חיים גורי היה ידיד קרוב שלי מאז שהייתי נער בן 17 והבאתי לו שירים גרועים שכתבתי בנעוריי. היינו ידידים כל השנים, גם כאשר מחלוקת פוליטית חריפה מאוד הפרידה בינינו. הוא היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה, אני הייתי מראשוני התנועה לשלום ולפשרה עם הפלסטינים. הידידות הייתה כל כך קרובה עד שתמיד תמיד חיים היה מגיב על כל דבר שכתבתי ושלחתי לו, ואני הייתי מגיב על כל דבר שהוא כתב והיה שולח אליי.

איש חם, גם משורר חם וגם אדם חם. לא תמיד זה הולך יחד. חיים גורי עבר בשירתו דרך ארוכה מאוד. בספרו הראשון "פרחי אש" הוא היה משורר של רעות, של חבורת לוחמים, של נוער ארצישראלי, של אהבה ראשונה, של קרבות ומלחמה. אבל הוא השתנה, שירתו השתנתה, הוא כתב על ניצולי השואה ועל השואה, גם שירה וגם פרוזה. הוא כתב על התבגרות, על אהבה מתבגרת. הוא כתב על בדידות, הוא כתב על שינויי העולם, הוא כתב בדרכים שונות. גם אופי השירה שלו השתנה במשך השנים.

חיים גורי כאילו נתקל במהפכה שהכניסו נתן זך וחבריו בשנות ה־60, כאשר הם הביאו אלינו שירה ספקנית, אירונית, מאופקת, מרוחקת קצת. חיים גורי עבר את המהפכה הזאת, יצא מצד שני, חזר לכתוב שירה חמה, אבל הרבה יותר משוכללת משירת הנעורים שלו, הרבה יותר רבגונית. מן העצב ועד הצחוק והלגלוג, מן הגעגועים למה שהיה ועד לחרדות מפני מה שיבוא.

אבד לנו היום המשורר הגדול ביותר שבינינו בזמנים האלה. לי אישית אבד אדם שבכל פעם שהוא נכנס לחדר היה לי חם.