וקטובר 1973, מלחמת יום כיפור. להקת הנח"ל מגיעה למרגלות הכנרת להופעה בפני גדוד 50 של הצנחנים, גיבורי הקרב על הגולן שאיבדו כל כך הרבה חברים בימי המלחמה. החיילים והקצינים שקועים איש איש באבלו, עייפים, כבויים, לא רוצים שיצחיקו אותם, לא רוצים הופעה. עמדנו שם נבוכים בחושך ושרנו להם ולכבודם את שיר הרעות.
הביצוע שלנו לשיר הרעות שהפך לאחד הביצועים המזוהים עם השיר נולד כחלק מהתכנית "פלמחניק" שהוקדשה כולה לתקופת הפלמ"ח, השירים והסיפורים. בני נגרי ודני ליטאי הפגישו אותנו עם לוחמי הפלמ"ח וגורי בתוכם, שמענו את הסיפורים ואת ההווי ממקור ראשון, מהאנשים שנשארו פלמ"חניקים גם אחרי גיל 90.
אבל את עוצמתו של שיר הרעות הבנתי רק שם, בלילה ההוא בחניון סוסיתא בעין גב למרגלות הכנרת, זה היה רגע מטלטל שמשקף עבורי עד היום את המשמעות של מלחמת יום כיפור על כל בני הדור שלי, שנולדו אחרי הקמת המדינה וחוו שבר גדול. "אך נזכור את כולם", שרנו את המילים שנכתבו על 22 מחבריו של גורי שנפלו בקרב בנבי יושע, והחיילים מולנו ביכו את חבריהם שנפלו בקרב זה עתה. הם בכו ואנחנו בכינו. כעבור ימים, ימשיך הגדוד להילחם ויגיע עד לפאתי סואץ.
בהרבה מובנים, הביצוע שלנו לשיר הרעות הפך לקלאסיקה של הזמר העברי גם בגלל מלחמת יום כיפור. היינו 17 חיילות וחיילים, כשרונות גדולים, הרמוניה קולית יוצאת דופן וגם הווי פנימי. ולמרות שהתכנית הוקלטה לפני המלחמה, דווקא שיר הרעות נשאר המזוהה ביותר ממנה, מפני שהמילים של גורי מדצמבר 1948 התאימו כל כך למצב הרוח הלאומי בדצמבר 1973 והן מתאימות עד היום.
45 שנה מאוחר יותר אני מסיימת הופעה עם הגבעטרון באלקנה. אחד הצופים ניגש בחופזה אל אחורי הקלעים, מותיר בידי מכתב ונעלם. בבית אני קוראת את המילים שכתב: "אתם על הבמה, מופיעים, מנסים לרומם את רוחנו, לוחמים שחטפו מכה ונסוגו, ברחו כל הלילה דרך הוואדי עד לכאן. הערב יורד והתאורה?! אין תאורה. חניון סוסיתא מצפון לעין גב, להקת הנח"ל על ה'במה' (ארגז משאית) ואין תאורה. מתקדמים קומנדקרים לצידי הקהל ומאירים אתכם. וממשיכים להופיע. ופתאום אני נזכר בתמונות ואלבומי מלחמות, הופעות להקות למיניהן, לפני זמן רב, תש"ח, סיני, ששת הימים לצערנו. היית שם איתנו. בשבילנו, בשבילי".
ומי שהייתה שם אז ונשארה תמיד היא אותה רעות. אפורה, עקשנית ושותקת.
