"בלילה לפני שהם באו לכפר, יכולנו לשמוע את הנזירים הבודהיסטים משחיזים את כלי הנשק שלהם. כל הלילה שמענו את הקולות", מספר חמיד חוסיין, 40, אחד הניצולים היחידים מהטבח המחריד שאירע בכפר טולה־טולי, שבתחום עיר המחוז מונגדאו, במיאנמר. הכפר טולה־טולי שוכן בצומת שבו עוברים כל מי שנמלטים על חייהם ממיאנמר, פעם בורמה, לבנגלדש הסמוכה. במנגדאו יש מנזר בודהיסטי וסטופה, המקום שבו נמצאים, או שלא נמצאים, שרידיו האמיתיים או הלא אמיתיים של הבודהה. מה לאלוהים כלשהו ולמה שאירע שם.
"ב־11 בבוקר הקיפו הנזירים את הכפר, והצבא יצא מהמחנה שלו שנמצא ממערב לשם", אומר חוסיין, שניצל רק כי נשאר בשדות של טולה־טולי. "החיילים קראו לכולם לצאת מהבתים ולהתרכז ברחבת הכפר. יחד עם הצבא הגיעו המיליציות ובודהיסטים מכפרים אחרים, ואיתם הנזירים הבודהיסטים, לבושים באדום ובידיהם קלשונים וחרבות. הם צעקו: 'זו מצווה להרוג את הרוהינגה! זו מצווה לטהר את הארץ מהרוהינגה!' לא היה לאן לברוח.
"הם הורו ל־30 גברים צעירים לעמוד בצד ואחר כך לקחו אותם לחפור. הגברים חפרו בור גדול ועמוק. ואז הם הפרידו בין הנשים לגברים והכניסו את הנשים לתוך הבתים. לכל בית שהוכנסה אליו אישה, בא אחר כך חייל. "הם התחילו להרוג את הגברים והבור התמלא. הוא לא הספיק. ואז הם לקחו את 30 הגברים שעמדו בצד ואמרו להם לחפור עוד בור, גדול ועמוק מהראשון.
"הם התחילו להרוג בכל מה שהיה להם. אבל היה רגע שבו הם התעייפו מלרצוח. הם רצחו כל כך הרבה והיו מכוסים בדם. ואז הנזירים צעקו ועודדו אותם, שיתאוששו ושימשיכו להרוג. כשהם גמרו להרוג את הגברים ונשארו רק ה־30 האחרונים – הם הרגו גם אותם.
"ואז הם פנו אל הנשים. הם אנסו את כל הנשים. לא היה אכפת להם אם הן ילדות, צעירות או מבוגרות. וכשהם גמרו לאנוס אותן, אחד המפקדים אמר לחיילים: 'עכשיו תהרגו את הנשים, כי אם ניתן להן ללכת, הן יעברו לבנגלדש ויספרו לעיתונאים מה עשינו להם. חסלו אותן!'
"אז הם הרגו גם את הנשים וזרקו את הגופות שלהן בתוך הבקתות ושפכו עליהן דלק והדליקו. והחיילים שמרו לעצמם שתיים מהנערות הכי יפות ולקחו אותן איתם למחנה.
"כשעברו שם אנשים אחרי כמה ימים, בדרך לבנגלדש, הם לא מצאו בכפר אף אחד חוץ משתי נערות קשורות בחבל. ככה מצאו אותן, וזה מה שהן סיפרו".
צילומי לוויין מראים מאות כפרים שרופים של הרוהינגה במדינת ראקין שבמיאנמר, השוכנת מעברו של הגבול הבנגלדשי. אנשי הרוהינגה יושבים בראקין אלפי שנים. הם אחת מאלפי הקבוצות של תת־היבשת ההודית, והם מוסלמים, מה שמבדיל אותם משכניהם הבודהיסטים, הרוב המוחלט במיאנמר.
במשך שנים ארוכות הייתה מיאנמר, למרות העריצות הצבאית ששלטה בה עד 2011, אחת הארצות האהובות על מטיילים. אזור פורה וירוק, ארץ של נהרות, אורז ופירות, ואנשים חביבים. תיכננתי לטייל בה השנה, אבל כשהתרבו הדיווחים על השמדת הרוהינגה וגירושם, נסעתי לבנגלדש לראות ולשמוע.
מעבר לכביש, מול ליבו של המחנה הגדול של קוטופאלונג (Kutupalong), נמצא מחנה הקליטה של יוניצ"ף. על הקרקע ליד הכניסה יושבים הפליטים שהגיעו למחנה באותו בוקר. גבר אחד, בן 30 ומשהו, כמה נשים וילדות. הם חצו את מצר המים של דקינפארה (Dakhinpara), שמפריד בין מדינת ראקין לחצי האי החולי של מחוז קוקס־בזאר בבנגלדש. סירות בנגליות הבנויות באותה דרך כבר 1,000 שנה העבירו אותם את הים. שעה וחצי אורכת החצייה. משם הם הובלו על ידי הצבא הבנגלי לכאן, למחנה ההתאקלמות שבו יירשמו, ומפה ישוחררו בעוד כמה ימים למחנות הפליטים, המתרחבים כל הזמן. שם יקימו לעצמם בקתה מרצועות קנים וניילון וינסו לבנות לעצמם חיים חדשים. חיי פליטים.
שאלתי אותם למה הם באו.
"אם נישאר שם, יהרגו אותנו", ענה הגבר. "יש עוצר בלילה, ואם ימצאו מישהו מאיתנו בדרכים או בשדות, יירו בנו. הם באים ולוקחים מאיתנו דברים וחוטפים ילדות ושורפים את הבתים שלנו. לא נחזור לשם אלא אם כן האו"ם יבוא ויגן עלינו. אין לנו לאן לחזור".
הבנגלי שטיפל בהם הסביר ששיטות העינוי השתנו. שעכשיו כבר לא רוצחים ושורפים את הכפרים. אולי משום שהרוב כבר נשרפו, נאנסו ונרצחו. עכשיו אוסרים על הכפריים לעבוד בשדות ועל הדייגים לצאת לים. הם מגיעים לכאן כי הם מתים ברעב.
אבל למחרת אני שומע כי הרצח, האונס, שריפת הכפרים והביזה נמשכים בכל עוזם. ומי שיכול ממשיך לברוח.
המיאנמרים עוסקים בטיהור אתני. פעם היו במיאנמר כמעט מיליון וחצי בני רוהינגה. היום נשארו שם פחות מ־400 אלף, ולפחות מאה אלף מהם מוחזקים במחנות ריכוז במדינה. ב־1978 החלו הפרעות ברוהינגה. ב־1982 נשללה אזרחותם של מי שהיו בני מזל להיוולד בזמן. ב־2012 החלו פשיטות הדמים, ובשנתיים וחצי האחרונות הואצו הרדיפות והזוועות. לפחות 288 כפרים נהרסו ונשרפו, תושביהם נרצחו, נשיהם נאנסו ומי שנשאר ברח או גורש. כמעט מיליון מבני הרוהינגה עברו את הנהר וחצו את הגבול שלא על מנת לשוב, מצטופפים במחנות פליטים שמתרחבים כל יום.
במערב, יש לבודהיזם הילה של דת מסתורית ורודפת שלום. אמנם בראשית המאה ה־20 הטיפו מלומדים בודהיסטים לכך שבודהיזם הוא לא דת אלא פילוסופיה, אלא שהבודהיזם, כמו היהדות, האיסלאם, ההינדואיזם והנצרות, הוא דת. וכמו דתות אחרות, לא מדובר ברודפת שלום במיוחד. דתות הן הרבה יותר דומות מאשר שונות. לכן הן מקפידות על טקסים שיבדילו ביניהן. לכן הן שונאות אחת את השנייה. כדי שלא יתבלבלו.
מה גם שהבודהיזם המיאנמרי הוא לא הבודהיזם הטיבטי. הזרם הטיבטי הוא יותר סוציאליסטי. זה המיאנמרי והסרי־לנקי שייך לעולם מופרט, והדת שולטת בהרבה חלקים מחיי היומיום. הבודהיזם הזה כבר הוביל למלחמה איומה בסרי־לנקה שהסתיימה רק לפני כמה שנים, בהשמדה דורסנית של האוכלוסייה הטמילית־הינדואית, כי לא רק דתות הם שונאים. עצם היותו של הבודהיזם המיאנמרי כל כך תאב שלטון וכוח הופך אותו ללא סבלני למי שאינו בודהיסט כזה. ולכן המיאנמרים רודפים את הרוהינגה.
במפקד האוכלוסין של 2014 סירבו המיאנמרים לספור את הרוהינגה. ההחמרה במאמץ המיאנמרי לגירוש הרוהינגה ולהשמדתם חלה ב־25 באוגוסט אשתקד, כשאנשי ארסא (ARSA), המחתרת הרוהינגית, תקפו 12 עמדות של משטרה וצבא. עשרות אנשים נהרגו. במסלול הדיכוי והדמים עשו הרוהינגה את הטעויות שלהם. אבל כמה אפשר לבוא בטענות אל אנשים חסרי זכויות שעומדים בפני גירוש והשמדה בשם רעיון דתי על שהתגוננו?
המיאנמרים הודיעו לרוהינגה שנשארו בתחומי המדינה שיזדרזו להגיע למחנות שהמדינה בונה עבורם.
ארצות־הברית ביקשה מהמיאנמרים שיכבדו את החוק הבינלאומי. סין ביקשה מאומות העולם שלא יפריעו למיאנמר להרגיע את הרוחות ולשמור על הסדר במדינה. הסינים הם האח הגדול באסיה והמשענת הגדולה של המיאנמרים — של השלטון הצבאי ששלט בה מאז ההפיכה שהדיחה את הדמוקרטיה שהייתה שם, ושל השלטון הנוכחי, שבו הצבא הוא עדיין הכוח המשפיע ביותר. לסינים יש אינטרסים רבים במיאנמר. אחד מהם הוא הנמל של יאנגון הבירה. הסינים מתכננים רכבת לשם, שתעקוף את מצרי מלאקה במקרה הצורך. שקט תעשייתי הוא דבר חשוב למסחר ולכסף, הדת האמיתית של סין.
בשנים האחרונות היו פרסומים על כך שישראל נוטלת חלק בחימוש כוחות הביטחון של מיאנמר. השגרירות הישראלית ביאנגון נחשבת לאחת השגרירויות הידידותיות ביותר לשלטון. באופן מוזר, הבחירות והדמוקרטיה לכאורה שאותה מנהיגה אונג סן סו צ'י, כלת פרס נובל לשלום וראשת הממשלה האזרחית של מיאנמר, הובילו להתחזקות הממסד הבודהיסטי, שהתנגד כל השנים לשלטון היחיד של הצבא. אונג אן סו צ'י, שכניסתה לתפקידה הציתה תקווה לשינוי, איכזבה ומילאה את פיה מים. ואולי דם.
הנזירים הבודהיסטים ממשיכים לחשל את הנשק.
הרוהינגה משלמים את המחיר כאנשים שאין מי שיגן עליהם, שאין להם שום כוח שתומך בהם בעולם, פרט לעיתונות שמתארת ומפיצה את האסון שנחת עליהם ולארגוני הסיוע, שממלאים את החלל שיוצרות ממשלות ומדינות. מחסומי המשטרה והצבא מונעים מהרוהינגה לעבור לחלקים אחרים של בנגלדש. הם לא יכולים לעבוד, אין להם ממה לחיות, וכל חיותם וכלכלתם מוטלות על ארגוני הסיוע.
האו"ם נמצא כאן, יוניצ"ף, ארגון רופאים ללא גבולות, בית חולים מלזי, קרן המזון הבינלאומית (WFP) וסוכנויות הסיוע הסעודיות. העולם המוסלמי התגייס לסייע לפליטים מבני הרוהינגה. אין לו כוח והשפעה להרבה יותר מזה.
אנו יוצאים בארבע לפנות בוקר לקצה חצי האי קוקס־בזאר. בינו לבין בורמה מפריד הנהר הענקי נאף (Naf). כאן, מול דקינפארה, בנקודה הדרום־מזרחית של בנגלדש, חוצים הרוהינגה הנמלטים את שפך הנהר ומגיעים אל החוף. כשאנו צועדים בחושך המכחיל שלפני השחר, על הדרך המוגבהת לתוך החוף בשעת השפל, אני שואל את עבד אל־ממון, המתורגמן בן ה־26, אם הסירות שמעבירות את הרוהינגה הן של מיאנמרים או של בנגלים.
"הן של המבריחים מטאקנאף", הוא עונה. טאקנאף היא העיר הגדולה של חצי האי. "זו עיר של מבריחים עשירים, אחת הערים העשירות בבנגלדש. הם מבריחים הכל ממיאנמר לכאן. בעיקר מתאמפטמין".
המתורגמן מסביר כי בשנות ה־70 ייצרו את רוב הסם הזה, הממריץ והממכר, במפעלים במשולש הזהב– בורמה, תאילנד ולאוס – אבל בתחילת שנות האלפיים נפסק הייצור בתאילנד, ובתי החרושת הלא חוקיים נמצאים עכשיו במיאנמר, ומשם מבריחים את הסם לבנגלדש, "והנוער שלנו גוסס מזה". במשך שנים נלחם בכך הצבא, אבל הגנרלים הבינו שעדיף יצרני סמים עשירים מאשר אויבים. ריאל פוליטיק. הרוהינגה הם סתם איכרים ודייגים, אין שום סם שווה שיגן עליהם.
בחושך רובצות סירות העץ העצומות והיפות של הדייגים על החול הרטוב, שמחכה לגאות שתכסה אותו. "הרוהינגה מתקשרים למבריחים ומשלמים להם שני לאק (כ־8,000 שקל)".
כל אחד?
"לסירה".
יותר מחצי מיליון רוהינגה חצו בחודשים האחרונים את המצר, באינספור סירות. כלכלת הפליטים עובדת כמכונה משומנת גם בחלק הזה של העולם.
בדרך חזרה מהחוף אל מחנה הפליטים החדש, נאיאפרה (Nayapara), אנו עוצרים בטאקנאף. השוק מלא במוצרים של ארגוני סיוע: שמיכות, שקי אוכל, משחות ומברשות שיניים ואוכל. כל הטוב שהביאו ארגוני הסיוע לרווחת הפליטים בבנגלדש מונח למכירה. אסונות הם עסק משתלם כמעט לכולם. חוץ מלפליטים.
"תראה את הארמון הזה", מצביע עבד אל־ממון לעבר וילה מפוארת שבולטת לצד סוכות הקש של הדייגים. "מתאמפטמין".
אנו מגיעים לנאיאפרה, עוזבים את המכונית וצועדים על הדרך האדומה לתוך מחנה פליטים מפלצתי, עיר של מחנות שמשתרעת לכל עבר, על שדות האורז, מטפסת על הגבעות של הטוף הוולקני, בין עצי הג'ונגל. אנו פוגשים בעיקר ילדים ונשים צעירות, יש מעט מאוד זקנים ומבוגרים. כמו בכל אסון, הזקנים הם הראשונים למות. הצעירים הם שמוצאים את הכוח לברוח, לחפש חיים. להתחיל מחדש.
הפליטים שהגיעו הבוקר בסירות שהיו על החוף עוסקים בבניית מחנה חדש, ליד סבך עצים וגדרות ומעל אפיק נחל שמימיו ירוקים. כל גל של פליטים מברא את החורש, חוצב בגבעות הצהבהבות ומקים סוכות מקנים מפולחים לרצועות ארוכות שמשולבים ברשת, ועליהן נפרש הניילון העבה שמספקים ארגוני הסיוע.
חורף עכשיו בבנגלדש, לא יותר מ־20 וכמה מעלות. נעים. אבל עוד מעט, במארס, אפריל ומאי, יתלהט הכל והאדמה תתבקע. ואחר כך יגיע המונסון ויהפוך את הכל לזרמים ובוץ. מיליון בני אדם דחוקים במחנות הבמבוק והניילון.
השנים האחרונות לא היטיבו עם מיליוני אנשים במקומות שונים בעולם. יש בו עשרות מיליוני פליטים ומבקשי מקלט. אלו שבתנועה, מצבם פחות קשה. אבל אלו שבמחנות, אם להסתמך על ניסיון העבר בשכונה שלנו, שום דבר טוב לא ייצא להם מזה. עם כל הסיוע שבעולם. כולם יודעים שלמרות השיחות בין בנגלדש ומיאנמר על החזרת הפליטים, לא יקרה דבר. הפליטים ימשיכו להגיע עד שלא יישארו בני רוהינגה במיאנמר. המיאנמרים לא רואים ברוהינגה אזרחים שלהם. הם רואים בהם פולשים שהגיעו מבנגלדש. גם אם חיו במקום אלפי שנים.
בן רוהינגה צעיר, דובר אנגלית בסיסית, מטפס איתנו במדרגות שנחצבו בטוף אל הגדה השנייה. אנו צועדים בין שורות של בקתות. הנה, הוא מצביע, זו משפחה שנקלטה עכשיו. הסנדלים מסודרים מחוץ לבקתה. אין שום לכלוך אבל גם לא הרבה דברים אחרים. מחצלת על הרצפה, שני שרפרפי פלסטיק קטנים.
בפנים יושבת רשידה, בת 35 מהכפר מונגדאו. על פניה אפשר לראות את הזעזוע. עיניה הלומות. רשידה אומרת שמוקדם בבוקר הגיע הצבא והקיף את הכפר. שהיו שם 600 או 700 חיילים. שהם קראו לאנשים לצאת מהבתים ואמרו להם שזה לא הבית שלהם יותר. ואחר כך הם הפרידו את הנשים מהגברים. והילדים שלה ברחו לשדות. והחיילים לקחו את הנשים לתוך הבתים ואנסו אותן. ואחרי שהם אנסו אותן, הם השתינו על האוכל שבבית ועל שקי האורז והתחילו לשרוף את הבתים. "זו לא הארץ שלכם. אין לכם מה לעשות פה, לכו מכאן", אמרו החיילים. "ומי שעדיין עמד על הרגליים ברח מהכפר ולא חזר אליו", היא מספרת.
איפה מצאת את הילדים שלך?
"מצאתי אותם בכפר השני. הם התחבאו שם. החיילים הגיעו גם לשם. הם שוב הפרידו את הנשים מהגברים והושיבו את הנשים והגברים עם הידיים על הראש. אחר כך חיפשו בכליהם של הבורחים ובזזו את מה שהיה להם. כסף, תכשיטים, טלפונים. הם לא השאירו שום דבר".
הם הרגו ואנסו?
"הם לקחו חלק מהבנות לתוך בתים ואנסו אותן שוב. ראיתי את זה. הם שחטו. הם ביקעו את בטנן של נשים בהיריון בסכינים. אחת מהנשים כרעה ללדת, ובעיצומה של הלידה הם חתכו את בטנה והרגו אותה ואת התינוק".
החיילים פגעו גם בך?
היא לא עונה. פניה ההמומות עונות במקומה.
היו נזירים עם הצבא?
"רק צבא. הם אמרו לנו שזה לא הבית שלנו. שאין לנו מקום במיאנמר".
תחזרי למיאנמר?
"לאן? למקום שאין לי בו אזרחות, אין לי זכויות? שעושים לי כל זוועה שאפשר להעלות על הדעת, ששורפים לי את הבית ורוצים לרצוח את בעלי ואת הילדים? בחיים לא!"
את המשפט האחרון היא אומרת בנחרצות. היא לא תחצה את הנהר בחזרה.
בדרך למטה עברתי על פני מאגר המים. הילדים התרחצו, נשים כיבסו וילדות שטפו כלים. בבתי החולים המאולתרים דיברו על המחלות שיבואו עוד מעט.
הנהר זרם רחב ושקט ומעליו מצוקי הטוף. זהו אחד המקומות היפים שיש. שיחי האורז בשדות ירוקים ורעננים, ולאורך הכביש, במרחק קטן מהים, פרשו פועלים ניילונים שחורים על בריכות אידוי קטנות שנחפרו שורות־שורות ושפכו עליהם מי ים, מאדים את המים ומטאטאים מלח.
כמה עשרות קילומטרים צפונה משם, אחרי מחסומי המשטרה והצבא, משתרעים חופי החול הנרחבים של מפרץ בנגל. זה המקום היפה ביותר בבנגלדש. קוקס־בזאר היא עיירת הנופש. עשרות טיסות נוחתות וממריאות ממנה כל יום, מביאות נופשים ותיירים מקומיים מדאקה לכאן, למאות המלונות שנבנו פה. בלילה הרחובות שמובילים לחוף עמוסים בתיירים שיושבים במסעדות המגישות דגים חריפים, לובסטרים, שרימפסים ענקיים וסרטנים ממפרץ בנגל.
בעולם שהולך ומקצין, בין פליטים סורים, אריתריאים ואפגנים ומהגרי עבודה בכל העולם, יושתק אסונם של הרוהינגה. לא לבלוע ולא להקיא. והמיאנמרים, חמושים בנשק ישראלי לפי הפרסומים ובאידיאולוגיה בודהיסטית רצחנית, יסיימו את מה שהתחילו לפני כמה שנים, ואין מי שיעצור אותם.
