צמבר 1948. הגדוד השביעי של חטיבת הנגב נערך למהלך הסיום של מלחמת השחרור: קרבות מול הצבא המצרי ההולך ונסוג, וכיבוש חלקה הדרומי של הארץ. המדינה הצעירה כבר בת שבעה חודשים, הקרבות ברוב חלקי הארץ כבר הוכרעו, ובשלב הזה ברור למדי מי הצד המנצח. בשעות הערב, בשקט היחסי שלפני המבצע, מתפנה חיים גורי בן ה־24 וקצת, סמ"פ בגדוד, להרהר על המחיר הכבד.
"כבר שנה", הוא כותב, ומתייחס להכרזת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה עברית לצד מדינה ערבית בשטח ארץ ישראל, בכ"ט בנובמבר 1947. מעשי האיבה פרצו מיד. גורי, לצד אלפי צעירים, חלקם נערי תיכון, הושלכו אל הקרב. מלחמה לחיים או למוות. כ־6,500 נהרגו. מספר בלתי נתפס, אחוז שלם מאוכלוסיית המדינה שרק קמה. רבים מהם בקרבות שהסתיימו בכישלונות צורבים, תבוסות נוראיות. אין בנמצא בית, אין משפחה, שלא חוו אובדן ושכול של קרובים וחברים. והסמ"פ הצעיר זוכר את כולם.
לפני כשלוש שנים, בדברים שנשא לרגל הקמת "מוזיאון הרעות" במצודת כ"ח שבצפון, סיפר גורי כי בניגוד למה שסבורים רבים את המונח "רעות" לא הוא טבע, אלא מפקד הפלמ"ח יצחק שדה. הוא הסביר כי כאשר כתב על הרעות התכוון לתחושת המחויבות העזה שהוא וחבריו חשו זה כלפי זה. עד כדי בושה עזה, לדבריו, רק מהחשש שמא תהיה לא ראוי ליחס שחבריך מעניקים לך. על הרעות, אמר גורי, לא ויתרו אפילו כשהמחיר הלך והכביד, כאשר שוב ושוב נשלחו לחלץ פצועים, גם אם היה ברור שזה יוביל לנפגעים נוספים. גם במהלך הקרבות, סיפר, תהו האם זה נכון אסטרטגית. תהו, ודבקו בערך.
בארכיון צה"ל שמורות תמונות שצולמו ממש בימים שבהם נכתב השיר. זהו תיעוד יוצא דופן, שמחבר בין יצירה שלימים קיבלה מעמד של כמעט־המנון לבין שגרת היומיום שמאחוריה, החיבה והקרבה בין הלוחמים. בתצלומים נראים, חוץ מגורי עצמו, מפקד הפלוגה אברהם אדן, "ברן", לימים אלוף ומפקד אוגדה במלחמת יום כיפור; מפקד מחלקת הסיור מנחם מרון; והפקידה הפלוגתית אמירה גוטויליג. כולם נפטרו מאז (אדן לפני כחמש שנים, גוטויליג לפני כשנתיים, מרון בקיץ שעבר). כשמביטים בתצלומים אפשר לראות במבטים, בעיניהם של גורי וחבריו, אותה מחויבות, אותה רעות: לא רק בהקרבה ההדדית בשדה הקרב, אלא גם ברגעים הקטנים האלה.
ואולי, כש"ערך הרעות" הפך למונח כל כך מרכזי בצה"ל, אתוס גדול מהחיים שעליו מחונכים דורות של טירונים, הוא עדיין מכיל בתוכו מבלי משים אותם רגעים שצולמו בעוג'ה אל־חפיר, שהפכה לניצנה: סחבקיות, היעדר דיסטנס, מפקדים שהם חברים.
הראשון שביצע את שיר הרעות, שהלחין סשה ארגוב, היה גדעון זינגר. זה היה במסגרת הופעה של ה"צ'יזבטרון" באביב 1949, שרובה דווקא היה היתולי. מאז הוא זכה לאינספור גרסאות ומבצעים, ונבחר לא פעם, במצעדים שונים, כשיר העברי האהוב ביותר. השורה "נזכור את כולם" הפכה למוטו של הנצחת הנופלים, לכותרת שמתנוססת מעל כל טקס יום זיכרון.
אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין הפך "הרעות" לאחד השירים היותר מזוהים עם רבין ומורשתו. לאחר הרצח ביצעה אותו שושנה דמארי בעצרת המרכזית לזכרו של רבין, ולזיהוי המוחלט של רבין עם השיר תרמה גם העובדה שראש הממשלה המנוח סיפר פעמים רבות כי זהו השיר האהוב עליו.
והייתה גם מחלוקת ארוכת שנים שנקשרה בשיר. בעיני רבים, הביטוי "יפי הבלורית והתואר" הפך למונח טעון עדתית: בכל פעם שהוא נשמע זו הייתה ראיה לכך ש"האליטה הישנה והלבנה" מבכה את אובדן אחיזתה בארץ. כך, כנראה, צצה וכמעט התקבעה הטענה שהמילים המקוריות בשיר הן "יפי הבלורית – והטוהר". אולם בשנותיו האחרונות הבהיר גורי שהגרסה המקורית היא "תואר". כן, אמר, הרעים לנשק שלחמו ונפלו פשוט היו בעיניי כאלה: יפי תואר.
