הקמפיין הישראלי לבלימת איראן טיפס לגבהים השבוע. הלכה למעשה, ישראל איימה במלחמה בצפון. הכתובת המיידית הייתה ביירות, אבל המסר נועד למוסקבה, וושינגטון, ברלין, פריז וכמובן טהרן. האיום במלחמה כבש לא רק את במות הנואמים אלא גם את הערכותיהם של אלופים במטכ"ל. במהלך השבוע נפגשנו, תומס פרידמן מ"ניו יורק טיימס" ואני, עם בכירים בצה"ל בגבול הצפון ובמטה הכללי. התדריכים התמקדו בשתי חזיתות קריטיות: סוריה בואכה לבנון, ועזה בואכה הגדה. יש קשר מסוים, מפתיע, בין שתי החזיתות. הקצינים הרשימו בידע שלהם, בכושר הניתוח ובגישתם המפוכחת, העניינית, לנושאים טעונים. תהום פעורה בינם לבין השיח הפוליטי העכשווי, אבל לא לשם כך התכנסנו.
פתיחת השערים היא חלק מהקמפיין. המטרה היא להכין את מקבלי ההחלטות בבירות העולם ואת דעת הקהל בארץ לאפשרות של מלחמה, לא יזומה אבל מתגלגלת, ובעקיפין להבהיר לאיראנים שישראל לא נרתעת מעימות צבאי.
"נדרש משבר", אמר אחד הבכירים. "משבר ישנה את הפרדיגמה". לא לעיתים קרובות ישראל מייחלת למשבר.
ההתפתחות בצפון הייתה במרכז הפגישה של נתניהו עם טראמפ בדאבוס ובמרכז הפגישה שלו עם פוטין במהלך ביקור בזק, בן חמש שעות, השבוע, במוסקבה הקפואה (מינוס שש מעלות ושלג, הזכיר אחד הישראלים); הוא צירף למשלחת למוסקבה את ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, מהלך שהדגיש את רצינות האיום הצבאי. בעקבות הביקור הגיעה לארץ משלחת צבאית רוסית, לשיחות נוספות.
נתניהו מנסה לשכנע את טראמפ, את פוטין ואת מנהיגי אירופה לשלב ידיים במהלך לבלימת ההתבססות האיראנית. בלימת איראן היא האינטרס שלכם, הוא מסביר. מלחמה חדשה באזור תסבך אתכם. הטיעונים שלו, ושל אנשי המערכת הביטחונית שמגבים אותו, זוכים לקשב, אבל נכון לעכשיו, נדחים בנימוס. לא הרוסים, לא האמריקאים ולא האירופאים מתגייסים לקמפיין הישראלי, כל שחקן וסיבותיו. הקמפיין שולח זרועות גם לשטח, בפעולות גלויות וחשאיות. "האיראנים מבינים אותנו טוב מאוד", אומר אחד הקצינים.
ישראל מהלכת בקמפיין הזה ביודעין על סף תהום. המטרה היא למנוע מלחמה, לא לחולל אותה, אבל הסיכון קיים. "ההערכה שלנו היא שההסתברות למלחמה יזומה מצד איראן או מצד חיזבאללה במועד קרוב ירדה מאוד", אמר אחד מבני שיחנו. "לעומת זאת, עלתה מאוד הסכנה להסלמה כתוצאה ממהלך צבאי ישראלי. ההסלמה עלולה להוביל למלחמה".
נתניהו יודע להלך עם טראמפ ועם פוטין. זה האלמנט שלו, הקהל שלו, המפלט מהמכות שניחתות עליו מבית. בשלב הזה, הרטורי, של העימות, הוא האיש הנכון במקום הנכון (לא יזיק לזכור, עם זאת, שבעימות הקודם, על הגרעין האיראני, מול אובמה ואירופה, נתניהו הלך רחוק מדי ונהדף. כרגע אנחנו לא שם).
עיניהם של אנשי הממסד הביטחוני הישראלי נשואות קודם כל לוושינגטון. ב־12 במאי יפוג האולטימטום שנתן טראמפ לשינוי הסכם הגרעין עם איראן. יש שלושה חודשים וחצי למשא ומתן. ייתכן, הם אומרים, שזאת ההזדמנות למשבר שיהפוך את הקערה על פיה. בלחץ טראמפ, פוטין ומנהיגי אירופה תושג עסקת חבילה: איראן תוכל להמשיך ליהנות מפירות הסכם הגרעין, אבל בסוריה ובלבנון היא תצטרך להתרסן. לא עוד טילים מדויקים לחיזבאללה, לא עוד מיליציות איראניות בסוריה. ואם עסקה לא תהיה, וקרוב לוודאי שלא תהיה, טראמפ יסרב לחתום על הארכת הסכם הגרעין, ויהיה לנו משבר מסוג אחר.
התרחיש הגרוע ביותר מבחינת ישראל יהיה שהאירופאים יציעו שינוי קוסמטי, ישכנעו את האיראנים לבלוע את הגלולה ויאפשרו לטראמפ להכריז על ניצחון. כולם יהיו מאושרים, וישראל תידפק פעמיים, פעם מול הגרעין ופעם מול חיזבאללה.
שמשון המסכן
ביום ראשון בבוקר נראתה הארץ מלמעלה כמו אירלנד, ירוקה ומוצפת מים. בצפון ירדו עדיין גשמים מקומיים, מתנת פרידה מסערת סוף השבוע. כאשר העננים התפזרו, נראה החרמון בכל הדרו, לבן מתחתית עד פסגה. שקט אולימפי שרר לאורך חזית הצפון, למעט יריות של ציידים בתוך לבנון. היריות היו בשורה רעה לציפורים, טובה לחיילים. טורי מכוניות של טיילים וגולשים עלו לחרמון, להתגלגל בלבן.
"פה לא תהיה מלחמת לבנון השלישית", אמר לנו קצין בשטח. "פה תהיה מלחמת הצפון הראשונה". הוא ועמיתיו מדברים עכשיו על הצפון כעל חזית אחת, שמשתרעת מראש הנקרה עד הירמוך. בצד השני של הגדר פועלים כוחות צבאיים של שתי מדינות, של מעצמה אזורית (איראן), של מעצמת על (רוסיה), של ארגוני טרור לא מדינתיים, של ארגון טרור מדינתי (חיזבאללה), של שבטים ועדות. אין לחבילה כזאת אח ורע באזורי עימות אחרים בעולם.
אכן, דברים מוזרים מתרחשים בגולן הסורי. "הלכה למעשה, דאעש נעלם בסוריה", אמר לנו בכיר אחר. "נותרו עקבות שלהם רק בגזרה אחת, במשולש הגבולות בין ישראל, ירדן וסוריה. הם נשארים שם משום שהם מאמינים שקרבתה של ישראל נותנת להם מחסה. ישראל היא מקלטם האחרון של שרידי דאעש".
על פי מקורות זרים, צה"ל הפציץ בסוריה מחסני נשק של אסד ושל חיזבאללה, שיירות של נשק שיועד ללבנון, מפעל טילים שהאיראנים התחילו בבנייתו, בסיס איראני ועוד. ההפצצות התאפשרו משום שסוריה הפכה בתקופת מלחמת האזרחים לשטח הפקר, ארץ נטולת ריבון, ובמידה רבה היא עדיין כזאת. לבנון, למרות חולשת ממשלתה, איננה סוריה.
התקפה בסוריה עוברת ללא תגובת נגד (לבד מהתקפה אחת, שיוחסה לישראל, בינואר 2015, שבה נהרגו גנרל איראני ושישה אנשי חיזבאללה. חיזבאללה הרג בתגובה שני חיילי צה"ל. צה"ל הבליג, ושני הצדדים סגרו את החשבון). הפצצה בלבנון היא סיפור אחר לגמרי. היא תיתפס בעולם כפגיעה גסה בריבונות של מדינה ותזמין תגובה קשה של חיזבאללה והתערבות אפשרית של הרוסים. בין מלחמה למלחמה, לבנון נהנית מסוג של חסינות. זאת הסיבה שחיזבאללה והאיראנים נערכים להקמת מפעל לטילים מדויקים בלבנון, וזאת הסיבה שישראל רואה בהקמת המפעל עילה למלחמה.
טילים מדויקים הם טילים שצוידו בג'י־פי־אס ובמכשיר שמשפר את הניווט. במקום להגיע לדיוק של עד 250 מטר מהמטרה, הם מגיעים לעשרות מטרים, וההבדל תהומי. לחיזבאללה יש 70 אלף טילים בלבנון, אבל מספר הטילים המדויקים נמוך. ייצור מקומי ישנה את כללי המשחק: הוא יאיים ישירות על אתרים רגישים בישראל. חיזבאללה סימן בין 1,000 ל־1,500 מטרות כאלה, לא פחות.
הפרדוקס הוא שאיראן היא גורם מרגיע בחזית הצפונית. אין לה כרגע עניין במלחמה עם ישראל, לא בגבול הגולן ולא בגבול לבנון. היא מעוניינת בהסדרה בסוריה, שתיתן לגיטימציה להמשך שהייתם של הכוחות שלה – 20 אלף לוחמי מיליציות – על אדמת סוריה. את חיזבאללה איראן שומרת ליום פקודה, מול ישראל. הסתבכות נוסח 2006 – חטיפת שני חיילי צה"ל שהתגלגלה למלחמה – גורמת לה רק נזק.
אין איראן אחת. סדר היום של הנשיא רוחאני מציב בראש יעדים פנימיים, כלכליים; סדר היום של הגנרל קאסם סולימאני, מפקד הכוחות בסוריה, מציב בראש יעדים צבאיים. בצה"ל מאמינים שמדינות המערב יכולות להיכנס לתוך הסדק הזה ולהרחיב אותו. גם ישראל יכולה.
נסראללה לא מעוניין להסתבך כרגע במלחמה, מסיבות משלו. יותר משהוא סוכן איראני, הוא פוליטיקאי לבנוני. קרוב ל־2,000 לוחמים שלו נפלו בסוריה, וקרוב ל־8,000 נפצעו. דעת הקהל בלבנון מתנגדת למלחמה, וכמנהיג של כוח פוליטי הוא חייב להתחשב בה. אין לו כסף, ויש לו מערכת בחירות בשער, שבה יש לו סיכוי, בפעם הראשונה, להגיע לרוב שיעי בפרלמנט. הוא זוכר מה עשו מטוסי חיל האוויר לדאחיה בביירות ב־2006, ויודע שהפעם זה יהיה הרבה יותר מדויק והרבה יותר קטלני.
הגיבור התנ"כי שמשון, ראשון המפגעים המתאבדים, אמר: "תמות נפשי עם פלשתים". נסראללה איננו שמשון.
העובדה שאיראן, חיזבאללה וישראל לא רוצים במלחמה לא אומרת שהאש לא תפרוץ. גם בצוק איתן הצדדים לא רצו במלחמה אבל נסחפו אליה; גם בששת הימים, ועוד ועוד. למלחמות במזרח התיכון יש רצון משלהן.
אם כולם לא רוצים במלחמה, מדוע צה"ל מאיים במלחמה? ההסבר של בכירי צה"ל נשען על שני אדנים: האופי של מקבלי ההחלטות בצד השני והפגיעוּת של העורף בצד שלנו. הם לא סומכים על חוש האחריות של האיראנים ונסראללה; הם חוששים ממצב בלתי נסבל בעורף. ככל שישראל מבוססת ועשירה ומקושרת יותר, כך היא פגיעה יותר. תוכנית המלחמה של נסראללה ידועה: לשגר גדוד קומנדו שיכבוש יישוב בגבול הצפון, ובמקביל, להטביע את ישראל ברקטות ובטילים מדויקים. הוא משוכנע שלאחר ימים אחדים תפנה דעת הקהל בישראל נגד הממשלה. הוא יסיים בהפסקת אש ובניצחון מוראלי ואסטרטגי.
או ייצור, לחלופין, מאזן אימה ומרחב חסינות. ישראל לא תוכל לגעת בו. את האופציות האלה האיום הישראלי מבקש לסכל.
מה אומרים השכנים
תא"ל יניב עשור, איש גולני, מסיים השבוע שירות בן שנתיים וחצי כמפקד אוגדת הבשן. אחד הנכסים שהוא משאיר אחריו הוא פרויקט "שכנות טובה", שמעניק סיוע הומניטרי לתושבי הגולן הסורי שנפגעו במלחמת האזרחים. במסגרת הפרויקט הוקם בית חולים שדה בשטח המפורז, קרוב לתל א־סאקי. את המתקן מאיישים אמריקאים, אנשי עמותה אוונגלית, ורופאים ואנשי צוות סוריים. המנהלת היא טרי שילדס מקליפורניה, עובדת ותיקה בעמותה האמריקאית. הוא נפתח באוגוסט האחרון. עד היום עברו בו 3,000 חולים.
המניע, כמובן, לא רק הומניטרי.
עשור רצה לקרוא למיזם "משגב לדך", כשם בית החולים ההיסטורי ברובע היהודי בירושלים. בצבא אמרו שיש בעיה עם השם ותיקנו ל"מזור לדך". באוזניי זה נשמע כמו סיסמת גיוס, לא כמו מתקן רפואי.
הגדרות מבהירות את כללי המשחק. כדי להיכנס למתקן משטח ישראל, צריך לחצות את גדר המערכת ועוד גדר, והכל באבטחה צבאית כבדה. כדי להיכנס למתקן משטח סוריה, צריך לחצות רק שער ברזל צהוב, מהסוג שקיים בכניסה למגרשי חניה. את הבדיקה הביטחונית לבאים עושה הצוות האמריקאי. סא"ל א' הוא קצין הקישור. שמו ופניו לא ניתנים לפרסום.
למעשה, לא מדובר בבית חולים אלא במתקן מיון. אם מצבם של החולים מחייב אשפוז, הם מועברים לבתי חולים בישראל. אם מצבם טוב, הם חוזרים לשטח סוריה. פעם בשבוע מגיע אוטובוס, מחזיר חולים שטופלו בישראל ולוקח חולים חדשים. במחנה האוגדתי בנפח חונה אמבולנס שמעביר חולים ופצועים קשים.
השטח שגובל בבית החולים נמצא בשליטת ארגוני מורדים, הבולט ביניהם הוא ג'בהת א־נוסרה. העיר הסורית הקרובה היא דרעא, שבה התחיל המרד. א', הרופא התורן, למד רפואה בשוודיה. הוא גר בדרעא. "בששת החודשים האחרונים יש שקט יחסי", הוא אומר. "הכוחות שתומכים באסד נמנעים מלתקוף. הם יודעים שהלחימה תהיה קשה – יש הרבה נשק בשטח והרבה כוחות. אבל אין כסף, ואין חשמל, ויש מחסור במזון. רוב התשתיות נהרסו".
האם שינית את דעתך על ישראל, אני שואל את הרופא.
"ישראל עוזרת לנו, זה מה שיש לי לומר", הוא משיב.
בית החולים מתפרס על כמה אוהלים ענקיים, מהסוג שמשמש בארץ לאירועים. הרצפה מכוסה ברזנט. לילדים התקינו נדנדה, מגלשה ומכונת פופקורן. התרופות והמזון מגיעים מארצות־הברית ומישראל. ארגזי אקמולי של טבע חולקים מחסן עם תרופות של חברת מיילן המתחרה. כל חולה שמשתחרר מקבל חבילת מזון לקחת הביתה. נדבן אמריקאי יוצא סוריה תורם מזון. בהתחלה הוא העביר את מטעני המזון שלו דרך ירדן. כשגילה שהירדנים לוקחים מחצית מהמטען לצורכיהם, עבר לנתיב הישראלי.
"טוב שכן קרוב מקרוב רחוק", נכתב בערבית על החבילות. אני לא בטוח שזה מה שחושבים רוב הישראלים על שכניהם, אבל זה מה שהם רוצים שהשכנים יחשבו עליהם.
ירדה מהשולחן
בורג' ח'ליפה בדובאי הוא המגדל הגבוה בעולם. גובהו 828 מטרים, 163 קומות. 330 אלף מ"ק בטון יש בשלד הבניין. אחד מקציני צה"ל ששוחחנו איתם השבוע אמר שבמגדל בדובאי הושקעו 500 טון מלט. מהנתונים שמתפרסמים באינטרנט לא הצלחתי לוודא את דיוק הנתון, אבל גם אם הנתון לא מדויק, המשך המשפט ראוי לפרסום. "מאז צוק איתן הכנסנו לרצועת עזה פי 16 מלט ממה שיש במגדל בורג' ח'ליפה", אמר הקצין. "בשנים האלה לא נבנה בעזה מגדל אחד, לא נבנה רב־קומות אחד. מעניין לאן נעלם כל המלט".
נציגי המדינות התורמות לרשות הפלסטינית נפגשים פעמיים בשנה, פעם בניו־יורק ופעם בבריסל. השבוע הם נפגשו בבריסל. מתאם הפעולות בשטחים האלוף פולי מרדכי יצא לשם עם תוכנית חירום שמטרתה אחת – למנוע קריסה של עזה. האלוף מרדכי לא דיבר בשם עצמו או בשם צה"ל – הוא דיבר בשם ממשלת ישראל. מבחינת רוב ממשלות העולם, עזה ותושביה טבעו מזמן בים, או, במונח החביב על הנשיא טראמפ, עזה ירדה מהשולחן. עזה לא מזיזה לאבו־מאזן: הוא הסכים להעביר כסף שיממן חשמל בעזה שש שעות ביממה רק לאחר שישראל הבהירה לו שאם יסרב, היא תממן את חשבונות החשמל מהמיסים שהיא גובה עבור הפלסטינים בנמלים.
וגם לחמאס היא לא מזיזה. מנהיג חמאס בעזה יחיא סנוואר הבהיר שגם אם ייכשלו מאמצי הפיוס בין חמאס לרשות, הוא לא חוזר לנהל את הרצועה. זאת אחת הסיבות לכך שבניגוד לעבר, הפעם ישראל נמנעת מלהיאבק נגד הפיוס. אם הרשות לא תיקח אחריות, וחמאס לא ייקח אחריות, על מי תיפול עזה? עלינו.
הפיוס, כדרכם של פיוסים, התחיל בחגיגה. אין דבר יותר פופולרי מסולחה. לאחר חודשיים־שלושה הגיעו לדיון בבעיות האמיתיות. 40 אלף אזרחים עזתים מקבלים משכורות מחמאס – פקידים, מורים, רופאים ועוד. הם החליפו את עשרות אלפי שכירי הרשות. מי ישלם להם משכורת כאשר הרשות תחזור לנהל את הרצועה? והעיקר, בידי מי יהיה הביטחון? חמאס מציע חלוקה אנכית: כל מה שמעל הקרקע – שוטרים, פקחים, שין־גימלים, מאבטחים – יהיה בסמכות הרשות; כל מה שמתחת לקרקע – לוחמים, חופרי מנהרות, משגרי רקטות, מפגעים – בסמכות חמאס. אבו־מאזן דוחה את הדרישה על הסף. אנחנו לא נהיה לבנון ואתם לא תהיו חיזבאללה, הוא אומר.
דילמה מדרום
גורמים בחמאס שולחים בחודשים האחרונים מסרים עקיפים לישראל: אנחנו מוכנים להגיע איתכם להסכם. תקראו לזה מה שתרצו – סולחה או הודנה או תהדייה. ישראל נמנעת מלהשיב – ידיה כבולות. בינתיים מחריפה הבעיה הכלכלית ברצועה. קטאר, שהייתה התורמת הראשית, סוגרת פרויקטים. הכסף הקטארי מגיע דרך ישראל ומוּצא תחת פיקוח. כך גם הכסף הלא־גדול שמגיע מטורקיה. איראן תורמת את שלה בכסף מוברח.
הסיפור של אונר"א ממחיש את קרני הדילמה. ארגון אונר"א הוא שערורייה רבת שנים. אין עוד דוגמה בעולם למעמד של פליט בדור רביעי או חמישי. הנצחת מעמד הפליטים מזמינה בזבוז ושחיתות וטפילות, אבל נזקה הגדול הוא בתרומה שלה להנצחת הסכסוך. טראמפ צודק בהתקפה שלו על הארגון.
אבל 850 אלף עזתים מקבלים סיוע מאונר"א. 230 אלף תלמידים הולכים יום־יום לבתי הספר שלו ברצועה. הוא מפרנס בעזה 12 אלף עובדים ו־8,000 מורים. במהלך המבצעים הצבאיים בעזה מצאה האוכלוסייה מקלט במוסדות של הארגון. בכך איפשרה לצה"ל לפגוע במטרות תוך פגיעה מופחתת באזרחים.
לפני שסוגרים את אונר"א, צריך לדאוג למסגרת שתמלא את מקומו. לטראמפ לא אכפת, הוא לא חי כאן, אבל בצה"ל מודאגים. מודאגים שמא הקיצוץ בסיוע ישפיע על התנהגות הפלסטינים בירדן. 117 אלף תלמידים לומדים בבתי הספר של אונר"א בירדן.
לא במקרה נתניהו נמנע מלקרוא לחיסול אונר"א עכשיו. הוא דיבר על התחלה של תהליך.
כתבתי בפתיח שיש קשר מפתיע בין חזית הצפון לחזית עזה. הקשר הוא המסר: קצין שדיבר על איום המלחמה בצפון, העיר שהעימות הבא בעזה יתנהל בדרך שתעביר מסר מרתיע לחיזבאללה ולאיראן. העזתים ישלמו את המחיר.
הדובר הנחרץ ביותר
2018 היא שנת שלטונו האחרונה של אבו־מאזן. במובן מסוים, היום שאחרי אבו־מאזן כבר כאן, בחרושת השמועות שפועלת ברמאללה, בסימנים הראשונים של מלחמת ירושה. השבועות האחרונים היו טובים לאבו־מאזן והיו טובים לנתניהו – מאותן סיבות. ההכרה של טראמפ בירושלים שיחררה את נתניהו מלחצים אמריקאיים. הממשלה יכולה לבנות בירושלים ובהתנחלויות בלי חשש. היא פטורה מהריב הפנימי שהיה מתעורר לנוכח תוכנית השלום האמריקאית.
גם אבו־מאזן שמח. מזרח ירושלים היא קונצנזוס, ברחוב הפלסטיני וברחוב הערבי. ההכרה בירושלים שיחררה אותו מהצורך לומר לא לתוכנית שלום אמריקאית. כאשר הוא מאשים את טראמפ בטרפוד המשא ומתן, הוא מרגיש בטוח: רוב העולם עומד מאחוריו.
החרם שהכריז אבו־מאזן על הממשל האמריקאי מוחלט. שליח השלום האמריקאי ג'ייסון גרינבלט הסתובב כאן בימים האחרונים, טייל בעוטף עזה ופגש הרבה ישראלים, אבל עם אנשי הרשות לא היה לו שום מגע. גם הקונסול האמריקאי בירושלים מוחרם. היחיד שמקיים מגע עם הרשות הוא לוטננט־גנרל אריק ונדט, הראש החדש של יחידת הסיוע הביטחוני לפלסטינים. כאשר ילמדו בבית הלבן על קיומה של היחידה הזאת, יבטלו גם אותה ויחסכו עד 150 מיליון דולר בשנה.
בלי כסף, בלי פגישות, ההשפעה האמריקאית על הרשות אפסית. אין פלא שאבו־מאזן מחפש מתווכים באירופה שיהיו סיפור הכיסוי שלו להקפאת המשא ומתן, ונתניהו מסביר לכולם שאין משא ומתן בלי אמריקה. אנחנו בשלב ה־Blame Game, משחק האשמה.
אבו־מאזן נקרא בחודשים האחרונים פעמיים למוחמד בן סלמאן (MBS), יורש העצר הסעודי. יורש העצר הציע לו כסף ודרש בתמורה הסכמה פלסטינית למשא ומתן בחסות טראמפ. מה רע בבירה באבו־דיס, שאל הסעודי. ספק אם הוא ידע איפה אבו־דיס על המפה – את השם שמע מהאמריקאים. אבו־מאזן השיב: את הכסף אני צריך, אבל על ירושלים אני לא מוותר. הפגישות נסתיימו בלא כלום.
החשש כפול: אחד, שהנאומים הקשים של אבו־מאזן יתורגמו לנאומים קשים עוד יותר של המתחרים על ירושתו, הרחוב יבין את הרמז, ופעולת טרור מבית היוצר של פת"ח תצא לדרך. הקבינט הישראלי יתכנס ויחליט, בניגוד לעמדת צה"ל, להקים מחדש מחסומים, לבטל אישורי עבודה, להטיל ענישה קולקטיבית.
החשש השני הוא שאבו־מאזן יכריז על פירוק הרשות. ההשלכות הביטחוניות ברורות.
ישראל נמצאת בתקופה טובה ביחסיה עם המדינות הסוניות. אפילו החולשה האמריקאית היא בשורה טובה בטווח הקצר. כאשר מדיניות החוץ האמריקאית בנסיגה, ואין גורם אמריקאי רציני שאפשר להידבר איתו, ראשי המדינות נושאים את עיניהם אל נתניהו. הוא יכול להשפיע על טראמפ; הוא יכול להשפיע על פוטין. הוא הדובר הרהוט ביותר, הנחרץ ביותר, של השליטים הסונים בעולם (לבד מאחד, הסוני מרמאללה). אפילו עם סין, השחקנית שתיכנס לזירה בשנים הבאות, יש לו דיבור. בצה"ל מעריכים שבתוך חמש שנים סין תהיה מעורבת עמוקות בכלכלה ובפוליטיקה המזרח־תיכונית. היעד הראשון שלה יהיה לקבל נתח מההשקעות האדירות בשיקום סוריה החרבה.
אם הכל כל כך טוב, למה כולם מודאגים? התשובה מצויה אולי בשורה מתוך שיר של חיים גורי, שמצוטט בהמשך הטור: "כבר מלחמה נוספת המתקנאה בקודמותיה אוגרת בכי באוויר".
והוא היה לאגדה
חיים גורי היה הרבה דברים: הוא היה משורר ויוצר מחונן, אחד האנשים המוכשרים ביותר שהצמיח דור תש"ח; הוא היה בשר מבשרה של המדינה, אוהב וכואב; הוא היה עיתונאי משובח, סקרן, אכפתי, שהפליא לתאר ולספר; הוא היה לוחם נועז, למוד קרבות, שידע לנהוג באנושיות ובנדיבות כלפי אוכלוסייה נכבשת; והוא היה איש תמים, עניו וישר־דרך, איש מצפון. מאוד נדיר שאדם בעל הישגים כשלו, מעמד כשלו, משמר מידה של תמימות, מלווה בהרבה הומור עצמי. גורי היה יחיד ומיוחד.
הוא היה המשורר הלאומי האחרון שלנו. לא משום שלא קמו ויקומו משוררים וסופרים טובים אחריו, אלא משום שאין יותר הסכמה לאומית, סולידריות פנימית, שמצמיחה שירה לאומית, ואין הנהגה לאומית שמתייחסת בכבוד למשאו של משורר.
עבדתי לצד גורי, שולחן ליד שולחן, במערכת עיתון "דבר" בירושלים בשנות ה־70. ב־1972 יצאנו לראשונה למשימה משותפת. נסענו לפתחת רפיח, לשטח שממנו גירשו את הבדואים לצורך הקמת המושבים בחבל ימית. גורי נחשב אז לאיש ימין; הוא היה חבר התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אבל עוול הוא עוול, וגורי כתב והתריע. ראיתי אותו אחר כך, בפרשת ההתנחלות בסבסטיה. גורי בא לסקר, ושני פוליטיקאים רבי מזימות, גלילי ופרס, הפכו אותו לשכפ"ץ שלהם בדרך להכשרת ההתנחלות. גורי כעס על התרגיל עד ימיו האחרונים.
את המבחן המצפוני העליון שלו עבר בתחילת שנות ה־50, כאשר היה חבר מערכת "על המשמר", ביטאונה של מפ"ם. סטאלין, שליט ברית־המועצות, הורה על שורה של משפטי דמה נגד ראשי המפלגות הקומוניסטיות בגוש המזרחי. הנהגת מפ"ם שרה שירי הלל לסטאלין וקיבלה את דינו. גורי העז להטיל ספק. במונחים של אז המעשה היה אמיץ וחתרני. אחדים מסופרי דור תש"ח הוקיעו את גורי ברבים על סטייתו.
מפעם לפעם נסענו יחד; מפעם לפעם הייתי מבקר בדירתו הצנועה, בשיכון העיתונאים בירושלים. 80 מדרגות ויותר ברגל, אבל הנוף יפה. גורי שאב ממני אינפורמציה, אני שאבתי ממנו השראה. מפעם לפעם גייסתי אותו למאמר או לראיון בעיתון. השנים כופפו אותו וכיווצו את ממדי גופו, אבל הראש עבד, קדימה ואחורה. השירים החדשים שלו היו רעננים, צעירים. הוא לא הפסיק ליצור. ומאות ואלפי השירים שזכר בעל פה שבו וצצו בפיו, בזמן הנכון, בהקשר הנכון.
הוא ואשתו עליקה (עליזה) הצטרפו למאבק נגד קריאת החאן בשער הגיא על שם רחבעם זאבי. הם התייצבו שם בימי שישי ושרו את "באב אל־וואד" מול המכוניות המאיצות בעלייה לירושלים. ספק אם הרעיון הנפסד הזה – הנצחה של האיש הלא נכון במקום הלא נכון – היה מתבטל אלמלא נחלץ גורי להפגין נגדו בגופו.
פרופ' מנחם ברינקר היה אחד מחבריו הקרובים. פגשתי את גורי באזכרה שנערכה לברינקר בבית הקברות בקריית ענבים, לפני חודשים אחדים. במצוות המנוח לא היו הספדים, אבל אנשים קראו קטעי שירה. גורי, בקול חנוק, קרא שיר שכתב, "עוד ספר", שהיה הספד לעצמו לא פחות משהיה הספד לחברו:
"אֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב וְלִכְתֹּב,/ לְאַחַר זְמַן רַב אֲנִי מֵת לִכְתֹּב./ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲפִלּוּ הָהֵם/ יוּכְלוּ לוֹמַר עָלָיו שֶׁהוּא טוֹב./ מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּמָּשֵׁךְ כְּנִשְׁאָר./ לֹא כָּמוֹנִי חוֹלֵף וְעוֹבֵר./ מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּפְתִּיעַ אוֹתִי, שֶׁיּוֹדֶה לִי/ עַל שֶׁעָשִׂיתִי אוֹתוֹ לִפְנֵי לֶכְתִּי/ אֶל הַמָּקוֹם הָאַחֵר בִּקְצֵה הֱיוֹתִי./ מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּחְיֶה אַחֲרַי כְּזוֹכֵר/ שֶׁיִּתְגָּאֶה בִּי עַל חַיַּי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ אַחֲרַי,/ שֶׁיָּעִידוּ שֶׁהָיָה רָאוּי לָשֵׂאת אֶת שְׁמִי./ כֵּן. אֲנִי רוֹצֶה עוֹד לִכְתֹּב./ לְהַשְׁלִים אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה./ לֹא לַחֲדֹל לְפָנָיו/ שֶׁיּוֹדֶה לִי עַל שֶׁכָּתַבְתִּי גַּם אוֹתוֹ...".
בשיר אחר, "חמדור", על חיים בן־דור (חמדור מ"הספר המשוגע"), חברו שנפל בתש"ח, כתב: "עַכְשָׁו אֲנִי מְנַסֶּה לָשׁוּב אֵלַי, אַךְ לֹא הוֹלֵךְ לִי./ הַזְּמַן אֵינוֹ פּוֹעֵל לְטוֹבָתִי./ הוּא הוֹלֵךְ וּמִתְקַצֵּר בֵּינִי לְבֵין לֶכְתּוֹ מִמֶּנִּי./ אוֹמְרִים לִי שֶׁדַּי לִי, שֶׁעָשִׂיתִי אֶת שֶׁלִּי,/ שֶׁתָּרַמְתִּי אֶת חֶלְקִי./ הִצְטָרַפְתִּי, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתִי, לְמַחֲלוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת./ רַבִּים מָצְאוּ אֶת מְנוּחָתָם בְּכָל סוּגֵי הָרְעָשִׁים הַנּוֹרָאִים,/ בְּחוּצוֹת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, שֶׁבָּחַר בָּהּ אֱלֹהִים... בְּנוֹתַי קָנוּ לִי מַקֵּל כְּדֵי לְהָקֵל עַל לֶכְתִּי./ לְאָן אֵלֵךְ? כַּמָּה כִּבְרַת דֶּרֶךְ נוֹתְרָה לִי?/ גַּם הָרוֹפְאִים שָׁבִים אֵלַי, נוֹגְעִים בִּי פַּעַם נוֹסֶפֶת,/ אוֹמְרִים בְּלָטִינִית מִלָּה שֶׁתּוֹסִיף לִי עוֹד קְצָת הָלְאָה./ הַכֹּל פֹּה הִשְׁתַּנָּה כָּל כָּךְ./ כְּבָר מִלְחָמָה נוֹסֶפֶת הַמִּתְקַנְּאָה בְּקוֹדְמוֹתֶיהָ/ אוֹגֶרֶת בֶּכִי בָּאֲוִיר".
