתיות. יש אנשים שיושבים בכלא או שנאלצו לברוח מהמדינה בגלל שפירסמו ביקורת על הממשל בטוויטר. מי שנאשם בעבירה זו יכול להיענש ב־20־10 שנות מאסר או אשפוז בבית משוגעים, שם רשאית המדינה לעצב מחדש את דעתך", אומר דניאל ומוסיף בכאב: "גם השתתפות בהפגנה לא אלימה, כמו שראיתי אצלכם בתל־אביב נגד ממשלת נתניהו, נחשבת אצלנו לפשע".

     

    על אף שהוא חבר רשום במפלגת האופוזיציה המרכזית AD, לארה־פאריאס לא חוסך גם ממנה את שבטו. "יש באופוזיציה כיום גם משתפי פעולה עם המשטר, פוליטיקאים שממומנים על ידי אנשי עסקים שמקורבים לחוגים של צ'אבס ומאדורו. הפתרון היחיד הוא הקמת אופוזיציה חדשה, ואת זה ניתן לעשות כרגע רק מחוץ למדינה. יש דרג פוליטי מאוד מכובד שהצליח לצאת מוונצואלה ומנסה לארגן אלטרנטיבה. אנחנו זקוקים לתמיכה בינלאומית. וצריך גם שיהיה איום בעונשים על אנשי צבא, פוליטיקאים ופעילי הממשל בוונצואלה, על פשעים שביצעו כמו סחר בסמים, פגיעה בזכויות אדם, הלבנת כספים ועוד. האנשים האלה לא ייפרדו ממשטר מאדורו עד שיבינו שהם עומדים מול אפשרות של הליכה לכלא. קשה לנקות מהשטח רודנות מבוססת ששולטת לאורך 18 שנים".

     

    מה בעצם אתה מבקש ממי שלא חי בוונצואלה?

     

    "המדינות והממשלות הדמוקרטיות בעולם צריכות לפקוח את העיניים ולראות את הסבל הנורא שעובר על אזרחי ונצואלה. כל אדם שמתעניין קצת ומכיר את ההיסטוריה שלנו, יודע שבשנות ה־50 וה־60 היגרו אליה רבבות אזרחים מפורטוגל, ספרד, איטליה וסוריה שסבלו מקשיים כלכליים בארצותיהם ומצאו בוונצואלה עתיד טוב יותר. זו הייתה מדינה שבה אפשר לחיות ולהתפרנס, מדינה שאליה שאפו להגיע. היום ונצואלה היא מדינה שממנה אנשים רוצים לברוח. חבר שלי, יליד חאלב בסוריה, אמר לי לא מזמן: 'אין לי לאן ללכת. המדינה שבה נולדתי, במלחמה. המדינה שאליה בחרתי להגיע, גם במלחמה'. מי שיכול, מחפש את הדרך החוצה". הוא גם מדגיש כי זה משטר מסוכן לאזור כולו. "יש לממשלה יכולת מימון ותמיכה בהקמת משטרים דומים מסביב. תראו מה קורה בניקרגואה, בוליביה או אקוואדור - כולן בעלות ברית של ונצואלה. המחלה שממנה סובל המשטר של מאדורו יכולה להתפשט לכל היבשת".

     

    לישראל הגיע לפני כחודשיים כשהוזמן על ידי "המכון הבינלאומי למנהיגות" בבית ברל, על מנת להשתתף בקורס הסברה על המציאות הפוליטית במזרח התיכון. מאז עזב לגרמניה, והוא מחפש את יעדו הבא. זה היה ביקורו הראשון בארץ אך את ישראל הוא מכיר מלימודיו באוניברסיטה. "למדתי יחסים בינלאומיים והתמחיתי במזרח התיכון. התאהבתי בהיסטוריה שלכם, ולפני כמה שנים אף הצטרפתי לעמותה שניסתה להזהיר מניסיונות הממשל בוונצואלה לנתק את הקשרים עם ישראל". היחסים אכן נותקו לבסוף, ביוזמת צ'אבס, בתחילת 2009.

     

    הוא מקורב לקהילה היהודית בקראקס, ולדבריו, למרות שמדובר בקהילה אמידה, היא סובלת מהמחסור כמו כולם. "למדנו מהיהודים לשמור על האמונה ועל אופטימיות". הוא מספר שנהנה מהחום והאהבה שהוא קיבל כאן ("אתם נותנים להרגיש בבית. לא פלא שיש פה הרבה דרום אמריקאים"), ניסה ללמוד קצת עברית ("אחת המילים המסובכות שאני זוכר זו 'בהצלחה'") וניצל את קורס ההסברה כדי לנקוט הסברה משלו: "העולם חייב להתעורר. כחלק מהביקור נסעתי ל'יד ושם', וכשסיימתי את הסיור חשבתי לעצמי, למה העולם היה צריך לחכות שיהיו כל כך הרבה הרוגים כדי לפעול? למה לא יכולנו לעצור בזמן את שואת היהודים באירופה, ואת טבח העם הארמני? ולמה לחכות עכשיו?" בקול נרגש וכמעט חסר נשימה הוא מודה: "אני מרגיש חסר אונים. אני מרגיש שהאזרחים בוונצואלה נמצאים בסכנה אמיתית שגוברת מיום ליום ושאם הקהילה הבינלאומית לא תפעל, אנחנו נסיים כעוד אחת מהטרגדיות שתיכנס להיסטוריה של האנושות".

     

    מה היעד הבא, מתי תחזור הביתה?

     

    לארה־פאריאס שותק. זו השאלה היחידה שעליה לא היה לו מענה במשך כל הריאיון. "הלוואי והייתה לי תשובה. ונצואלה תמיד תהיה הבית, אבל כרגע זה לא מקום בטוח עבורי".

     


    פרסום ראשון: 18.01.18 , 16:13
    yed660100