פרשת הניסיונות המתמשכים להרוג את יאסר ערפאת ראויה לספר משל עצמה והיא נובעת מתפיסה ישראלית כפולה: ראשית, שיש לעשות הכל, ממש הכל, כדי להימנע ממלחמות ארוכות. לדחות את המלחמה הבאה ולצאת אליה "רק כשהחרב מונחת ממש על הצוואר", כדבריו של מאיר דגן. במקום מלחמות יש לפעול פעולות ממוקדות, חשאיות, עמוק בלב האויב.

שנית, כי בעזרת חיסול מנהיגים אפשר לשנות את ההיסטוריה. מאיר דגן אמר לי זאת במפורש: "אני חושב שפגיעה בו הייתה משנה את פני ההיסטוריה. ערפאת לא היה רק מנהיג פלסטיני. במשך השנים הוא הצליח לבנות לעצמו מערכת קשרים, שהפכה אותו לחסין וברמת השפעה הייתי אומר כמו אב מייסד. אני חושב שפגיעה בו הייתה מביאה לידי מימוש חלק גדול מהיריבויות הפנימיות שהיו קיימות באש"ף, והיכולת שלהם לקבל איזושהי החלטה אסטרטגית לא הייתה קיימת".

אבל מעבר לפגיעה בערפאת הייתה שאלת הפגיעה בחפים מפשע שנמצאו בסביבתו. וזו, בעיניי, הנקודה החשובה ביותר בסיפור כולו. כשראש אמ"ן יהושע שגיא שמע בתחילת 1982 שעומדים להרוג את ערפאת וכל עוזריו בפיצוץ אדיר, שעלול לפגוע בחפים מפשע, הוא הלך לסגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי, יריב של שרון, ושיכנע אותו ללכת לבגין, הבוס שלו לשעבר ממחתרת האצ"ל, ולשכנע אותו לבטל את המבצע.

בימי המלחמה פיקד עוזי דיין על כוח "דג מלוח" שיצא לביירות הנצורה כדי לאתר את ערפאת ולתת את נקודות הציון שלו לחיל האוויר למען הפצצה. לעוזי דיין היו לבטים קשים לא פחות: "את ערפאת הצילו שני דברים - המזל הבלתי נגמר שלו - ואני, שחשבתי שערפאת הוא מטרה לגיטימית אבל לא כזאת שמקדשת את כל האמצעים. אם ראיתי שכרוך בכך הרג גדול של אזרחים, אפילו אם ידענו שערפאת נמצא שם, לא הסכמתי שיצאו להפציץ. רפול היה מתפוצץ מכעס. מתקשר אליי ואומר 'אני מבין שיש לכם מידע על מקום כזה וכזה. למה אין מטוסים באוויר?!'. עניתי לו שאי אפשר, שיש שם המון אנשים. רפול ענה לי 'עזוב אותך מזה - אני לוקח אחריות, עליי'. לא הייתי מוכן לזה. רפול לא ילמד אותי מוסר מלחמה מהו. בשלב מאוחר יותר הרמטכ"ל הודיע לי שזה בכלל לא בסמכותי אם להפציץ או לא, אני רק צריך להודיע אם המטרה בשלה מבחינה מודיעינית. מנקודה זו והלאה, כיוון שלא ניתן להסיר אחריות ממפקד מחליט בשטח, בכל פעם שידענו שהפצצה תגרום להרג המוני של אזרחים, הודענו ש'אין בשלות מודיעינית’".

אחרי המלחמה, כששרון שכה רצה להרוג את ערפאת "הכלב" הורה להפיל מטוסים שבהם טס המנהיג הפלסטיני, החליטה קבוצת קצינים בחיל האוויר שזה פשוט לא יקרה. "הלכתי לרפול", מספר סלע, "ואמרתי לו 'המפקד, אנחנו לא מתכוונים לעשות את זה. לא יקום ולא יהיה. אני מבין שיש פה דומיננטיות־יתר של שר הביטחון. אף אחד לא מעז לקום נגדו, ולכן אנחנו פשוט נהפוך את זה לבלתי־אפשרי טכנית. רפול התבונן בי בשתיקה ולא אמר דבר. לקחתי את דבריו כהסכמה".

סלע ערך שורה של פעולות, כשבכל פעם בו זוהה מטוס עם ערפאת בתוכו, קרה משהו שהפך את המבצע לבלתי־אפשרי. במקביל, שרון הלך והסתבך בוועדת החקירה, שקמה כדי לחקור את הטבח שביצעו הנוצרים נגד הפלסטינים בסברה ושתילה ודעתו הוסחה מהמבצע, "שהלך ונמוג עד שבוטל כליל".

וכך, בשורה התחתונה, מדובר על סיפור של מוסר לחימה ושמירה על טוהר הנשק. אל מול הרצון העז, לשון המעטה, של רפול ושרון (ולטענת עודד שמיר, המזכיר הצבאי של שרון - גם של בגין) להרוג את ערפאת, בכל מחיר, קמו קצינים זוטרים ובכירים ובאמירה או מעשה מנעו את הפעולות, ככל שהם סיכנו חיים של חפים מפשע. דוד עברי, עוזי דיין, אביאם סלע, עמוס גלבוע ואחרים הם הגיבורים של הפרשה הזו.